א.

יום חמישי, שתיים-עשרה בלילה, מסוף הטיסות הנכנסות בנמל התעופה היתרו. אני ממתינה ליד מסוע המזוודות עם עוד עשרות תיירים מאיטליה שהגיעו איתי באותה טיסה. התיקים הגדולים חולפים זה אחרי זה מול פני המותשות מהטיסה הארוכה. שתיים-עשרה ועשרים; את הזמן החולף אני יכולה לנחש לפי קצב המזוודות הנכנסות. אחת גדולה, שלושים שניות אחריה אחת קטנה. השלישית מסמנת שעברה לה עוד דקה. החדר הגדול והקר מתחיל להתרוקן מאנשים. זרם המזוודות נהייה דליל, והזמן שחולף בין אחת לאחרת מתארך. רק התיק הגדול והחדש שקניתי במיוחד עבור הנסיעה הזו עוד לא מגיח מבין רצועות העור הארוכות המסמנות את תחילת המסוע. עוברות להן עוד עשר דקות. אני נותרת לבדי בחדר. על המסך כבר התחלף שם הטיסה. ואני, אני אמנם כבר לא ילדה קטנה, אבל מרגישה כמו תינוקת תועה. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לבד לחו"ל, ומה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו?

אני ניגשת לפקידה שעסוקה בשיחה מרתקת עם שותף למקצוע לבוש בחליפת דייל קרקע. "אסקיוז מי… סליחה, אבל המזוודה שלי… עכשיו הגעתי מטיסה… לא פה, סליחה…". היא אפילו לא מזכה אותי בחצי מבט, ובאצבע מיומנת שכבר ידעה תיירים אבודים רבים היא מצביעה על דלפק קבלה. בדלפק הקבלה של חברת אליטליה יושב בחור נחמד. באנגלית לא מתורגלת ורצוצה מעשרות שעות ללא שינה, אני מנסה להסביר את הבעיה. "הגעתי מתל אביב, עכשיו. כלומר… ממילאנו, אבל קודם מתל אביב. והמזוודה… היא לא כאן. אולי אתה יודע?" פקיד הקבלה, נעים וענייני, ניגש איתי למסוע. אחרי המתנה ארוכה נוספת, הוא ממלמל תשובה מעורפלת משהו, שבעברית ניתן לתרגם אותה בערך ל-"ובכן, נראה שאת די צודקת". זו הפעם הראשונה שלי באנגליה, הפעם הראשונה שאני נפגשת בלייב עם אנגלי אמיתי, ואני לא ממש מבינה מה משמעות המושג "די צודקת". הרי יש רק שתי תשובות אפשריות לשאלה האם אני צודקת או לא. הראשונה, המועדפת, היא שאני לא צודקת; שההתמצאות שלי במרחב עלובה בערך כמו האנגלית שלי, ועד עכשיו חיפשתי את המזוודה במסוע הלא-נכון. אם רק תואיל בטובך לשלוף אותה עבורי, אני מבטיחה שניפרד כידידים, ללא שום משקעים. אבל בדיקה מהירה במחשב מגלה שאני לא רק "די צודקת". אני אפילו צודקת מאוד; לי אמנם לא היתה ההזדמנות לבלות יותר מכמה דקות במילאנו, וחבל שכך – מי לא היה שמח להעביר סוף שבוע של חגיגות בעיר שערב קודם לכן אחת מקבוצות הכדורגל שלה זכתה להעפיל לחצי גמר ליגת האלופות של אירופה? – המזוודה שלי, לעומת זאת, דווקא כן זוכה לתענוג המפוקפק של השתכשכות בבריכת המזוודות האבודות, יחד עם תיקים איטלקיים יקרים וחסרי אחריות שהיא לא מכירה. וכך – בפעם הראשונה שאני מוציאה את אפי לבדי מגבולותיה של מדינת ישראל, בגיל עשרים ושבע המופלג, אני מגלה חוסר אונים מהו. ואין לצדי מזוודה שחורה לשלוף ממנה טישו כדי לנגב את הדמעות.

כדי להגיע לאקדמיה של ארסנל צריך ראשית לצלוח את שדה התעופה.

אחת בלילה. לא זמן טוב לאובדן עשתונות. הפקיד החביב מבקש לקבל את הכתובת שבה אני מתכוונת להשתכן. "המזוודה תגיע אלייך לכתובת הזו מחר עד שלוש אחר הצהריים," הוא מבטיח. אני פותחת יומן קטן ומעתיקה ממנו לתוך ערמה של טפסים את הכתובת של ג'וני, חבר טוב של חבר מישראל. ג'וני הסכים להלין אותי בדירה שלו בשלושת הימים הראשונים שלי בלונדון, למרות שמעולם לא נפגשנו. אבל האיחור שלי בעקבות הדרמה הקטנה בחדר איסוף המזוודות גורם לי לתהות עד איזו שעת לילה מאוחרת הוא יישאר ער וסובלני עבור עוברת אורח זרה. אחרי שאני נפרדת מדלפק אליטליה המקולל, אני מנסה לחייג אל ג'וני מהנייד הישראלי שלי. 01244… אני מקישה במהירות את המספר המוכר לי משיחות טרנס אטלנטיות שניהלנו בעבר. צליל שגיאה מקבל את פני. אני מנסה שוב. 01244… צליל השגיאה חוזר. מה קורה פה? לא להילחץ. השארתי את המספר גם למשפחתי בישראל. אני מחליטה להתקשר לאמא ולוודא שלא אבדה לי סִפרה בדרך. אמנם כבר כמעט שלוש בבוקר בישראל, אבל הי… גם פה לא ממש מוקדם. קודם קידומת חיוג, אחר-כך קידומת מדינה, אזור, והמספר המוכר של ההורים בישראל. האצבעות טסות על המספרים הקטנים בביטחון של מי שזוכרת טוב את המקום ממנו באה. 0129728…. אבל לא, זה לא עובד. שוב אותם שלושה צלילים ארוכים מתעגלים, כאילו מתקשטים עבור אירוע שאליו לא הוזמנו. אני מנסה שוב, ומקבלת אותה תגובה. רק ארבע שעות מרחק טיסה מישראל, ונדמה שעברתי לעולם אחר.

בייאושי אני מתיישבת על ספסל קטן ביציאה מנמל התעופה, שכבר ריק לחלוטין מאדם. שני תיקי צד קטנים שאיתם עליתי למטוס משלימים עם גורלם בהכנעה לצדי. אני לא יודעת אם להסתכן בנסיעה לכתובת הרשומה ביומן, או להעדיף את הספסל הקטן, שבכל זאת נראה מוגן יחסית. ניסיון נוסף לחייג ללונדון ולבאר שבע אינו מביא כל תוצאה מעודדת. כבר מאות בשנים אנשים נוסעים למקומות נידחים בעולם, ומצליחים לתקשר עם ילידים בשפות שאין בית ספר בעולם שמלמד אותן. ואני, אפילו שיחה מקומית באחת הערים הכי מפותחות במערב, לא מצליחה לחייג. שנתיים בצבא ושבע שנים באוניברסיטה לא הכשירו אותי לטפל בבעיה הזאת. רוח קרה של תחילת חודש אפריל מעירה אותי מהגיגיי הנוגים ומזכירה לי שהמעיל, כמובן, במזוודה. בישראל השעה עכשיו שלוש וחצי לפנות בוקר. עוד ארבע שעות לכל היותר תתעורר אמי משנת הלילה הסהרורית שלה ותתחיל להכין מאכלים לשבת. עיתוני סוף השבוע ימתינו בפתחי הבתים, ועקרות בית תמהרנה לקניות אחרונות בשווקים. פה לא נראה כאילו למישהו אכפת; מהשבת המתקרבת, מהמזוודה האבודה או מאמתכם הנאמנה. אני משחקת עוד קצת עם הטלפון הנייד שלי, הדבר היחיד שמעניק לי קצת אור… פתאום, כאילו היתה שם מאז ומעולם, מופיעה לנגד עיני הודעת טקסט קצרה שקיבלתי לפני כמה שעות, כשעוד הייתי במטוס. ניצוץ של אופטימיות חודר ברגע את מסך הקור והאפאטיות; מישהו חושב עלי. כוח עליון שלח מישהו שיכול לעזור.

"מכבי הפסידה לצסק"א 92-77, הלך הפיינל פור," נכתב בהודעה, והיא התקבלה משימי, החבר מישראל, שחברו הטוב הוא זה שממתין לי כעת בפינה רחוקה בעיר. זה לא בדיוק כוח עליון, אבל כשממש רעבים לא מתלוננים גם על פירורים שמוצאים ברחוב. עם כל האמפתיה לאכזבתם של הצהובים, אני לא מתפנה לחשוב עליהם כעת, ולוחצת במהירות על הכפתור הירוק. שימי עונה לי מנומנם. הוא לא מבין מי אני ומה אני רוצה, אבל הוא שומע שאני בוכה. אחרי כמה דקות של הבהרה, ואז כמה ניסיונות הרגעה, הוא מבטיח לטפל בעניין. "ואת, תישארי בדיוק איפה שאת," הוא מבקש. כאילו יש לי לאן ללכת.

ארבעים דקות לאחר מכן אני משלמת לנהג המונית השחורה סכום מגונה של שישים פאונד. אני לא מצליחה למנוע מעצמי לחשב ולמצוא שכרגע נפרדתי מחמש מאות שקלים על נסיעה שבארץ לא הייתי משלמת עליה יותר משלושים. אבל לא אכפת לי. מישהו מנומנם יוצא משער בניין בפיג'מה; ג'וני. אני מחבקת אותו בהכרת טובה של מי שרק לפני דקות מספר חשבה שתיאלץ לבלות את לילותיה הקרובים במריבה עם חסרי בית תימהוניים על ספסלים ציבוריים פנויים. רק כשהוא שואל אותי אם אני צריכה עזרה בנשיאת המזוודה, אני כמעט מאבדת שוב את שלוות רוחי.

ב.

הבוקר הראשון שלי בלונדון הוא מנומנם. אני מתעוררת מאוחר ומתענגת על המיטה החמה בחדר האורחים של ג'וני. המזוודה אמורה להגיע רק בצהריים, ובינתיים לא קיבלתי לנייד שלי הודעה שהיא בדרך. אני מקווה שההודעה המיוחלת תגיע מהר, כי עוד מעט תיגמר הסוללה במכשיר, והמטען נמצא, איך לא, במזוודה. ג'וני יוצא לעבודתו כברמן בבית קפה קטן בכיכר פיקדילי ומשאיר אותי להשגיח על שלושה חתולים מנומנמים כמותי. כבכל בוקר, הדבר הראשון שאני עושה הוא להדליק את מכשיר הרדיו. מהמקלט עולים קולות מהירים שאני מצליחה בקושי רב לקלוט את פשרם. משהו מצחיק את השדרן. סוג של הומור בריטי שאף פעם לא באמת הצלחתי להבין. די מהר אני מוותרת על תרגיל הבוקר האינטלקטואלי. במחברת כחולה שסחבתי איתי בתיק היד ישנם שלושה מספרי טלפון שצריך לחייג אליהם עוד היום. שלושתם שייכים למנהלי אקדמיות גדולות לכדורגל בלונדון. לפי ההוראות שאריק נתן לי, יש לי עוד שעתיים לפחות לפני השיחות המפחידות, שיקבעו את המשך עתידי בעיר הגדולה. בלי להיות דרמטית מדי, אני יכולה אפילו להגיד שאלו שיחות שיקבעו את המשך חיי.

לפני פחות מחצי שנה הגשתי את עבודת המאסטר שלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. עבודה זו היוותה את התנאי האחרון לקבלת התואר השני שלי באנתרופולוגיה, ועסקה בקהילות אוהדי כדורגל וכדורסל בישראל בעידן הגלובלי. במשך שלוש שנים עסקתי בחקר קהילות אוהדים באינטרנט, וכוחן של אלה בקביעת סדר היום החברתי. ומה תעשה מי שכרגע סיימה פרויקט גדול ומתיש ככתיבת עבודת מאסטר? כמובן, תתחיל לחשוב על דוקטורט. על נושא הדוקטורט בקושי התלבטתי; כדורגל יהיה ללא ספק העניין המרכזי. החיים החברתיים שנוצרים סביב המשחק משקפים במידה רבה תהליכים עמוקים בחברה. ההתלהבות והתשוקה סביב מה שפעם היה נהוג לקרוא לו בלגלוג "עשרים ושניים חוליגנים רצים אחרי כדור", מוסיפות למשיכה שחוקרים מכל התחומים מוצאים בשנים האחרונות במשחק. אבל כדורגל ישראלי כבר לא משך אותי בסוף התואר השני במידה שבה הוא משך אותי בתחילתו. ואז התחילו המחשבות לחקור את הכדורגל האנגלי.

זה נראה כל כך רחוק. האקדמיה של צ'לסי.

אנגליה ריתקה אותי מאז ומעולם. אינני יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכך, אבל משום-מה אנגליה תמיד נתפשה אצלי כמשהו רחוק, מסתורי ובלתי מושג. הרגשתי כלפיה סוג של נוסטלגיה, אפילו שכל קשר משפחתי קדום אל בית מלוכה או אצולה אירופאי היה רחוק ממני, מילולית, מרחק מזרח ממערב. בכדורגל האנגלי בפרט היה קסם שלא יכולתי להסביר. השינוי הדרמטי שהוא עבר – מספורט של מעמד הפועלים, וככזה: אלים, גברי ומאיים, למה שהוא כיום: ספורט אצילי, נקי וכמעט אריסטוקרטי – הצית את דמיוני. אני מכירה את הטענות הפופולאריות והנפוצות בנוגע לתפקידם של המשטרה ובתי המשפט בתהליך ההכשרה של משחק הכדורגל, אך איכשהו מעולם לא הצלחתי להשתכנע בכך שמדיניות הברזל של גברת תאצ'ר היא זו שהפחידה עד מוות חברתי את אלפי החוליגנים שהיו הנוף השכיח במגרשי הכדורגל עד תקופה מסוימת. ואת זה רציתי לחקור.

ארבע שנים הן התקופה המוקדשת בדרך כלל להשלמת עבודת דוקטורט באוניברסיטה. ובארבע שנים האלה רציתי ללמוד את מה שמעניין אותי במיוחד – אנגליה והכדורגל שלה. אבל איפה מתחילים? אנגליה היא מדינה עצומה בגודלה ובאוכלוסייתה, וּודאי שכך היא נראית למי שמגיעה מפינה קטנה במזרח התיכון. כדורגל משחקים באנגליה בכל כר דשא פנוי ובכל שכונה. כשניסיתי לחשוב על נקודת מוצא למחקר על השינוי שעבר הכדורגל במדינה זו, התשובה הראשונה שעלתה בדעתי היתה האקדמיות; אקדמיות לכדורגל הן מסגרות חינוך שאליהן מגיעים מכל המדינה צעירים מוכשרים, בעלי פוטנציאל להיות שחקני כדורגל בעתידם, כדי לקבל הכשרה מקצועית מתאימה. כשאר מסגרות החינוך, הן מהוות מקום שבו ניתן לראות מהם הערכים והנורמות המצופים מאדם בוגר. בתי ספר באופן כללי הם המקום בו החיים החברתיים האידיאלים באים לידי ביטוי. בתי הספר היסודיים, לדוגמא, מעבר להקניית יכולות טכניות ופונקציונאליות ברורות כגון לימוד קרוא וכתוב וחשבון, מחנכים את תלמידיהם לערכים כגון פטריוטיות, הישגיות, צדק חברתי וכולי. במילים אחרות, הם מלמדים אותם מה חשוב בחיים ואיך ראוי להתנהג.

לכן, אקדמיות לכדורגל הן המקום המושלם לבדיקת התפישה האידיאלית שהכדורגל האנגלי מנסה לייצר מאז שנות התשעים. סביר להניח שלצד ההכשרה הפונקציונאלית הנדרשת, יסומנו בהן גם הערכים והנורמות המצופים משחקן כדורגל אנגלי, והבנת ציפיות אלו הנה צעד גדול בדרך להבנת הכדורגל האנגלי בכללותו. לאחר שהיעד הובהר והמטרה סומנה, הייתי צריכה רק לקבל את אישורה של אחת האקדמיות לערוך בה מחקר. אך שלב הביצוע הפרקטי של הרעיון התברר כשלב המסובך ביותר בפרויקט. בפנטזיה, הייתי אמורה לשלוח כמה פניות לכמה אקדמיות באנגליה, וכיום יש לכל קבוצה בשלוש הליגות הראשונות אקדמיה כזו, לקבל את אישורה של אחת מהן, לארוז את חפציי ולנוע מערבה. הדואר האלקטרוני והאינטרנט התגלו ככלים נפלאים לאיתור שמות וכתובות, ומכתבים רשמיים בצירוף קורות חיים נשלחו לכמה עשרות כאלה. התשובות החלו להגיע זו אחר זו; מנומסות, אדיבות אבל מאוד שליליות. האחרונה, הכואבת מכולן, היתה מהאקדמיה של ליברפול; זו שכאוהדת חלמתי ופיללתי יותר מכול לחקור בה. בדיעבד מסתבר שעשרות פניות, בדיוק כמו זו שלי, נשלחות מדי יום מכל פינה ברחבי העולם. כולן נענות באותו נוסח אוטומטי מנומס. הכדורגל האנגלי הוא להיט, כולם רוצים בו חלק עכשיו, ואף יחיד סגולה אינו זוכה לקבלת פנים מלטפת וחמימה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבקשה חצופה כמו שלי: לבלות שנה שלמה לצדם של ילדים שהיום אמנם משחקים תופסת בשכונה, אבל אין לדעת מה יהיה תג המחיר שיוצמד להם מחר. "מדוע את זקוקה לכל כך הרבה זמן?" שאלה אותי פקידת ההגירה בקונסוליה הבריטית, ולא באמת ציפתה לתשובה כמו שביקשה להביע את פליאתה. ופתאום, החלום לחקור את הכדורגל באנגליה נראה רחוק. רחוק מאוד. וחבל, כי היו לי כבר כל כך הרבה רעיונות.

מלבד הלב השבור, גם הזמן החל אוזל. כבר שלושה חודשים עברו מאז התקבלתי ללימודי תואר שלישי. בעוד תשעה אצטרך להגיש הצעה מסודרת שתכלול בדיוק את המקום שבו אני הולכת לחקור, ורעיונות ראשוניים בנוגע לנושא המחקר. הייאוש החל גובר. במקום שאלות על איך מתנהל הכדורגל האנגלי, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה – איך מתקרבים לכדורגל האנגלי. זהו, זה הסבב האחרון של שיחות טלפון, הבטחתי לעצמי. אם זה נכשל, אני נשארת לחקור כדורגל בישראל. שוב.

באר שבע, העיר שבה נולדתי, גדלתי והתחנכתי, היא עיר של כדורגל. תמיד היתה. ככזו, יש בה כמה אנשים שיודעים דבר או שניים, ומכירים אדם או שניים שיכולים לעזור. אני יודעת, שיטת הקשרים האישיים היא השיטה הכי ישראלית שיש. אבל לפעמים היא גם השיטה היעילה ביותר. לא ציפיתי להרבה מהפגישה עם ויקו חדד, מאמן מוערך ומוכר מאוד בישראל בכלל ובבאר שבע בפרט. כשהגעתי למשרד שלו במתחם הספורט של אוניברסיטת בן גוריון, כבר הייתי בשלבי ייאוש מתקדמים מסיכויי מימוש הפרויקט. ויקו הקשיב, נשמע נלהב מהרעיון, ונתן לי את מספר הטלפון של אמנון רז מההתאחדות לכדורגל. למרות שכבר הייתי קודם בקשר עם ההתאחדות, לאמנון היה יתרון; כבר כמה שנים הוא עובד על פרויקטים בישראל הקשורים איכשהו למועדונים בלונדון. השתדלתי להנמיך ציפיות גם מהשיחה הזו. אמנון הקשיב בסבלנות, ואחר כך אמר: "יש לנו איש בלונדון. קוראים לו אריק. תרשמי את המספר."

אריק הוא איש הקשר הלא-רשמי של ההתאחדות הישראלית בלונדון, ומי שרוב השחקנים בנבחרות ישראל לדורותיהם מכנים "יהלומי". בשלב הזה אני כבר לא בטוחה מי נגד מי ולמה בכלל התחלתי בכל התהליך המפרך הזה, אבל אני מרגישה שאני מתקדמת. אני עדיין לא באנגליה, אבל לפחות מחייגת מהנייד מספרים שמתחילים בקידומת 44. אריק יהלומי עונה  לשיחה. הוא כבר דיבר עם אמנון ושמע על הפרויקט המתוכנן. הוא מבקש ממני שאספר לו יותר, אבל בשלב זה אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה. "תקשיבי ילדה," הוא נוזף בי בעדינות, "את מגיעה לאנגליה. אנגליה היא לא ישראל, ומשפטים כמו 'אני לא ממש יודעת' לא תופסים פה. אני יכול לנסות לעזור לך, אבל אני מבקש שבפעם הבאה שאנחנו מדברים, תהיי קצת יותר ברורה בנוגע לדברים שאת רוצה לבקש ממנהלי האקדמיות של המועדונים הכי גדולים בעולם." ואני קצת נבהלת, אבל מבטיחה.

השיחה הבאה שלי עם אריק מתקיימת בבית קפה קטן, באחת מחופשותיו של אריק בארץ. הוא מאזין בקשב רב. לאחר מכן הוא מוציא מתיקו מעטפה גדולה, ובה מספרי הטלפון של שלושה מנהלי אקדמיות ושלוש מפות שמסבירות בדיוק אלו רכבות, אוטובוסים ומוניות יביאו אותי לפגישות הראשונות שלי באקדמיות של ארסנל, צ'לסי וקווינס פארק ריינג'רס מהליגה השנייה (הצ'מפיונשיפ, המקבילה לליגה הלאומית בישראל). הוא כבר דיבר איתם. כשאגיע ללונדון, אני אמורה להתקשר אליהם ולקבוע יום ושעה. "אני מאמין שלא תהיה בעיה," אריק מרגיע אותי, ומאחל בהצלחה.

וזהו. שלושה שבועות אחר כך אני בדירה קטנה ברחוב ויקטוריה בלונדון, והיחידים שיצא לי לפגוש בינתיים הם פקיד הקבלה האנגלי של חברת אליטליה, ג'וני ושלוש חתולות לונדוניות אמיתיות שצריכות לקבל את ארוחת הצהריים שלהן. חברת התעופה עדיין לא התקשרה לבשר לי שהמזוודה בדרך, אבל יש עניין אחר שמזרים את הדם במערכות שלי ביתר עצבנות; עוד רגע קטן, כשהמחוג הגדול יעמוד על שתיים-עשרה והקטן על שתיים, זמן הפסקת צהריים באקדמיות, אני אמורה להתקשר למנהלים כדי לארגן פגישה. את השורות שאני אמורה להגיד הכנתי עוד בישראל: "שלום, קוראים לי שלומית, אני חברה של אריק מההתאחדות הישראלית, והייתי שמחה אם היינו יכולים להיפגש לשיחה קצרה". בשעה המיועדת אני מתגברת על העצבנות, החששות והמבוכה, ומחייגת. בצ'לסי לא עונים. גם לא בקווינס פארק ריינג'רס. בארסנל אני זוכה למענה אנושי לאחר הצלצול השני. מר סמית, המנהל בפועל של האקדמיה, הוא אדם חם ולבבי. כן, אריק דיבר איתו ו"ודאי שאפשר להיפגש. מתי נוח לך להגיע?" וגם: "את מכירה את הדרך? אם יש בעיות כלשהן, תרגישי נוח להתקשר שוב." השיחה זורמת ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות לאחר מכן אני מודה לו ומנתקת. כשאני נעמדת מול המראה, אני מגלה שם דמות חיוורת ורועדת. אבל זה לא משנה; יש לי תאריך ושעה לפגישה ראשונה.

ג.

הספר הזה הוא תוצאה של מחקר על-אודות הכדורגל האנגלי, שנערך במסגרת עבודת הדוקטורט שלי במשך עונת 2007/08. המסקנות הכלליות שאליהן הגעתי במשך השנה הזו מעידות להבנתי על מה שבחרתי לקרוא לו "החוויה של להיות אנגלי", והיא זו העומדת בבסיס החיים של אזרחי, תושבי ותיירי אנגליה בשנים האחרונות. החוויה של להיות אנגלי היא בעיניי חוויה המיוצרת על ידי מנגנונים שולטים במדינה, אשר מעבירים ליחיד תחושה של עוצמה, של היות חלק מאימפריה, כשם הספר. הביטוי של תחושה זו בחקר המקרה של הכדורגל הוא השינוי השקט שעבר ענף זה מספורט של מעמד הפועלים לספורט אליטיסטי, המיועד למעמד הבינוני ומעלה במדינה.

מחקרי החל למעשה ברגע שבו אישרו לי מנהלי האקדמיות של ארסנל וצ'לסי לחקור באקדמיות שלהם. את מנהל האקדמיה של צ'לסי היה לי קשה יותר להשיג, שכן בזמן שהותי הראשונה באנגליה הוא היה בסיור לימודי במועדוני כדורגל באיטליה. רגע לאחר שחזר נפגשנו במתחם האימונים של האקדמיה בקובהאם, ישוב הממוקם דרומית ללונדון. אחרי שהסברתי קצת על העבודה שלי והסרתי חששות מלבו בנוגע לפרסום לא ראוי של תוצאות המחקר, הוא נתן את אישורו לעבודתי שם. באותה תקופה נפגשתי גם עם מנהל האקדמיה של קבוצת הליגה השנייה קווינס פארק ריינג'רס, ותכננתי להגיע גם לשם כחלק מהמחקר. אבל שינויים תכופים באקדמיה – ביניהם פיטוריו של המנהל שאיתו שוחחתי, כמו גם הקושי הפיזי להגיע למתחם המרוחק – גרמו לי לוותר מאוחר יותר על המחקר באקדמיה זו. בחודשים שלאחר מכן הגעתי לאקדמיות של ארסנל וצ'לסי בין פעם לפעמיים בשבוע, הייתי נוכחת באימונים שהועברו לכל שכבות הגיל, במשחקים בין מועדונים ובשיעורים פרונטאליים שהועברו לילדים. ערכתי לפחות ראיון אחד עם כל אחד ממנהלי האקדמיות, ושוחחתי עם מאמנים, הורים וילדים המתאמנים באקדמיה.

זו היתה התחלה נהדרת, והיא לימדה אותי רבות על הדמות האידיאלית של הכדורגלן האנגלי, כפי שמבקשים לייצר אותו מנהלי האקדמיות וראשי הפרמיירליג. בהמשך ביקשתי להבין גם את הפעולות למען הקהילה שמפעילים המועדונים. ראיינתי את האחראי על התחום במועדון הכדורגל של ארסנל. הוא סיפר לי על פעולות שנעשות במישור המקומי, הלאומי ואף הבינלאומי. בעיקר הופתעתי משיתוף הפעולה בין המועדונים הפרטיים למשרד החינוך האנגלי, אשר משתמש בתוכניות לימוד בנושא כדורגל שמייצרים בארסנל לחינוך ילדים שאינם ולעולם לא יהיו שחקני כדורגל. ההתפשטות של המועדונים אל תחומי אחריות שאינם קשורים באופן ישיר לכדורגל, מלמדת על החשיבות שיש כיום למשחק זה באנגליה, כמו גם על ההשפעה שיש למועדוני כדורגל על כל תחומי החיים במדינה.

כדי להבין את השינוי בכדורגל האנגלי בכלל, צפיתי בעשרות משחקי כדורגל בשלושת הליגות הראשונות מיציע האוהדים, וראיינתי שחקנים ומאמנים. מהמידע שהשגתי עולה כי השינוי במעמדו של משחק הכדורגל בא לידי ביטוי לא רק באקדמיות לילדים, אלא אף בליגה האנגלית התחרותית. כדי להשלים את המחקר בתחום זה השתתפי בסיורים מאורגנים במספר אצטדיוני כדורגל, וכמו כן ביקרתי במוזיאונים של קבוצות. מוזיאונים אלה נפתחו בשנים האחרונות עבור כמה מהקבוצות בפרמיירליג, והם מהווים יותר מניסיון לספר את סיפורו האובייקטיבי של המועדון. באופן כללי מוזיאון הוא אמצעי מפאר ומהדר, אשר מעמיד את מוצגיו כפסגתה של תרבות גבוהה. זהו בדיוק הרושם שמנסים אוצרי המוזיאונים של קבוצות הכדורגל ליצור אצל הצופה; הכדורגל בכלל והקבוצה בפרט הם פסגתה של תרבות אנגלית ומערבית גבוהה.

נכנסים למוזיאון אוהדי ליברפול ומנצ'סטר יונייטד. יוצאים אוהדי ארסנל.

הספר מביא סיפורים ורעיונות ראשונים מחוויות המחקר. חוויות אלה הן תוצאה של הניסיון האישי שלי באנגליה; הן יכולות להיות, וסביר שאכן הנן, שונות מחוויות של אנשים אחרים שחיו במדינה באותה תקופה. אולי יהיה קל יותר להשוות את הספר הזה לציור אימפרסיוניסטי; בניגוד לשאיפה של ציירים ריאליסטים להביא אחד לאחד את המציאות מהחיים המוחשיים התלת-ממדיים אל בד הקנבס הדו-ממדי, שאיפתם של הציירים האימפרסיוניסטים היא להביא את התרשמותם ממציאות זו – ומכאן גם שמו של הזרם – כפי שהם חווים אותה. ספר זה מציע את האופן שבו חוויתי אני את האירועים שקרו בכדורגל האנגלי בעונת 2007/08, ואת המסקנות שלי מניתוח חוויות אלה.

רוב האנשים שיוזכרו בספר יופיעו בשמות בדויים או בשמם הפרטי בלבד, למען שמירת פרטיותם. מידע אישי וסיטואציות מסוימות שוּנו במידה לא מועטה, כדי למנוע זיהוי אפשרי. בעיקר נכון הדבר כשמדובר בילדי האקדמיות. האנשים היחידים ששמם מובא במלואו הם אלו שהסכימו לכך במפורש, או לחלופין אנשים שהמידע שמוצג לגביהם לא הושג באמצעות היכרות אישית. בנוסף, כל המידע בספר זה אושר לפרסום מראש על ידי האקדמיות, המועדונים והמרואיינים. מידע רב שהתבקשתי במפורש להשאיר סודי, ועיקריו סודות ההצלחה, גם העתידית, של מועדונים ואקדמיות לילדים, יישאר ביני לביני. אני מקווה שגם ללא מידע זה יצליח הספר לעניין חובבי ספורט רבים, אנשי חינוך ומדעי המדינה, וסקרנים מקשת רחבה של נושאים.

כדי לא לרתום את סוסי הפאר לפני העגלה האנגלית המלכותית, נחזור לשעת הצהריים באותו יום באמצע חודש אפריל של שנת 2007. אני עדיין בדירה הקטנה ברחוב ויקטוריה בלונדון, עומדת חיוורת מול המראה, לאחר שיחה מוצלחת עם מנהל האקדמיה של ארסנל. יש לפנינו עוד דרך ארוכה וקשה לעבור. בראייה לאחור, היא היתה שווה כל רגע.

ד.

ג'וני הוא אוהד ארסנל שרוף. כשהוא חוזר מהעבודה בשלוש אחר הצהריים, אני מספרת לו בהתרגשות על ההתקדמות הגדולה שהשגתי היום. ג'וני שמח בשמחתי, אבל כמה דקות לאחר מכן הוא נרדם לצדן של שלוש החתולות השמנות, שכבר אכלו ארוחת צהריים ועתה הן עושות את מה שעשו לאורך כל היום – מנמנמות על הספה. "היה לי יום קשה בעבודה," ג'וני מתנצל. האמת היא שגם הלילה הלבן של אתמול לא תרם לערנות שלו, אבל ג'וני הוא בריטי טיפוסי; לעולם לא יאמר, אף לא ירמוז, דבר שיכול להשתמע ממנו כאילו הוא איננו לגמרי שמח שבאת, לא חשוב באיזו שעה. לי כבר נמאס מהרביצה בארגז החול המשותף הזה, ואני מחליטה לצאת לכבוש את העיר. טוב נו, לא ממש לכבוש. אבל לפחות להכיר את אחד מהמוסדות החשובים של לונדון – הרכבת התחתית. אני חוזרת לבגדים הלא-מריחים-כל-כך-טוב מהנסיעה של אתמול, כי כמובן המזוודה לא הגיעה כמובטח, ויוצאת. בתחנת רכבת לחלוטין בלתי מוכרת לי בשם סוויס קוטג' אני קובעת לפגוש את גיא, חבר של אריק, שאמור להעביר לי שני כרטיסים למשחק של ארסנל בסוף השבוע. אחד עבורי ואחד מתנה עבור המארח הנדיב שלי.

תחנת הרכבת של ויקטוריה היא ככל הנראה המקום הכי לא מתאים לשמש כזירת ההיכרות הראשונה עם החברה האנגלית. מהתחנה יוצאות רכבות כמעט לכל פינה בלונדון, בריטניה ואירופה. יום שישי אחר הצהריים, שעת עומס, אלפי אנשים ממהרים חזרה מהעבודה במרכז העיר, חולפים על פני במהירות. אני מביטה במפה הקטנה ומשחקת עם עצמי "סולמות וחבלים"; כדי להגיע לסוויס קוטג' אני צריכה להחליף רכבת ב"גרין פארק", ומשם להמשיך לצפון-מערב העיר. אני קונה כרטיס מהקופה האנושית ומשלמת בשטר גדול הרבה יותר משצריך, כי עוד לא הצלחתי לפענח את שווי המטבעות. בהרגשת ביטחון עצמי של מי שהצליחה במשימה הראשונה, אני עומדת במדרגות הנעות מטה לכיוון מסילות הרכבת. המבט מופנה קדימה, העיניים תרות אחרי שלטים מכוונים. פתאום, מאחור, אני מרגישה שמישהו נושף בעורפי. "אסקיוז מי…" אני מסתובבת. בחור צעיר בחליפה, עניבה ותיק ג'יימס בונד, מביט בי במבט מיואש. הוא נראה ממהר, ואני לא ממש מבינה למה הוא נעצר לידי. עוד שנייה של מבוכה וחוסר הבנה עוברת, ואני נעה לצד ימין של המדרגות הנעות כדי לאפשר לו להמשיך בדרכו. לפני שאני מספיקה לשאול את עצמי מדוע לא טרח המעונב הצעיר לעקוף אותי מימין, אני קולטת שכל האנשים העומדים במדרגות צמודים לצד ימין של המסוע, בעוד כל הממהרים, רצים בנתיב השמאלי. זה נראה כל כך פשוט וברור, שאני לא מאמינה שלא ראיתי את זה קודם. רגע אחד אני במבוכה מהטעות התמימה שעשיתי. רגע אחר כך, במסוע הבא, אני נצמדת לימין, כמו כולם. וזה מרגיש נהדר.

תחנת הרכבת התחתית. מקום מפחיד להיכרות ראשונה עם המנטאליות.

גם את התחנה הרצויה אני מוצאת בקלות יחסית. אני פוגשת את גיא, מפטפטת איתו קצת על כדורגל אנגלי ומחקרים אקדמאים, אוספת ממנו את הכרטיסים, וממהרת חזרה לדירה בוויקטוריה. הפעם אני כבר לא מתבלבלת; עומדת בצד הנכון של המדרגות הנעות, מחליפה רכבות, ויוצאת מהתחנה בדיוק בזמן שבו השמש מתחילה לשקוע, ועשרות צעירים מגונדרים עומדים מחוץ לפאבים עם כוסות שתייה חריפה ביד. חזרה בדירה, ג'וני התעורר ושואל אם אני רוצה לצאת לבלות. אני רוצה. כשאני נכנסת לחדר להתארגן, אני בוחנת את הישגיי היום. אמנם אין לצדי מזוודה, והסוללה בפלאפון עושה קולות של גסיסה, אבל יש לי שני כרטיסים למשחק של ארסנל נגד בולטון בשבת ביד, ופגישה מתוכננת עם מנהל אקדמיה. גם יש לי כבר שעת ניסיון בתחתית של לונדון, שצלחתי לגמרי לבד. ואני מרגישה גדולה.