ואו נדבר רגע על טווחי תנועה ויצירתיות.
ילדים נולדים עם טווח תנועה רחבים. כיוון שהם עדיין לא חושבים בתוך מסגרות, הם גם עונים על כל הפרמטרים של המושג יצירתיות, כפי שהוא מוגדר על ידי פסיכולוגים כיום. במחקר של סר קן רובינסון נתנו לילדים ולמבוגרים לחשוב על דרכים יצירתיות להשתמש באטב נייר. בעוד שמבוגרים בממוצע מצליחים לחשוב על 10-15 שימושים לאטב, ילדים מצליחים לחשוב על כ-200 שימושים שונים לאותו מוצר. מה קורה מהרגע בו הם מתחילים גן ילדים ועד ההתבגרות שלהם? הם הולכים לבית הספר, שם מלמדים אותם שיש רק תשובה אחת נכונה- התשובה של המורה.
תהליך דומה קורה גם בחוגים הספורט לילדים. בחוגים עצמם המדריכים מלמדים את הילדים שיש רק דרך אחת נכונה לבעוט או לזרוק לסל. אבל מעבר לזה, הילדים לומדים בחוגים האלה להפעיל רק סל אחד של מיומנויות: ריצה, בעיטה, הטלה או זריקה, כאשר שאר המיומנויות נזנחות לצד. עם הזמן טווחי התנועה מצטמצמים, כמו גם החשיבה היצירתית.
לצמצום טווח תנועה יש גם השלכות משמעותיות. הוא מכפיל את הסיכון לפציעות (מ24% ל-46%), הוא מגדיל את החרדה, מצמצם הנאה ומעודד פרישה. אולי כדאי לנסח את זה לצד החיובי. ילדים ששיחקו במגוון רב של ענפי ספורט בתור ילדים צמצמו ב-50% את הסיכון להיפצע, היו בריאים יותר נפשית, נהנו יותר והמשיכו לעסוק בספורט במספרים גדולים כמבוגרים. 88% מהספורטאים בטורניר אליפות המכללות בכדורסל בארצות הברית דיווחו כי בתור ילדים שיחקו בענפי ספורט מגוונים.
זוהי אמת ידועה לכל המאמנים והמנהלים בתחום הספורט. הבעיה היא שסביר להניח שאותם מנהלים ומאמנים לא יעודדו ילדים להתנסות בחוגים אחרים מחשש שיאבדו אותם. וכך אנחנו מפסידים פעמיים. הילדים מפסידים מיומנויות והספורט ההישגי מאבד את היצירתיות והעושר התנועתי של ספורטאי העתיד שלו.
אז מה עושים? אני מציעה לשלב. להכניס לתוך אימוני הכדורגל/ הכדורסל/ הכדוריד/ הכדורעף או כל ענף אחר אימונים מענפים אחרים. לקבוצות בבית הספר וקבוצות טרום אני ממליצה על אימוני קואורדינציה, התמצאות במרחב ופתרון בעיות תוך כדי תנועה פיזית. לילדים בגיל הזה יש יכולת לשלב בין גוף וקוגניציה, שילוב שיילך לאיבוד אם לא נטפח אותו. עם ילדים וילדות בגילאי 10-11 אני ממליצה לעבוד על אתלטיקה. ריצה וקפיצה הם הבסיס לכל ענף ספורט ועבודה עם מאמנים מקצועיים על דיוק וטכניקה של מיומנויות אלה יכולה לתת לספורטאים הצעירים יתרון משמעותי.
גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב לכל ספוטראי וספורטאית. בשלב הזה של החיים רבים ורבות פורשים בגלל פיתויים מבחוץ או שחיקה. לכן בשלב הזה חשוב מאוד לחזק את המוטיבציה הפנימית של הספורטאיםות בעזרת גיוון והנאה. ענפים כמו קפוארה יגבירו את הההנאה וגם יחדדו את המיומנות של אחד על אחד. טניס שולחן יחדד מהירות תנועה, כדורעף וטרמפולינה יחזקו מיומנויות של שליטה באוויר. אני מאוד ממליצה בגיל הזה לשלב שיעורים באומנויות לחימה. דווקא בגיל בו נראה כי כל הדחפים רוצים לפרוץ החוצה, חשוב לעודד איפוק ומחשבה.
אם הספורטאיותים צלחו את גיל ההתבגרות והמשיכו להתאמן אני ממליצה לשלב מיומנויות שלכאורה מנוגדות. מצד אחד חיזוק מרכז הגוף על ידי אימוני פילאטיס/ בלט/ ריקוד או יוגה. מהצד השני חיזוק אגרסיביות על ידי אימוני פוטבול/ ראגבי. החל מגילאי 16 אפשר גם לשלב אימוני חדרי כושר במידה ובפיקוח רפואי.
כמובן שבין כל אלה חשוב לעבוד עם כל ילד/ה על נקודות החוזקה והחולשה שלו, ולעקוב על התהליך ארוך הטווח.
