חוסר העניין בליגה הישראלית נובע משליטה של קבוצה אחת או שניים על יתר הקבוצות. הפערים האיכותיים הגדולים בין הקבוצות ופגיעות פיננסית גדולה של הקבוצות הקטנות יותר, מקשה על התקדמותן. המשך המגמה הזו עלול לפרק את הליגה הישראלית, כאשר שליטה של קבוצה אחת לאורך זמן יכול להוריד את העניין בליגה ולהפחית את מספר הצופים הכולל-תהליך שכבר מתרחש בעונות האחרונות. התהליך הזה לא רק שלא יסתיים, אלא אף ילך ויחמיר, במיוחד כאשר המטרה העיקרית של מועדוני הכדורגל בישראל היא מקסום התועלת האישית של בעלי מועדוני הכדורגל עם דגש על הפרמטר של הפרסום כפרמטר החשוב ביותר לבעל המועדון. כלומר, ההצלחה של המועדון, ולאו דווקא במישור הכספי, הוא הגורם החשוב ביותר לבעל המועדון על מנת למקסם את רמת הפרסום והחשיפה אותה הוא מקבל כבעל מועדון כדורגל .
בשנים האחרונות בולט מספרם ההולך וגדל של אנשי עסקים הקונים מועדוני כדורגל וזאת למרות הפסדים כבדים שמציגים המועדונים הבכירים בכדורגל הישראלי מדי שנה. במחקרו דן החוקר בשאלה מה דוחף את אנשי העסקים הללו להשקיע ממיטב כספם ברכישת ובהפעלת המועדונים למרות שרווח כנראה הם לא יראו מכך. אין ספק שחלק מהמניע הינו התועלת הישירה הנגזרת מבעלות על מועדון, שנובעת גם מגורמים פסיכולוגיים כמו:הדחף לכוח, התאווה לכבוד והעובדה שחלק מאותם אנשי עסקים הם גם אוהדים של הקבוצות שהם קונים. אולם, בנוסף לכל הגורמים הללו, מניע נוסף, לא חשוב פחות, הוא הרצון בהכרה ובפרסום גם מעבר לתחומי העסקים בהם זכו כבר אנשי העסקים הללו בהכרה ובהצלחה.
כאשר מקסום רווחים הוא המטרה העיקרית של מועדוני ספורט (בדומה לליגות הספורט בארה"ב), בעל מועדון לא ירצה שקבוצתו תשלוט על כל האחרות אלא תהיה ברמה שווה לקבוצות האחרות כך שהמשחק ביניהם ימשוך יותר קהל ויהיה מעניין. האלמנטים שעושים את הכדורגל מעניין יותר הם אלמנטים של אי-וודאות בתוצאה ותחרותיות בין המועדונים. כאשר מקסום התועלת הוא המטרה של בעל מועדון (בדומה לליגות באירופה), הוא רוצה למקסם את תועלתו האישית ולכן ירצה תמיד למשוך את השחקנים האיכותיים ביותר אליו, כך שקבוצתו תהיה המצליחה ביותר בלי התחשבות בקבוצות האחרות. כאשר איש עסקים מקבל חשיפה גדולה מהתקשורת במיוחד בכדורגל שהוא כל כך פופולרי וישנה חשיפה גדולה לאנשים העומדים בראש מערכות הספורט והכדורגל בפרט, הוא אפילו מוכן להוציא כסף גדול יותר כי הדבר עוזר לו בעסקיו הפרטיים ונותן לו חשיפה שלא היה מקבל במקום אחר, כתוצאה מכך הקבוצות הגדולות שלהן יש את הבעלים העשירים יותר ובעלי היכולת הפיננסית הגדולה יותר, לא יפסיקו את התהליך של ריכוז השחקנים הכישרוניים אצלם בקבוצה. לעומת הקבוצות הקטנות שימשיכו להלחם על הפגיעות הפיננסית שלהן ותמיד יהיו פחות איכותיות ועם שחקנים פחות מוכשרים. צריך לציין שבשל התחרות על שחקנים בליגה כזו, מחיר השחקנים הפחות איכותיים עולה, כמו שקורה בליגה הישראלית כיום והדבר מוביל לקריסה פיננסית מהירה של הקבוצות הקטנות שצריכות לשלם שכר גבוה יותר גם לשחקנים הפחות איכותיים. בסופו של דבר התהליך יביא לפחות קבוצות איכותיות בליגה ופחות תחרותיות.
הדבר העיקרי שישפר את האיזון התחרותי בליגה ויביא לליגה יותר אטרקטיבית כאשר מטרת המועדונים היא מיקסום תועלת של בעלי המועדונים ולא מקסום הרווחים של הליגה בכלל הוא חלוקת הפדיון מחדש ((Revenue Sharing. ישנם כמה רעיונות חלקם פחות ניתנים לביצוע חלקם ניתנים לביצוע על ידי ההתאחדות. הרעיון הפחות ביצועי הוא שהכנסות כל הקבוצות (הכנסות טבעיות כלומר: הכנסות מכרטיסים, מנויים והכנסות שוטפות ולא הכסף שמשקיע בעל המועדון) נאספות ומחולקות מחדש בצורה יותר שוויונית בין כל הקבוצות כמו כן מומלץ לתת לקבוצות שעולות ליגה מענק ליגה כמו שמקובל בליגה האנגלית, דבר שיאפשר לקבוצות אלו להתחרות על שחקנים מול הקבוצות הגדולות יותר. התוצאה של חלוקה כזו על פי כל מחקרים כלכליים שנעשו היא שמועדונים גדולים יורידו את הביקוש לכישרונות ומועדונים קטנים יעלו את הביקוש לכישרונות וכך תתקבל חלוקה שווה יותר של הכישרונות בין הקבוצות. אך כמובן שרעיון כזה יעורר התנגדות גדולה מצד המועדונים הגדולים.
רעיון אחר שיותר ניתן לביצוע הוא לקבוע מס פרוגרסיבי (מס ששיעורו עולה ככל שההכנסה עולה) על הכנסות הקבוצות ואת המס הזה ההתאחדות תחלק באופן שווה בין הקבוצות, הדבר יצמצם את האי-שוויון בין הקבוצות, יגדיל את הכנסות הקבוצות הקטנות ויקטין את הכנסות הקבוצות הגדולות. הדבר יגרום לכך שקבוצות קטנות יוכלו להתחרות על שחקנים מבחינה כספית ונקבל חלוקה יותר שוויונית של הכישרונות בין הקבוצות בליגה. עוד אפשרות היא שכסף שהמועדונים יקבלו בחלוקת הפדיון מחדש יופנה למחלקות הנוער בלבד ולשיפור המתקנים של המועדון (ההתאחדות או גוף חזק אחר יהיו חייבים להקפיד על השימוש הנאות בכספים אלו), דבר זה יוביל בטווח הארוך לשיפור הרמה של השחקנים הצעירים המגיעים לליגה המקצועית ולחלוקה יותר שווה של כישרונות בין הקבוצות. כמובן, ששיפור המתקנים יגרום לקהל רב יותר להגיע למגרשים ולשיפור הכנסות כל הקבוצות מכרטיסים. גם אם הדבר יקטין בטווח הקצר את הכנסות הקבוצות הגדולות יותר , בטווח הארוך המס הזה ישפר את איכות הקבוצות הקטנות, יגדיל את העניין והתחרותיות בליגה, יגדיל את מספר הצופים שמגיעים למגרשים ואת הכסף אותו מוכנה הטלוויזיה לשם בעבור משחקים אלו. בסופו של תהליך יגדל הפדיון הכולל של כל הקבוצות בטווח הארוך. גם אם קבוצה ספציפית תיפגע בהתחלה מההחלטה, הרי שההחלטה בסופו של דבר תגדיל את רווחי כל הקבוצות בטווח הארוך.
חשוב להבין שבעידן בו הכסף הוא הדבר החשוב ביותר והקבוצות הגדולות הן הקבוצות העשירות, רק פתרון שבו יש חלוקה יותר שוויונית של ההכנסות יביא באמת להגברת התחרותיות והחזרת ההנאה לצופי המשחק אם זה בבית או במגרש עצמו.
שחקני נוער כבארות נפט:
התהליך שבו שחקנים מובאים לליגות המקצועיות יכול להיות מתואר כמו שבארות נפט נמצאים או הפטנטים ממוצאים. בכל המקרים האלו ישנם השקעות כבדות בגילוי של הידע. כאשר זה נמצא התשואה היא גבוהה, אבל תשואה זו חייבת לפצות עבור ההפסדים שנגרמים בכל הניסיונות שנכשלו. בתאוריה זו שחקנים מתחילים שלא מגיעים לקבוצות מקצועיות הם כמו באר נפט יבש ומחקר שלא מגיע לשום מסקנה. ולכן למחיר של שחקן צעיר שכן מגיע לליגה המקצועית צריך להוסיף את המחיר של הסקאוטינג" (גילוי הכישרון), ומחנות האימונים ושאר עלויות של מציאת שחקנים מוכשרים. כל עוד לקבוצות הקטנות אין מספיק תקציב שהן מפנות למחלקות הנוער אין את הפיצוי המדובר עבור השחקנים הלא מוכשרים שלא מגיעים לליגה המקצועית, לכן חלוקת ההכנסות של הקבוצות חייבת להיות מופנות למחלקות הנוער. רק חלוקה שכזו (מין צדק חברתי), יכול להביא לכך שיגדלו שחקנים טובים שיביאו בסופו של דבר את הכדורגל הישראלי להישגים אמתיים.
