האם להעדיף תחרות כחלק ממשחק או תחרות כשם המשחק?
לשחק היא חוויה ייחודית
החוויה הייחודית שמתרחשת בפעילות ספורטיבית.
חוויית ה-Flow על פי הפסיכולוג האמריקאי-הונגרי Mihaly Csikszentmihalyi:
"אתה במצב אקסטטי, עד שאתה מרגיש כאילו אתה לא קיים. הידיים שלי מנותקות ממני ואין לי שום קשר למה שקורה. אני כמו מתבונן בפליאה והמוסיקה פשוט זורמת מעצמה" (מוסקאי המתאר את רגעי היצירה שלו).
"הכל הלך טוב, הכל התחבר… יש תחושת זרימה ואתה יכול פשוט להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. אתה לא רוצה שזה ייפסק כי הכל הולך כל כך טוב… הכל קורה אוטומטית, כאילו אתה על טייס אוטומטי, ואז אין בכלל מחשבות. אתה שומע את המוזיקה, אבל אתה לא מודע לכך שאתה שומע אותה, כי הכל הולך כל כך חלק" (אתלט מתאר רגעים של הצלחה).
"תמיד רציתי להיות מצליח. ההגדרה שלי ללהיות מצליח זה לתרום משהו לעולם… ולהנות ממה שאתה עושה. אתה צריך להנות ממה שאתה עושה, כי אחרת לא תהיה טוב בזה" (מנהל בכיר בחברה גדולה, מדבר על העבודה שלו).
Mihaly מתאר את חווית ה-Flow כחלק מרכזי בחייהם של אנשים החיים חיים מלאים, מספקים ומעניינים, ובמחקריו הוא מראה כי יש קשר בין בריאות נפשית, רמת החיים, והיכולת להיות באזור החוויה של –Flow.
מאפייני חוויית Flow:
משוקעות מוחלטת בפעילות – ריכוז ייחודי שאינו מצריך מאמץ, אלא נובע באופן טבעי מבפנים.
תחושת אקסטזה – תחושה של חריגה מהשגרה היומיומית.
תחושת בהירות פנימית – 'אני יודע מה עליי לעשות, איך עליי לעשות, ועד כמה טוב אני עושה'
תחושת שלווה – תחושה של חריגה מעבר לעצמי.
א-זמניות – הזמן עובר מבלי משים.
מוטיבציה פנימית – חווית Flow היא בעלת ערך עבור עצמה.
איך להגיע אל חוויית ה-Flow?
כיוונון היחסים בין קושי האתגר ורמת הכישורים
ספורט – השפעות חיוביות ושליליות
מחקרים מראים כי לספורט יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות וסוציולוגיות חיוביות ושליליות (Holt, Kingsley, Tink & Scherer, 2011):
להשתמש נכון בספורט – לשחק!
מסטרס סוציולגית אמריקאית החוקרת את השפעת תופעות שונות של משחק על הקהילה טוענת כי:
קהילות צומחות תוך כדי משחק, וההרכב החברתי מתחזק. אבל אנשים לא משחקים כדי ליצור קהילות או לחזק את ההרכב הקהילתי, אנשים משחקים כי הם נהנים.
אם כך, הרי שאם נצליח לאפשר לילדים שלנו לשחק בהנאה באופן טבעי – כלומר, לחוות תחושת Flow אז:
- הערך העצמי שלהם יתחזק.
- הכישורים החברתיים ישתפרו.
- הם יהיו חלק מקהילה אינטגרטיבית וחזקה.
- הם יוכלו להנות ממה שהם עושים ולחיות חיים חברתיים מספקים ומלאים.
אם זה כל כך פשוט, למה זה כל כך קשה?
מוטיבציה פנימית מול מוטיבציה חיצונית –
קיימים גורמים שונים העלולים לפגוע במוטיביציה הפנימית:
1. חוקים נוקשים המדכאים חקירה עצמאית ופיתוח יצירתיות
2. גורמים מתערבים – למשל, תגמולים חיצוניים
3. סביבה מלחיצה
4. השוואה עם אחרים
כל אלו מרכיבים של תחרותיות לא בריאה. תחרותיות שכזו פוגעת במוטיביציה הפנימית.
אז המשחק מאבד מערכו, יש ירידה בחקירה העצמאית, קושי לבסס תחושת עצמי יציב והיצירתיות מדלדלת.
תחרותיות – טוב או רע?
Fullinwiderמציע להבין את התחרות הספורטיבית לא כשאיפה לניצחון, אלא כשאיפה 'להתעלות מעל עצמך', ל'התגברות-עצמית'. חווית ה'התעלות' מהדהדת את חווית ה-Flow. לא במקרה Mihaly כותב: "אותן תקופות של מאבק להתגבר/להתעלות על אתגרים, הן אלו שאנשים שואבים מהן הכי הרבה הנאה".
התחרות הספורטיבית לא רעה כשלעצמה. היא חיובית ובעלת ערך מקדם כל עוד היא מכוונת למטרה שלה – 'התגברות עצמית', כלומר, לשפר את רמת הביצוע ביחס לביצוע הקודם. במשחקי ספורט קבוצתיים כל קבוצה מושכת את היריבה להיות טובה יותר ממה שהייתה עד כה.
אם כך, לניצחון יש ערך רק אם הושג בדרכים כשרות, שכן אחרת המטרה הפנימית לספורט – 'התגברות עצמית' לא הושגה. ניצחון במרמה נותן סיפוק בטווח הקצר, אך לעיתים קרובות בטווח הארוך גובה מחיר גבוה של תחושת ריקנות וזיוף.
כל עיסוק יכול להפוך לשגרה אפורה אם אין בו 'התגברות-עצמית'.
לעיתים קרובות דרושה מידה של תחרות על מנת לקיים תנאי זה. תחרות לא על מנת לזכות ב'פרס', יהיה אשר יהיה, אלא כדי להפיק מעצמך יותר, ולחיות באופן עשיר ומלא.
זו המשמעות של 'לשחק'. את היכולת לשחקאפשר ורצוי להנחיל דרך פעילות ספורטיבית, בה הילד לומד שיש לו את היכולת 'להתגבר על עצמו'.
ניהול נכון – באחריות!
האחריות לנהל נכון את התחרות ולשמור על הרוח הספורטיבית היא של המבוגרים – הורים, מאמנים וצופים.
על הורים לזכור שהם קרובים מדי ומעורבים מדי. התפקיד המרכזי של ההורים הוא לשמור על סביבה בטוחה ונעימה שבה יהיה לו המרחב והזמן לשחק.
גורמים חיצוניים כמו הישגים, סטטוס, כסף וכדומה, יכולים להיות בונוס נעים, אבל אינם המטרה.
הצעות לניהול יעיל של תחרות:
לא להתחיל מוקדם מדי – הפעלת לחץ תחרותי בגילאים צעירים יותר ויותר, עשויה ליצור דחייה ממשחק בכלל ועיכוב משמעותי בהתפתחות. Jay Coakley , סוציולוג ספורט בעל שם עולמי, ממליץ שילדים לא יתחילו להתחרות באופן רציני לפני גיל 12.
על מנת להפחית את השחיקה ולהגביר את ההנאה של הילדים, חשוב שהפעילות הספורטיבית תספק : 1. זהות-חיובית 2. העצמה 3. תמיכה.
חשוב לספק חוויות תחרות חיוביות
להעריך את הביצוע על בסיס היכולת האישית ופחות על פי השוואה עם אחרים
לעודד פיתוח של ביטחון עצמי ודימוי עצמי של הצלחה
לשמור על סביבה לא מלחיצה של אימונים ותחרות.
לנווט בין הקצוות
האתגר המרכזי הוא לנווט בין הקצוות:
1. לא לשכוח שהספורט הוא 'כיף', ואלמנט ההנאה צריך להיות מרכזי בתוכו.
2. לא למנוע כל תחרותיות בשם ההנאה.
בשני הקצוות ילדים יפסיקו ליהנות מהפעילות הספורטיבית.
דרך טובה לבדוק האם אנחנו בכיוון הנכון היא פשוט לשאול את הילדים שלנו האם הם נהנים? האם כיף להם?
כשהמשחק נשמר והם נהנים, הרי שהם גם לומדים שהם יכולים להנות ממה שהם עושים, וכך ימשיכו לעשות בכל נתיב עתידי שיבחרו.
על הפעילות הספורטיבית להיות משחקית – על הילד להשתתף בה כי הוא נהנה, כי הוא רוצה לשחק.
כאשר הילד מפסיק לשחק ומתחיל לרדוף אחר גורמים חיצוניים – כסף, מעמד, ריצוי של ההורים, וכן הלאה – נפגעת ההתפתחות הטבעית שלו, ביסוס תחושת מסוגלות, עצמאות, חקרנות ויצירתיות.
אחד בפה אחד בלב
הילדים שלנו הם האנשים שמכירים אותנו הכי טוב. אי אפשר 'לחרטט' אותם, והם ירגישו מיד אם אנחנו 'מזייפים':
השינוי מתחיל בנו – אם אנחנו מאמינים בסדר עדיפויות שונה, זה יעבור אליהם.
שינוי לא נעשה ביום אחד – צריך לעבד אותו, לבדוק מה מפריע לנו בשינוי. מה בתוכנו מתנגד לשינוי.
ההתמודדות הזו שלנו עם עצמנו – 'התגברות עצמית' זו היא הדוגמא הראשונה שתעבור הלאה אל הילדים והסביבה שלנו.
