הקביעה של העיתונאי איתן בקרמן בטיים-אאוט, שאימפריה הוא ספר הספורט הטוב ביותר שנכתב בעברית, שלח אותי כאחוזת דיבוק לחפש ספרי ספורט טובים אחרים שהתפרסמו בעברית. מסתבר שאני מאותם אנשים מעצבנים שלא יודעים לקבל מחמאות בשקט.
וכך, במקרה לגמרי נתקלתי בספר "מלחמת 90 הדקות" של איתי מאירסון. הספר אומנם התפרסם ב-2008 (בהוצאת ידיעות אחרונות), אך אני מעולם לא שמעתי עליו לפני כן. דיי מוזר. מובן שמיד חטפתי אותו מהמדף ופיניתי את שעות אחר הצהריים והערב. "מלחמת 90 הדקות" הוא ספר פרוזה, דימיוני לחלוטין, המספר על הפתרון האולטימיטיבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל. מנהיגי ישראל ופלסטין החליטו יום אחד לקיים משחק כדורגל בן 90 דקות, כשהמנצחת בו זוכה בכל שטחי ארץ ישראל השלמה, והמפסידה מסכימה מראש לעזוב על כל אזרחיה את הארץ בתוך שנה וחצי.
זה נשמע הזוי בהתחלה, אבל ככל שהכותב ממשיך ומתאר את ההסכם, זה נראה כל כך הגיוני, שלא ברור איך לא חשבנו על זה קודם. כבר מעל 60 שנים שאנחנו טובעים במלחמות, משקיעים כסף על כלי מלחמה שמפרנסים אוליגרכים, בוכים על האחים והילדים שלנו, כותבים שירים והופכים את המוות למיתוס, מסתבכים בטרמינולוגיות פשיסטיות וחוטפים מהקהילה הבינלאומית. וכל זה רק עבור מטר קדימה או אחורה שגם ככה אף אחד לא יגור בהן, ויום אחד אולי נצטרך לפנות. משחק כדורגל על שטחי ארץ ישראל נראה לכן, כפתרון ההגיוני ביותר. 11 שחקנים שיבעטו בכדור עור זול יחסית, בתנאי תחרות שווים, ופתרון נצחי שיתקבל אחרי 90 דקות בלבד! לא עוד שפיכות דמים, לא עוד פגישות פסגה יקרות ומיותרות.
יש לפתרון הזה, לפי מאירסון, גם חסרונות. הכותב מתאר מצב בו בעקבות המשחק הגורלי, תושבי הארץ הופכים מיד לאויבים. ל'יהודים' מול 'ערבים', כאשר כל מיני אוכלוסיות ביניים נופלות בין הכיסאות. בתיאור הזה מסכים הכותב עם התפיסה התיאורטית הגורסת כי תחרויות מטבען מחלקות ומפרידות את העולם ל'אנחנו' ו'הם' דיכוטומיים. אולם קיימת גם תפיסה תיאורטית אחרת, הטוענת כי מהרגע שבו אתה משחק עם מישהו, גם אם מדובר בתחרות, אתה גם שותף לאותם ערכים שיש לצד השני. כך שבעצם, הצד השני איננו אויב שלך, אלא שותף לתפיסת העולם שלך. כך לדוגמא מסרבות הנבחרות באיחוד האסייתי לשחק נגד ישראל, וזו משחקת החל משנות ה-90 באיחוד האירופאי. בכך הופכת המדינה לשלוחה של המערב, ולא למדינה אסייתית/ מזרח-תיכונית נוספת.
אני נוטה להסכים עם הגישה השנייה. לכן, אם וכאשר תעלה ההצעה על השולחן, אני אצביע בעד משחק כדורגל שיקבע את הבעלות על ארץ ישראל. הייתי יותר שמחה להצביע בעד משחק כדורסל או טניס קובע, בהתחשב בתוצאות של נבחרת הכדורגל הישראלית במשחקים חשובים, אבל גם על כדורגל אני מוכנה להתפשר.
על אף היותו של הספר דימיוני לחלוטין, מפליא הכותב לתאר את מערך הכוחות החברתיים במדינה ובעולם. כך הצבא מנסה לערער על ההסכם באמצעות "מידע מודיעיני מהימן" והמלצות לפתוח במלחמה, זו האמיתית, עם ההרוגים. ואירופה וארצות הברית נלחמות ביניהן על הקרדיט להסכם. זהו אומנם לא ספר אקדמי שאפשר לצטט ממנו, אבל הוא לא ספק גורם לקורא לחשוב לא פחות.
***
וזו הזדמנות מצוינת לפרט על ספרי ספורט מומלצים נוספים לדעתי, שפורסמו בעברית:
המרכזיים והראשונים שבהם הם ספריו של פרופ' אמיר בן פורת:
בן פורת, א'. (2001). בילאדי בילאדי: הפועל טייבה בלאומית. תל- אביב: בבל. ספר לקהל הרחב ופשוט לקריאה על העונה בה לראשונה עלתה קבוצה ערבית לשחק בליגה הראשונה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. כדאי.
בן פורת, א'. (2002). ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון. תזה מקובלת בשנים האחרונות על המעבר של הכדורגל ממשחק למוצר. באופן אישי אני לא מסכימה עם התזה המוצעת כאן, ובעקבות ספר שהוציא בן פורת ב-2008 בשם "נגד הזרם, כדורגל חלופי", נדמה לי שגם בן פורת חוזר בו מכמה מהטענות שהציע בספר המקורי.
בן פורת, א'. (2003). כדורגל ולאומיות. תל- אביב: רסלינג. שוב תזה מקובלת על הקשר בין מדינה, כדורגל ומודרניות. למרות שמדובר, כאמור, בתזה מקובלת, בן פורת הוא הראשון והאחרון בינתיים שכתב בעברית בצורה מסודרת על הנושא.
בן פורת, א'. (2007). מרקס באנפילד: מבוכתו של הקשר השמאלי. תל- אביב: הקיבוץ המאוחד. ספר למייטיבי לכת. בספר זה, לדעתי הקשה והמעניין מכולם, בן פורת עסוק בשאלה: מדוע מרקס וממשיכי דרכו לא אימצו את משחק הכדורגל ככלי להשגת תודעה מעמדית משותפת. הוא לא מצליח להציג תשובה משכנעת לשאלה הזו, אך הוא סוקר בצורה מרתקת את התפתחות משחק הכדורגל האנגלי והתפתחות התיאוריה המרקסיסיטית.
אדר, ש'. (2007). ליברפול: כדורגל, חיים ומוות. תל-אביב: גלורי. ספר כתוב מצוין ומרתק על קבוצת הכדורגל של ליברפול, העיר ותושביה. מציע מבט עמוק על היחסים בין פריפריה ומרכז, בין אוכלוסיה ושלטון. עם כמה מהמסקנות שהוצגו בספר לא הסכמתי ב"אימפריה", אבל בהחלט ספר שאוהד כדורגל אנגלי מוכרח לקרוא, גם אם הוא לא אוהד ליברפול.
זמרי, א'. (1986). ספורט ופוליטיקה בינלאומית. תל- אביב: מכון וינגייט. ספר ישן וכללי באופן יחסי, אך הוא מציג התפתחות היסטורית של המשחק בהקשרים בינלאומיים. מעניין ומומלץ.
שורק, ת'. (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. תל- אביב: מאגנס. בספר זה עוקב שורק אחרי קבוצת הכדורגל בני סח'נין בעונה הראשונה שלה בליגה הראשונה. הפרויקט דומה לזה שהציע בן פורת ב-2001, אך הוא תיאורטי הרבה יותר.
בספרי הפרוזה אפשר לציין את "ההולנדי של עכו", בעריכת אבי מלר ובהוצאת גלורי. ספר המאגד סיפורים קצרים של אנשים מוכרים באופן יחסי. הסיפור של שרה אנג'ל על הדובדנים של בקהאם שווה זהב, לא פחות. את "אדום, צהוב, שחור" של חיים ברעם קראתי לפני שנים, אבל הוא עדיין זכור לי מאוד לטובה.
בסדרת המתורגמים:
הורנבי, נ'. (1994). קדחת המגרש. תל- אביב: עגור. התנ"ך של ספרי הספורט, וכל מילה נוספת מיותרת.
פויר, פ'. (2005). העולם על פי הכדורגל: תיאוריה לא שיגרתית על הגלובליזציה. תל –אביב: מטר. ספר מרתק ומפתיע בעומק שלו. בשונה מתיאוריות בנאליות של גלובליזציה, מציע נקודות מבט שכל סטודנט שמתעניין בתחום יכול לאמץ. לא ספר אקדמי, אבל בהחלט שווה להיחשב כזה.
קופר, ס'. (2002). כדורגל נגד האויב. תל- אביב: חרגול. ספר נפלא, על אף שמציע מבט רוחבי יותר מאשר מבט עומק. שווה כדי להכיר מעט כדורגל במדינות שונות.
קופר, ס' (2008). אייאקס, הולנד והמלחמה. תל- אביב: מעריב. ואם מוציאים ספר מוצלח אחד, למה להפסיק? ספר זה של קופר מציע מבט עמוק על הולנד והיהודים במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. ספר מרתק שחושף סיפורים היסטוריים לא תמיד מוכרים.
יש כמובן עוד ספרים, אך אלה בעיניי הטובים ביותר. המלצות נוספות יתקבלו בברכה.
