השבוע התפרסמה המהדורה השנייה של הספר: אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש. זמן טוב לבחון את הספורט הישראלי וכיצד השתנה בתשע השנים האחרונות. הנה הדברים שכתבתי בפתח המהדורה:
כמעט תשע שנים עברו מאז שעזבתי את אנגליה, שש שנים מאז שפורסם הספר "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש". אני זוכרת שבזמן המחקר שלי בלונדון, טיילתי עם שני אורחים שהגיעו מישראל, שניהם אנשי ידע ודעתוחובבי כדורגל. סיפרתי להם על תהליך הכתיבה של "אימפריה" ועל הכוונה להוציא אותו לאור. "חבל על הזמן שלך", הם ביקשו לפטור אותי. "אין בארץ קהל לספרי ספורט", הם הסבירו לי. אני חייכתי בנימוס. בתמימות של ילדה בת עשרים ושמונה סירבתי לקבל. הייתי בטוחה שאי שם בישראל יש חובבי כדורגל רציניים, מאמנים שמחפשים כלים, מנהלים שרוצים לדעת עוד על הספורט המקצועני, שיהיו קהל היעד של הספר. לא הכרתי אותם בשמות, לא יכולתי לזהות פנים, אבל משהו בתוכי ידע שהם שם.
אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי ללא פרסום הספר "אימפריה". אני רוצה להאמין שיהיה קשה לדמיין את התהליך שעבר הספורט הישראלי בשנים האחרונות לולא יצא הספר לאור, וגרם לאנשים לחשוב שאפשר גם אחרת. הספורט הישראלי היום הוא לא מה שהיה לפני פרסום של "אימפריה" אז ב-2010. אפילו לא קרוב. בשנים האחרונות עברנו תהליך חינוכי, ערכי, חברתי וקהילתי משמעותי. לתהליך הזה היו מספר סיבות. בעמודים הקרובים אפרט מספר מהאירועים המרכזיים שעיצבו, לפי דעתי, את הספורט בישראל בשנים האחרונות. רוב האירועים מתייחסים לכדורגל, אבל ההשפעות מהכדורגל נוגעות, בסופו של דבר, גם לענפי ספורט אחרים. אני טוענת שבניגוד לתפיסה השלילית שלנו את הספורט בישראל, עלינו להסתכל לא על התוצאה הסופית, אלא על התהליך. אראה כי אנחנו בעיצומו של תהליך חינוכי וקהילתי חיובי בספורט המקצועני. אני מאמינה שכדי להמשיך את התהליך החיובי, עלינו להדגיש ולחזק תהליכים אלה, ולהעצים את אלו שעובדים קשה כדי לייצר לנו תרבות ספורט בריאה ומעודנת.
השאיפה שלנו לספורט מקצועני ותרבותי התגברה מאוד משנות התשעים, אז החלהנבחרת ישראללהשתתף בתחרויות בינלאומיות כחלק מההתאחדויות האירופאיות. המגע עם הספורט האירופאי השפיע ברמות שונות. ראשית, למגע הישיר בין השחקנים הייתה השפעה על הדרך שבה שיחקו על הדשא והתנהגו מחוצה לו. בספר זה אני מתארת טורניר משחקים בין שחקני מחלקת הנוער של מכבי תל אביב לבין קבוצות לונדוניות. במהלך טורניר המשחקים למדו השחקנים ללחוץ ידיים לשחקני הקבוצה היריבה בתחילת כל משחקובסופו. שחקנים ישראלים ששיחקו באירופה לאורך השנים הביאו איתם ציפיות חדשות לספורט שמנוהל באופן מקצועני יותר. יתרה מכך, אני מאמינה, הייתה השפעה לאוהדי ספורט – בעיקר כדורגל – שהחלו לבקר במשחקי כדורגל במערב אירופה. אוהד הספורט הישראלי הוא צרכן של ספורט אירופאי. במאמר שפורסם ב"סוגיות חברתיות בישראל" (גיא ומוכתר, 2016) אנחנו מראים כיצד השאיפה של אוהדי הפועל באר שבע לשחק באירופה הייתה כרוכה מבחינתם באימוץ של מאפיינים אירופאים, כמו לבישת חליפה. צרכני הספורט האירופאי, בהם נמנים אוהדים, עיתונאים וגם מנהלים מקומיים, מבקשים לצמצם את הפער בין "כאן" לבין "שם".
הניסיון הפרלמנטרי לצמצם את הפער בין ישראל לאירופה מקבל ביטוי משמעותי בשנת 2008, אזמאושר בכנסת "חוק הספורט" שנכתב על ידי אבשלום וילן ורונית תירוש. החוק ביקש להתבסס על דוח ועדת טיילור שפורסם לאחר אסון הילסבורו ושינה את הספורט באנגליה. יש לי ביקורת על החוק כפי שהוא חוקק בסופו של דבר. להערכתי החוק הישראלי חסר את ה"רוח" המיוחדת של דוח ועדת טיילור, שמדגיש התייחסות מכבדת ותרבותית כלפי האוהדים, והפיכת משחק הכדורגל לאירוע תרבות. אולם חוק וילן-תירוש כן קובע הסרת גדרות והוצאת שוטרים מאצטדיוני כדורגל, קביעה שהוכיחה עצמה כיעילה מאוד. מאז הסרת הגדרות באצטדיוני כדורגל ירדה מעורבות האוהדים בקטטות בתוך המגרשים. לעיתים אנו אף עדים לאירועים אלימים שמתרחשים בין השחקנים לצוות המקצועי, והאוהדים שיושבים ביציעים אינם מתערבים, וזאת על אף שאין גדרות מפרידים.
עוד נקודה חשובה שנלמדה מדוח ועדת טיילור היא החשיבות של מתקנים ראויים. באצטדיונים חדשים או מתוחזקים היטב האלימות יורדת. ההבנה הזו עודדה את משרד הספורט והטוטו לבנות שורה של אצטדיונים חדשים מאצטדיון סמי עופר בחיפה, דרך אצטדיון המושבה בנתניה, אצטדיון טדי בירושלים, ועד אצטדיון טוטו-טרנר בבאר שבע.
בשנים 2012-2011 התרחש רצף של אירועים אלימים במגרשי הכדורגל. בעקבותיהם מינתה שרת התרבות והספורט דאז, לימור לבנת, ועדהבראשות פרופ' ירון זליכה. בדומה לוועדת טיילור באנגליה, ועדת זליכה לא ביקשה לעסוק רק באירועים הספציפיים שבגינם היא התכנסה, אלא להציע אוסף שלם של פתרונות לכדורגל הישראלי. במהלך כשנה התכנסו ספורטאים, עורכי דין, רואה חשבון, נציגים מהטוטו וממשרד הספורט ושמעו עשרות עדויות על מצב הכדורגל בישראל. גם לי הייתה זכות להשתתף בדיוני הוועדה כיועצת חיצונית. בסופו של התהליך כתבנו יחד מסמך ארוך המציע פתרונות ברמות שונות של ניהול, החל מניהול משחקי ילדים ונוער, מעורבות הורים, רמת מתקנים, בעלות וניהול תקין, מעורבות אוהדים, זכויות מאמנים, בקרה תקציבית, מחירי כרטיסים, הכשרת מגרשים והקמת מנהלת ליגה לכדורגל. דוח ועדת זליכה, בעיניי, הואהמסמך החשוב ביותר שנכתב בישראל בנוגע לארגון הכדורגל המודרני. הוא אמור היה להיות התנ"ך של משרדי הממשלה וניהול הליגות בישראל. לצערי, רק חלק מההמלצות שלו יושמו בסופו של דבר. אולם גם אלה שיושמו, לדוגמההקמת מנהלת הליגה, שינו את נוף הכדורגל בישראל.
דוח וילן-תירוש ודוח ועדת זליכה היו ניסיונות לשנות את הספורט "מלמעלה למטה". במקביל, לאורך כל השנים עבדנו קשה לשנות את הספורט "מלמטה למעלה". כך לדוגמה עלה הרעיון להפיק את כנסי שלום הילד בספורט. בעקבות פרסום המהדורה הראשונה של "אימפריה", הגיעו אליי הורים רבים שביקשו שאעזור להם לשלוח את הילדים שלהם להיבחן באנגליה. כמובן לא יכולתי לעזור להם. ראשית, מכיוון שכל מהותו של הספר הייתה להבהיר שבכדורגל המקצועני כיום מאמינים שעל מנת לייצר שחקנים ראויים יש להפחית את הלחץ על הילדים, לעבוד לאט ובאופן שיטתי לאורך עשרות שנים, ולהדגיש ערכים של למידה, סבלנות, חינוך ותרבותיות. הורים אלה שביקשו לשלוח ילדים קטנים לתרבות רחוקה, להתמודד עם קשיי שפה ומנטליות, ביקשו לעשות בדיוק ההפך. שנית, מכיוון שאינני –ומעולם לא הייתה לי כוונה להיות – סוכנת שחקנים. הקשבתי לסיפורים של ההורים האלה. חלקם היו סיפורים קשיםמאוד. חלק מהילדים היו פצועים, אחרים חלשים מאוד בלימודים, וכאלה שכל עולמם היה הכדורגל ולא ידעו מה לעשות אם לא יצליחו להפוך למקצוענים. מהסיפורים האלה עלה הרעיון להפיק כנס שמטרתו לספק להורים, למאמנים ולמנהלים כלים מקצועיים להתמודדות עם ילדים, שאמורים להיות בעתיד ספורטאים מקצוענים. כנסי שלום הילד בספורט מתקיימים מאז 2010 בכל קיץ, כחלק מההכשרה של מאמנים לקראת העונה הבאה. בכנסים אלה משתתפים רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מאמנים בכירים, דיאטנים, אנשי טכנולוגיה ומדע ועוד. מספר המשתתפים בכנס הראשון עמד על שלושים בלבד. גם בכנסים השני והשלישי המספר היה נמוך. אולם משנה לשנה גדל מספר המשתתפים וגדלו מספר הגופים שביקשו לשתף פעולה. ידענו שאנחנו על המסלול הנכון. דרך הכנסים האלה נחשפתי לארגונים ממלכתיים וחברתיים שעושים המון כדי לשפר את הספורט בישראל. בשנים האחרונות מספרם של אלה עולה כל הזמן.
שותפים נוספים חשובים לכנס שלום הילד בספורט הם אגף הנוער בהתאחדות לכדורגל. אנחנו אוהבים להגיד דברים רעים על ההתאחדות לכדורגל אבל מבט עמוק מגלה שבארגון יש אנשים רבים שעובדים קשה לטובת המטרות החשובות לכולנו. בעזרת אגף הנוער בהתאחדות לכדורגל, ומי שהייתה עד לאחרונה המנהלת שלו, גברת אורית רז, העלנו לדיון את סוגיית המשחקים הידידותיים, והיתרונות שיש להם על פני המשחק התחרותי. על אף שלכנס הראשון הגיעו, כאמור, רק עשרות בודדות של אנשים, נושא הפיכת המשחקים לידידותיים הפך יעד של אגף הנוער בהתאחדות לכדורגל, ובשנים האחרונות יותר ויותר ליגות הופכות לידידותיות. זו בשורה מצוינת לילדים שאינם מחויבים רק לתוצאה, זו בשורה מצוינת למאמנים שלא נבחנים רק על פי תוצאה מקרית בשבת, וזה מפחית את המוטיבציה לאלימות הורים ובני משפחה. משחקי ידידות עוזרים לילד לתרגל גם את הדברים שבהםהוא חלש יותר, ועל ידי כך הילד מתחזק ברמה הטכנית. במשחקי ידידות המאמן משלב יותר שחקנים, כך שפחות הולכים לאיבוד. לשיטה יש יתרונות רבים אחרים שקצרה היריעה מלפרט. זו אחת ההתפתחויות המשמחות ביותר בספורט הישראלי בשנים האחרונות. זוהי דוגמה מצוינת לכך שתהליכים שמתחילים מלמטה, משפיעים בסופו של דבר גם על הכלל.
נוסף לכנסי שלום הילד בספורט מתקיימים כנסים רבים נוספים בנושא בריאות, גוף, מקצוענות ומניעת אלימות. רובם תוצאה של יוזמה פרטית. זו תהיה הצלחה כאשר רשויות ממסדיות יאמצו כנסים אלה כחלק מתהליך ארוך טווח לשינוי פני הספורט בישראל. בשנים האחרונות אנו עדים גם לגל אדיר של פרסום ספרי ספורט. באתר האינטרנט שלי ניסינו לספור את ספרי הספורט שפורסמו בישראל לאורך השנים. הצלחנו לאסוף מאות שמות. בשנתיים האחרונות נוספו לרשימה עוד כמה עשרות. בו בזמן נפתחות מחלקות אקדמיות לניהול ספורט (כך באוניברסיטת בן גוריון, במכללת ספיר ובמכללה האקדמית אונו). אנחנו עדיין רחוקים מאוד מכל מדינה מערבית אחרת ביחס האקדמי שלנו לספורט. אך כאמור, אנחנו בתחילתו של תהליך.
ישנן עוד יוזמות חברתיות רבות שתורמות לשינוי בספורט הישראלי. ארצה לציין רק עוד שתיים. לפני שלוש שנים הכריז נשיא המדינה, רובי (ראובן) ריבלין, על תחרות "מגן הכבוד" למועדונים בליגת העל בכדורגל. מטרת הפרויקט הייתה לעודד מועדוני כדורגל לקיים, כחלק מתוך השגרה, פעילויות חברתיות וקהילתיות. בשיתוף עם עמותת "ערכים בספורט" פורסמו למועדונים שמונה עשר קריטריונים לבחינה. קריטריונים אלה נוסחו על בסיס עקרונות מנחים של איגוד הכדורגל האירופאי (UEFA). כיום התוכנית כוללת שלושה מסלולים (גם מסלול אוהדים ומסלול הדור הבא- למחלקות ילדים ונוער). כשופטת בתחרות אני נפעמת בכל שנה מחדש מהיוזמות החדשות הנפלאות שמועדוני הכדורגל מפיקים, ומהרצון להפוך משמעותיים יותר בחיים החברתיים והקהילתיים. אני מאמינה שהתחרות הזו משפיעה עמוקות על הספורט הישראלי.
היוזמה השנייה ואולי המשמעותית עבורי היא תוכנית תקצוב שנתית שנכתבה והופעלה על ידי מחלקת הספורט בעיריית ירושלים. הפרק האחרון בספר "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש" נקרא "הגזר". בפרק זה אני מסבירה את ההיגיון שעליו, לטענתי, מבוססת השיטה האנגלית למניעת אלימות, וההיגיון שעליו אני מבססת את עבודתי כיועצת למניעת אלימות. אני טוענת כי לא ניתן להילחם באלימות, כפי שלא ניתן להילחם ברוע. הרוע הרבה יותר טוב מאיתנו בלהיות רע, הוא הרי רע מיסודו. ולכן, אם אנחנו רוצים לעשות שינוי של ממש, עלינו להיות מה שאנחנו–להיות טובים. אמר את זה באופן אלגנטי הרבה יותר ממני א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה שבמקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור". בכל הנוגע לאלימות במגרשי הספורט אני טוענת כי אין די בענישה. ענישה היא דרך להילחם ברוע והיא מכריחה אותנו להשתמש בכלים רעים. הדרך הטובה ביותר לייצר שינוי חיובי ומשמעותי במגרשים ובאולמות הספורט היא לחזק את החיובי. להעדיף את הגזר. טענתי במהדורה הראשונה ואני טוענת באותה מידה של שכנוע פנימי גם היום: אנשים תופסים את עצמם כטובים. אנשים מעדיפים להיות טובים, צודקים ונכונים, ולכן חיזוק על מעשה טוב יהיה תמיד יעיל יותר מעונש על מעשה רע. בעשר שנים שעברו מאז פרסום המהדורה הראשונה של "אימפריה" התרוצצתי בכל רחביהארץ והעברתי הרצאה שנקראת "הגזר במקום המקל". בהרצאהאני טוענת שענישה ומשטרה הן אינן פתרונות יעילים למטרה של מניעת אלימות. מניעת אלימות תוכל להיות מושגת רק באמצעות פעילות תרבותית וחינוכית. שינוי תרבותי יושג רק בדרך מכילה, של הצבת גזרים ולא בדרך ההפחדה והמקלות. אתההרצאות העברתי בפני הורים בקריית שמונה, בפני מאמנים בערד, בפני חברי כנסת, בוועדות זליכה וצור, במועצה למניעת אלימות בספורט, ובישיבות ממשלה חגיגיות. כמעט בסוף כל הרצאה הרים מישהו ידו ושאל: "אבל למה זה לא קורה בישראל?!" ואני תמיד עניתי, באמונה שלמה: "סבלנות, זה עוד יקרה".
בתחילת עונת 2016/17 קיבלתי שיחת טלפון ממשה רנד, מנהל היחידה לספורט הישגי בעיריית ירושלים. "יש לנו בעיה", הוא אמר. "קריטריון התקצוב שקבענו בשנה שעברה בעבור הקבוצות התחרותיות של העיר קובע שבכל פעם שהמועדון מורשע בבית הדין של ההתאחדות או האיגוד, הוא נקנס גם בתקציב העירייה שאנחנו מעבירים לו. אבל זה לא עובד. האלימות רק גוברת". אני מסבירה לו את שיטת "הגזר" ויחד אנחנו כותבים קריטריון תקצוב שמבטיח תקציב גבוה יותר לקבוצות שיפעלו מראש לפעילויות חברתיות וקהילתיות, שבסופו של דבר, תמנענה אלימות. לא אלאה אתכם בעקרונות ובהסתעפויות הקריטריון, אך תוכלו למצוא אותו באתר האינטרנט שלי. באירוע ההשקה של התוכנית הציג משה רנד בפני הקבוצות את הרציונל. "אנו רוצים להשתמש בשיטת הגזר ולא להעניש באמצעות מקל", הוא אמר להם. זו הייתה הפעם הראשונה שגורם ממסדי ביטא באופן רשמי את תפיסת העולם החיובית שלי בנוגע לאלימות בספורט. אני רואה ברגע הזה ציון דרך משמעותי.פעולות שנעשות בשנים האחרונות הן "מלמטה" הן "מלמעלה" משנות את הספורט בישראל, ולא רחוק היום שנביט על תופעות מהעבר ולא נזהה אותן ככאלה שהיו פעם שלנו.
אנחנו בחצי הדרך לעבר ספורט הוגן ותרבותי יותר. אנחנו רק צריכים עוד קצת סבלנות. הסתכלו סביבכם. זה כבר קורה.
