בשבוע שעבר פרסמתי כאן פוסט הנוגע לחשיבות הניהול במועדוני ספורט. הפוסט נגע בעיקר בהיבטים של ניהול שוטף של שחקנים ואנשים במערכות מורכבות. הפוסט הזה יעסוק בחשיבות קביעת מטרות לטווח ארוך (או במילים אחרות: אג'נדה) למועדון. הדוגמה הטובה ביותר לכך בעולם היא כנראה הדוגמה של מועדון הספורט ברצלונה, שהלילה ייקבע הנשיא החדש שלה. לפני שנתחיל, כמה מילים על העיר ברצלונה והקהילה הקטלנית.
הקטלנים הם קהילה אוטונומית הממוקמת בצפון-מזרח ספרד. ספרד מחולקת למספר אוטונומיות כמו קטלוניה, ביניהם: חבל הבאסקים ונווארה. קטלוניה היא המדינות האוטונומיות ביותר. יש לה דגל, סמל, חבל ארץ ושפות רשמיות. בקטלוניה חיים כ-7,500,000 נפשות, שמהווים כ- 16% מאוכלוסיית ספרד (הפוסט מסתמך על מאמר שפורסם בכתב העת "גיאוגרפיה תרבותית". קישור מדויק בסוף הטקסט).
מועדון הספורט הוקם בשנת 1899 על ידי כדורגלנים שוויצרים, בריטים וקטלנים. למועדון קבוצות בכדורסל, כדוריד, הוקי קרח, כדורגל וכדורגל אולמות. המועדון פועל בשיטה ייחודית בעולם, המאפשרת לחברים בעלי מניות (socio) לקבל החלטות לגבי הקבוצה. בתחילת כל עונה נמכרות יחידות חברות והחברים בוחרים בהצבעה את יושב הראש. מנהלי עמותות אוהדים בישראל וודאי ישמחו לשמוע שבשנת 1908 היו למועדון 38 חברים בלבד. ב-2007 כבר היו למועדון 156,000 חברים (המשלמים כ-150 אירו כל אחד עבור הזכות להיות חבר).
למועדון הכדורגל של ברצלונה היה, לאורך תקופות זמן משמעותיות, חשיבות פוליטית. בתקופה שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו נאסר על קהילות לאומיות להפגין זהויות מקומיות. המקום היחיד בו הותר לקטאלנים לדבר בשפתם ולהניף את דגליהם היה אצטדיון הכדורגל. בתקופה זו מועדון הכדורגל הפך סמל לדרישה לאוטונומיה ועצמאות. בשנות החמישים של המאה העשרים החריפה היריבות בין ברצלונה לריאל מדריד, שכן פרנקו השתמש בקבוצת הכדורגל של מדריד להפיץ את משנתו ולזכות בתמיכת ההמונים.
ב-1975 פרנסיסקו פרנקו מת והדיקטטורה שלו נפלה. ב-1978 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לתפקיד נשיא מועדון ברצלונה, ולתפקיד נבחר לואיס נונייז. נונייז היה איש עסקים בעל חברת בנייה. הוא נולד בבילבאו, עיר הבירה הלא רשמית של המחוז הבאסקי. הוא ומשפחתו לא היו מקושרים עם הלאומיות הבאסקית או הקטלנית, והוא לא הזדהה עם המאבק נגד פרנקו. הקמפיין של נונייז הציע לנתק את מועדון הכדורגל של בארסה מהזהות האתנית-מקומית של ברצלונה. נונייז ניצל את חוסר ההצלחה של מועדון הכדורגל של ברצלונה על המגרש, וניהל קמפיין שמטרתו להחזיר את תשומת הלב למתרחש על המגרש ולא מחוצה לו (קרי, הזהות האתנית של הקבוצה). לאורך כל התקופה בה היה נשיא המועדון, הרחיק נונייז את הקבוצה מהשפעתם של מנהיגים קטלנים. נונייז הרחיק את הקבוצה מסמלים ושיח קטלנים. הנשיא של ברצלונה שאף לקבוצה בינלאומית-גלובלית, מנותקת מזהויות אתניות מקומיות ולכן הדגיש את הגלובלי על פני הלוקלי. בתקופת נונייז הפכה ברצלונה מועדון עולמי גדול ומוצלח. בשנת 2000 העביר נונייז את תפקיד הנשיא לסגנו, ז'ואן גאספרט, שהמשיך בדרכו ותפיסת עולמו של קודמו.
את מסע הבחירות לנשיאות המועדון, שהתקיים בשנת 2003 ניצח ז'ואן לאפורטה, אשר הציע שינוי מוחלט מתפיסת עולמו של נונייז: לאפורטה הבטיח להחזיר את ברצלונה המועדון לקהילה הקטלנית. מרגע בחירתו פעל לאפורטה להחזרת הסמלים והשיח הקטלני לקבוצה: הוא חיבר את הקבוצה לעיר ולשלטון המקומי, הוא עודד את השפה הקטלנית במועדון (כך לדוגמה כל חוזי השחקנים נכתבים בקטלנית, השחקנים הזרים לומדים את השפה ועוד). בנוסף, עשה לאפורטה מאמצים לשווק את הקבוצה מבחינה גלובלית סביב המשמעויות של המיעוט האתני. דווקא המיתוג האתני-לוקלי של ברצלונה הפך את המועדון לאחד האהובים ביותר בגלובוס.
הסיפור הזה מוכיח עד כמה ניהול יכול לשנות אופי, קהילה, תרבות ואפילו גיאוגרפיה של קבוצות ספורט. במידה רבה, ברצלונה הפכה להיות ברצלונה שאנחנו מכירים היום בזכות מנהלים מוצלחים מאוד, שנדרשו לייצר אג'נדה על מנת לזכות בתפקיד נשיאות המועדון. האם יגיע היום שגם מנהלים של מועדוני ספורט בישראל יצטרכו לייצר ולהציג אג'נדה לפני כניסתם לתפקיד, ואף ייבחנו לפיה? אם מסתמכים על המקרה של ברצלונה, ניהול מהסוג הזה בהחלט יכול לסייע מאוד לקידום המקצועי של הספורט בישראל. אנשים לא נולדים מנהלים. הם הופכים להיות כאלה לאחר הכשרה ארוכה ושנים רבות של ניסיון. כנסי שלום הילד בספורט מציעים צעד ראשון בהכשרה הזו גם מתוך ראייה מקצועית והשגית וגם, ובעיקר, מתוף ראייה חברתית ומוסרית. אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בעולם ניהול הספורט של המחר.
כנס שלום הילד בספורט, 28 באוגוסט, 2015. מרכז פרס לשלום. להרשמה לחצו כאן.
הכנס החמישי לשלום הילד בספורט: התחלה של ניהול נכון
מתוך:
Shobe, H. (2008), Football and the Politics of Place: Football Club Barcelona and Catalonia. 1975-2005 In Journal of Cultural Geography vol.25(1). 87-105
