פרק אחד עשר: חג המולד

א.

בערב חג המולד הקרינו בטלוויזיה האנגלית סרטים בשחור-לבן. גל של נוסטלגיה מתקתקה האיץ בי ללכת ולחפש את הכדורגל האנגלי האותנטי – זה שכולם מדברים בשבחו, שלכאורה היה כאן לפני הכסף הגדול, הזרים והמדיה; הכדורגל השכונתי, המשפחתי, המחבק. אולם לאחר ישיבה של לא מעט שעות ביציעים חדשים לא הצלחתי להימנע מן המסקנה הבאה: שום דבר מהכדורגל המקורי האותנטי של הליגות הנמוכות באנגליה לא נשאר; בעצם, שום דבר פרט לכדורגל עצמו.

זה התחיל במשחק "ליג 1" של לייטון אוריינט נגד ג'ילינגהם באצטדיון הבריזביין רוד. זהו יום שלישי קר במיוחד. בחדשות מבטיחים שלג מיוחד אבל בסוף מגיע רק גשם בנאלי, שמרטיב את שולי המכנסיים ומקפיא את אצבעות הרגליים. שעה לפני המשחק אני עומדת בתור ארוך של תושבי שכונה אפרורית בלונדון, קפואי בהונות גם הם. בזמן ההמתנה ניתן לבחון את השינויים שנעשו בשכונה עם שיפוצו של המתחם החדש של קבוצת הכדורגל המקומית. chaussure adidas zx flux מצדו האחד של הכביש נבנה המרכז הקהילתי של השכונה, סמלה של קבוצת הכדורגל מעטר את חלקו העליון. זהו בניין חדש, מבריק, וקירותיו עשויים זכוכית. לידו ממוקמת האקדמיה, שבמרכזה משטח דשא סינטטי, שהכניסה אליו עם נעליים לא מתאימות אסורה. בצדו האחר של הכביש, צמוד לאצטדיון המוסתר בתוך שורה של בניינים רבי קומות חדשים לחלוטין, ממוקמים משרדי הקבוצה וחנות מזכרות יקרה מדי. סמל ענקי של המועדון מתנשא מעל הכול, וצבעי האדום הבוהקים מעלימים כל תחושה של אפרוריות, שמאפיינת את השכונה שאותה מייצגת הקבוצה. לרגע אני חושבת שהתבלבלנו; ככה נראה אצטדיון של קבוצה בליגה השלישית? בקופות מבקשים עשרים פאונד לכרטיס בודד. לייטון אוריינט ממוקמת בשעה זו במקום השביעי בליגה השלישית, האורחת שלה, ג'ילינגהם – במקום השבעה-עשר. זהו משחק אמצע טבלה סתמי שסביר שלא ישנה דבר בגורלה של אף אחת מהקבוצות. מכאן אני מסיקה שמאה ושישים השקלים שאני עומדת להשקיע בשעתיים הקרובות הם לא בזכות האיכות של המשחק שיתרחש עוד מעט על הדשא. בכל מקרה, קר לי מכדי להתווכח.

הכרטיס שלי הוא למושב ביציע מאחורי השער. יותר מששת אלפים וחמש מאות אוהדים נוספים מניחים ישבניהם במקומות ישיבה ממוספרים. משמאלי יושבת משפחה: אב, אם ושלושה ילדים בלונדיניים זערוריים. הם משוחחים וצוחקים בינם לבין עצמם, מתחלקים במנות אוכל קטנות. האם היושבת לידי זוכה בקופסא קטנה של פרינגלז. כניסת השחקנים למגרש מלווה בכרוז עליז שמודיע: "קבלו את הקבוצה הביתית שלכם, הלייטון אוריינט", והקהל מגיב במחיאות כפיים אדישות. ידיי האם שלידי עסוקות בפרינגלז, והיא לא מצטרפת למקהלה השקטה. כמה דקות לאחר תחילת המשחק היא סוגרת את הקופסא, מניחה אותה בצד, ומנקה את ידיה במטליות לחות שהיא שולפת מהתיק. אחר כך היא מנקה גם את ידיי ילדיה ומעבירה מטלית אחת לאב. המשפחה כולה עסוקה בעצמה ובאוכל, וכמעט לא מתפנה להביט בדשא. האמת היא שגם אין הרבה מה לראות. בקבוצה הביתית משחק אחד, פול טרי, ואם השם מוכר לכם זה מכיוון שאחיו הצעיר, ג'ון, משחק עבור הכחולים של מרכז העיר. פול טרי אמנם לא מפגין כישרון מיוחד, אבל הייחוס המשפחתי שלו הוא כרגע האטרקציה היחידה במגרש. לקראת הדקה השמונים של המשחק, עוזבים ההורים ושלושת הילדים שלצדי את היציע, בלי לחכות ולראות מה תהיה התוצאה הסופית. לא ברור אלו מחשבות עברו אצלם בראש כשבחרו להפוך לאוהדיה של הקבוצה נטולת הכדורגל הזו.

משחק הכדורגל של הקבוצה השכונתית הוא כנראה תפאורה, תירוץ לבלות את היום ביחד. אחרת אי אפשר להבין מה גורם לששת אלפים צופים להביט במשך תשעים דקות בחבורה של שחקנים שלא היו זוכים למבט שני אם היו משחקים להנאתם בהייד פארק. תחושת החגיגיות שמעניק המתחם של הקבוצה, הניקיון והנוחות של המגרש וקולו השמח של הכרוז, נשארים גם אחרי ששתי הקבוצות העגמומיות מתחילות לשחק וגם לאחר שהן עוזבות את המגרש. חוץ מזה, יש פרינגלז ושיחה עם הילדים שהתחילה בארוחת הבוקר ועכשיו צריך לסיים. אחר כך מנקים את הידיים משאריות הצ'יפס והולכים הביתה מוקדם. מחר הם אולי יקראו בעיתון איך נגמר המשחק. אני, לעומת זאת, נשארת עד הסוף. המשחק מסתיים בתוצאה העלובה תיקו אפס. אחרי שאני בודקת את שאר תוצאות המחזור בטלוויזיה שליד המזנון, שמגיש רק אוכל לא מטוגן כדי שריח השמן לא יפריע לצופים, אני חוזרת הביתה. אם הייתי יוצאת מהמשחק כמה דקות לפני סופו, הייתי חוסכת את הפקקים.

יום שבת, צ'רלטון נגד וסט ברומיץ', אצטדיון הוואלי, משחק במסגרת ה-FA CUP. זוהי מסגרת המשחקים הוותיקה באנגליה. בארשת של חשיבות היסטורית אני עושה את כל הדרך מצפון לונדון עד לצ'רלטון שבדרומה. ברכבת אני פוגשת את אָלי; בחורה נחמדה, עטופה בצעיף אדום של הקבוצה הביתית. ממולה יושבים אב ובן, אוהדי וסט ברומיץ', עטופים בצעיפים כחולים. צ'רלטון נמצאת כרגע במקום השישי של ליגת המשנה, וּוסט ברומיץ' במקום הראשון. אם להאמין לנתונים היבשים זה אמור להיות משחק גביע חם ומלא אמוציות. מספרים שפעם אפשר היה למדוד יריבויות לפי הטמפרטורה שמייצרים אוהדי קבוצות יריבות בקרון הרכבת בדרך למשחק. אבל האמוציות היחידות שאנחנו עדים להן מתבטאות בלחישות בקול נמוך, שלא להפריע לשאר נוסעי הקרון; מלחמות כבר לא קורות כאן בחורף, כנראה גם לא בקיץ, והאוהדים היריבים לידינו דנים בינתיים במצב טבלת הליגה השנייה, במסגרת הגביע, ומשם עוברים לביקורת ספרים.

אצטדיון הוואלי של צ'רלטון מרשים ביופיו. הוא אמנם לא מפואר כמו אצטדיונים חדשים אחרים בצפון לונדון, אבל השיפוץ שעשו בו לפני חמש שנים הפך אותו לצבעוני, שמח ומזמין. צ'רלטון היתה אז קבוצת פרמיירליג, ואף שכעת היא ממוקמת במרכז הטבלה של הליגה השנייה, התפאורה הנוכחית שלה נשארה מפוארת כמו זו של כל אחת מהקבוצות הגדולות. כשמו של האצטדיון, הוואלי נמצא במקום הנמוך ביותר בשכונה, ותהלוכת האנשים הזורמים אליו יוצרים תחושה של זרימת נחל רחב. כשנכנסים פנימה ומביטים בשכונה מסביב, אי אפשר לטעות בתחושת הפנינה שיש באצטדיון זה; גרעין של יוקרה בנוף של אפרוריות. העיצוב של האצטדיון מבפנים מזכיר אצטדיונים של קבוצות פרמיירליג בכול. מסך אלקטרוני גדול מציג את שחקני הקבוצה וביצועים קודמים מעוררי התפעלות. במערכת השמע המושלמת משמיעים מוזיקה פומפוזית מסרטי הרפתקאות תקופתיים. רגע לפני הצגת השחקנים אני משוכנעת שראסל קרואו בתחפושת הגלדיאטור שלו תכף פורץ לכר הדשא לקול רקיעות הרגליים של יושבי הקולוסאום. הצגת השחקנים היא תיאטרלית לא פחות. הקריין החביב קורא אל עשרת אלפי הצופים במגרש: "ולקאם טו דה ואלי. דיס איז צ'רלטון!" הוא מדגיש כל מילה בנפרד, מטעים במקומות הנכונים. ההפקה מושלמת. וזה עובד; אחרי שלוש דקות של צפייה כאוהדת ניטראלית, אני מחליטה שאימצתי לי קבוצה בליגה השנייה. וזה לא בזכות הכדורגל העלוב שהיא מציגה.

המשחק אמנם טוב יותר מהמשחק שראיתי לפני חמישה ימים – בכל זאת ליגה אחת גבוהה יותר, בכל זאת משחק גביע יחיד שהמנצחת בו זוכה גם בסכומי כסף יפים – אבל גם כאן הכדורגל לא משהו. למרות שער של צ'רלטון בדקה הראשונה, המשחק מגיע לגבהים חדשים של שעמום ומסתיים בתיקו אחת מאכזב, שמבטיח רק משחק חוזר. צ'רלטון וּוסט ברומיץ' לא מראות שום פוטנציאל שעשוי להתממש אם אחת מהן תטפס בסוף העונה לפרמיירליג. לי יש נסיעה ארוכה הביתה, והרבה זמן לתכנן איך להשיג כרטיסים כדי לראות את הכדורגל היפה של הפרמיירליג.

ספיישל הסרטים ששודרו בטלוויזיה בערב חג המולד היה שונה. הוא היה מעניין, מרתק, והצליח להחזיק אותי שעות ארוכות מול המסך. new balance soldes כשחזרתי הביתה אחרי המשחק בוואלי, זפזפתי בין שפע הערוצים בטלוויזיה, וחשבתי שלפעמים אנחנו לומדים להעריך את הישן רק כשאנחנו יודעים ללא ספק שמחר נחזור לחדש. מהכדורגל האפרורי של הליגות הנמוכות באנגליה לא נשאר הרבה. היום הוא עטוף בצבעים וצלילים שמייצרים לצופים חוויה שלמה. אוהדי לייטון אוריינט לא משלמים עשרים פאונד לכרטיס רק כדי לראות כדורגל; הם באים כי הם נהנים מהחוויה. אולי לפעמים הם מתגעגעים לכדורגל ה"אותנטי" שהיה פה לפני שלושים שנים; לחום, לקרבה ולריח הזיעה הגברי ביציעי העמידה. אבל זה, כנראה, רק מכיוון שהם יודעים שמחר הם יבואו לכאן עם הילדים ויוכלו לספר להם על כך בישיבה נינוחה ביציע המשפחתי.

ב.

מבט מהיר על קבוצות מהליגות הנמוכות באנגליה יעלה, סביר להניח, כמה שמות מוכרים גם לכאלה שאינם חובבי ליגות אלה. בעונת 2007/08 לדוגמא, שיחקו לידס יונייטד ונוטינגהאם פורסט ב"ליג 1", השלישית במדינה. אולם עד לפני שנים לא רבות היו שתי הקבוצות האלה מהטובות ביותר באנגליה. נוטינגהם פורסט אף היתה אלופת אירופה שנתיים ברציפות בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. על אף הבעיות הכלכליות שבהן שקועה קבוצת הכדורגל של לידס יונייטד בשנים האחרונות, היא היתה אלופת הליגה הראשונה שלוש פעמים עד תחילת שנות התשעים, זוכת גביע המדינה בשנת 1972, זוכת גביע הליגה ופעמיים זוכת מגן הצדקה. בשנת 2001 היא אפילו הגיעה לחצי גמר גביע אופ"א.

אפשר להמשיך לספר את ההיסטוריה של כל אחת ממאות הקבוצות המשחקות בליגות הנמוכות במדינה, אפשר להמשיך לתאר בפליאה את התארים שלהן בעשרות ספרים נוספים. זאת מכיוון שנוטניגהאם פורסט, לידס יונייטד, צ'רלטון, שפילס ונסדיי, שפילד יונייטד ומועדונים אחרים הם לא "מועדונים קטנים", אפילו שהטבלה ממקמת אותם כעת במקום נמוך יחסית. הפעם הטבלה משקרת; אלו מועדונים גדולים עם היסטוריה מפוארת, שאיבדו מכוחם באופן זמני ואולי ישובו יום אחד למקומם הטבעי. גם השימוש במושג "קבוצות קטנות" הוא שכיח הרבה פחות בכדורגל האנגלי, כיוון שההקשר האסוציאטיבי של המושג הזה מקטין את חשיבותן של קבוצות אלה. צ'רלטון, שפילד יונייטד, שפילד וונסדי, לידס, נוטינגהאם ואחרות הן קבוצות בעלות עבר מפואר, ובמדינה שמכבדת את ההיסטוריה, ההווה הוא רק עניין זמני.

בינתיים, עד שיחזרו הקבוצות לגדולתן בליגה, המסגרת התחרותית שבה הן יכולות להפגין את קסמן בשעות שידור שיא לכל האומה האנגלית היא גביע המדינה, ה-FA CUP. timberland homme גביע המדינה היא המסגרת הוותיקה והמכובדת ביותר באנגליה. בתחילת כל עונה מצטרפות לתחרות כל הקבוצות של הפרמיירשיפ – מארבע הליגות הראשונות. בסופה יישארו בה כמה סינדרלות מפתיעות, ובאופן קבוע כמעט תעשה את הכותרות זו שמכנים אותה "קוטלת הגדולות". זו מתחלפת כמעט כל עונה, כך שקבוצות רבות יכולות להכניס למוניטין המרשים וההיסטוריה המפוארת שלהן תעודות כבוד בדמות ניצחונות על ענקיות הליגה. העונה היתה זו ברנסלי מהליגה השנייה. במסגרת הליגה ברנסלי לא עשתה השנה דברים גדולים – היא היתה ונשארה קבוצת אמצע טבלה מדשדשת. אך בעוד שבליגה התקשתה לנצח קבוצות בינוניות וחלשות ממנה, במסגרת גביע המדינה היא מצליחה להדהים אריות כמו ליברפול, שאותה היא מנצחת באצטדיון אנפילד המכובד, וצ'לסי, שאותה היא מנצחת במשחק בייתי. אין פרשן כדורגל שיוכל להסביר את הפלא הזה, אין מהמר מנוסה מספיק שיוכל לנבא הפתעה כזו. "זו מסגרת הגביע," יענו לך כולם וימתחו את השפתיים לחיוך ארוך ומסתורי. לכי תביני.

קבוצת הכדורגל של ברנסלי מייצגת את העיר בעלת אותו שם מאזור דרום יורקשייר בצפון אנגליה. היא משחקת כאמור בליגה השנייה במדינה, וסיימה את העונה במקום השמונה-עשר. אצטדיונה הביתי נקרא אוקוול, והוא מכיל קצת יותר מעשרים ושלושה אלף מקומות ישיבה, שבדרך כלל מספיקים ויותר לכל הצופים שמגיעים למשחקי ליגה. כשברנסלי אירחה את המשחק מול צ'לסי בגביע, לא היה כמובן מושב פנוי אחד באצטדיון. לאחר שהדיחה את ליברפול וצ'לסי, הגיעה ברנסלי עד לחצי גמר גביע המדינה, שם פגשה ונכנעה לקרדיף הוולשית באצטדיון וומבלי הלונדוני. עבור שתי הקבוצות היה המשחק באצטדיון המפואר הגשמת חלום. מעטות ההזדמנויות שבהן מתחרות שתי קבוצות ליגה שנייה בהיכל בעל היסטוריה מפוארת כל כך, מול תשעים אלף צופים, ובשידור חי למיליוני בתים באנגליה ובעולם. משחק חצי הגמר הוא לא ההישג הגדול ביותר שידעה ברנסלי מימיה. כבר בשנת 1910, שלושים ושלוש שנים לאחר הקמתה, עלתה ברנסלי הקטנה לגמר גביע המדינה, ואז הפסידה את התואר לניוקאסל האימתנית באותה תקופה. שנתיים מאוחר יותר עשתה ההיסטוריה צדק וברנסלי זכתה, לראשונה ולאחרונה מאז, בגביע הנכסף לאחר ניצחון על וסט ברומיץ'.

בסמל של קבוצת הכדורגל של ברנסלי מופיעים שני גברים לבושים חולצות כחולות, אחד מהם חבוש קסדה, והם אוחזים בכלי עבודה המתאימים לכריית פחם. כריית פחם היתה עיסוק שאחוז גדול מהגברים באוכלוסייה האנגלית, במיוחד בערי הצפון, התפרנסו ממנו במשך דורות ארוכים. הכדורגל היה אז פעילות הפנאי של גברים עובדי עבודה שחורה זו, ובעיר ברנסלי היו שני עיסוקים אלה – כריית פחם וכדורגל – גאווה מקומית. כשהורתה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר בשנות השמונים על סגירה של כל מכרות הפחם הללו, היא הטילה בכך כמעט עונש מוות כלכלי על הערים הקטנות שבהן היתה הכרייה מקור פרנסה כמעט בלעדי. גם בברנסלי אין כיום מכרות פחם פעילים. הגברים והנשים בעיר עובדים בעבודות שירות וטכנולוגיה גבוהה. אבל יש לה קבוצת כדורגל, ואם להסתמך על הסמל של קבוצה זו עדיין יש בעיר גאווה של עובדים קשיי יום.

באופן סמלי אולי, המקום היחיד שבו היה קיים עד השנה מכרה פחם היא דווקא קרדיף, אשר מולה שיחקה ונגדה הפסידה ברנסלי בחצי גמר גביע המדינה. מכרות הפחם בקרדיף נסגרו גם הם בשנות השמונים של המאה הקודמת, אבל עובדיו של מכרה אחד, שלא ששו להיפרד ממקור הפרנסה והגאווה שלהם, אספו כספים במרוכז וקנו מכרה זה מידיה של הממשלה. זה היה הישג גדול עבורם; הם המשיכו להפעיל את המכרה במשך שלושים השנים שבהן שינתה הכלכלה הבריטית את פניה ואנגליה היתה למדינה המעודדת עסקים של טכנולוגיה גבוהה. אבל בסוף ינואר 2008 נכנעו גם הוולשים לכוחות השוק, ובטקס צנוע ושקט הם סגרו את מכרה הפחם האחרון בממלכה הבריטית. משחק חצי גמר גביע המדינה בין קרדיף לברנסלי היה, אם נבחר לראותו כך, משחק בין שתי ערים שגאוותם היתה מרוכזת בעבודת צווארון כחול מתחת לאדמה ובכדורגל כמשחק של מעמד זה. קבוצת הכדורגל של קרדיף הוולשית ניצחה כאמור את קבוצת הכדורגל של ברנסלי בחצי גמר הגביע, ועשתה זאת דווקא באצטדיון וומבלי, אצטדיון שהוא שיא הפאר, ההדר והגאווה של הטכנולוגיה הגבוהה באנגליה.

ג.

זהו יום שמש נעים, והאקדמיה של ארסנל משחקת נגד זו של צ'רלטון. הדשא עוד רטוב מהגשם של הלילה וכפות הרגליים שלי קפואות, אבל השמש בשמים מחממת את מצב הרוח. שחקני האקדמיות חזרו השבוע מחופשת חג המולד מלאי אנרגיות ורעב, והמשחק על הדשא מהיר ואמביציוזי. כמעט באופן אינסטינקטיבי, אני שוב נעמדת לצפות במשחק של ה"עד 10". בתחילת המחצית השנייה של המשחק התוצאה היא כבר 3 – 0 לתותחנים. ארסנל משחקים טוב. אפשר לראות לפי המשחק שלהם בדיוק על אלו תרגילים הם עבדו באימונים השבוע. הם בעיקר מתענגים על מסירות פשוטות לכאורה בין שני שחקנים, כשהשחקן המקבל קופץ מעל הכדור, ומשאיר אותו לשחקן שעומד מאחוריו. הם עושים את התרגיל הזה שוב ושוב, בכל פעם מביכים את ההגנה של צ'רלטון קצת יותר. אחד התרגילים האלה מסתיים בשער; טימותי הקטן מקבל כדור כזה אבל במקום לבעוט הוא רץ איתו קדימה. השער ממוקם לימינו וברגל שמאל הוא בועט כדור ארוך בזווית חדה. השוער חוסם את הפינה הימנית, אבל הכדור עף לזו השמאלית. שחקן התקפה נוסף של ארסנל, שלא בטוח אם הכדור יגיע לרשת או ייצא החוצה, מוסיף נגיעה קטנה שחותמת ללא ספק שער נוסף לטובתה של הקבוצה הביתית. את טימותי זה מעצבן. בקול רם יותר משהתכוון, הוא אומר לשחקן שנגע אחרון בכדור: "זה שער שלי. הוא היה שלי גם אם לא היית מוסיף את הנגיעה האחרונה." חברו לקבוצה לא מגיב. ההורים העומדים על קו השער מגחכים קלות; גיחוך שמסגיר בעיקר מבוכה עמוקה. גם מהספסל טימותי זוכה למבטים קרים.

טימותי נבוך. הוא לא התכוון להתפרץ כך. הוא לא אומר כלום אבל משפיל מבט כשהוא עובר ליד המאמן שלו. בפעם הבאה שטימותי מקבל כדור וכובש, הוא לא חוגג את הגול, רק מוחא שתי מחיאות כפיים מעל הראש, לכבוד השחקנים שתרמו בהתקפה. לקראת סוף המשחק הוא מקבל כדור בעמדה נוחה. הוא אחד-על-אחד מול השוער, כשהפינה הקרובה אליו מוגנת. במסירה קטנה הוא מעביר את הכדור לשחקן שנמצא מימינו, וזה כובש שער נוסף. טימותי מחייך בהקלה. הטעות שלו נסלחה.

דרמה נוספת מתרחשת במקביל על הדשא. מארק משחק בדרך כלל במרכז המגרש. היום הוא הורכב בכנף השמאלית והאמת היא שהוא לא ממש יודע מה לעשות בעמדה הזו. כאילו היה חסר לו לחץ, גם המשפחה שבאה לצפות בו – אביו, אמו ושני אחיו – עומדת בדיוק לאורך הקו שעליו הוא אמור לשחק. בכל הזדמנות הם זורקים לו הערות: "תשחק על הקו, מארק", "קח את הכדור הזה", "בעט". ומארק, כאילו בכוונה, כושל במשימות האלה זו אחר זו. לקראת סוף המשחק בני המשפחה מיואשים עד כדי כך שהם מפסיקים לקרוא לעברו. הקבוצה שלו אמנם מנצחת, אבל הביצועים של מארק רעים, ממש רעים. אמו של שחקן אחר מתקרבת למשפחה של מארק כדי לשאול מה נשמע. אחותו של מארק, בת שש-עשרה בערך, מבקשת אוזן קשבת לתלונותיה: "לא הרכיבו אותו בעמדה המתאימה לו היום. הוא לא מצליח לתפקד. אנחנו לא יודעים מה לעשות…".

"אל תדאגי," מרגיעה אותה האישה. "גם הבן שלי לא רגיל לשחק בעמדה שהוא הורכב אליה היום. אבל אני דווקא מרוצה מהשינוי שהמאמן עשה. בדרך זו הילדים לומדים להכיר את עצמם ואת המשחק. ככה לומדים לשחק כדורגל."

האופן שבו מקבלים הילדים וההורים את מה שמתרחש על הדשא הוא עניין של גישה. אבל גישה היא לא עניין אינדיבידואלי מולד, בדיוק כפי שאלימות כדורגל איננה כזו. שתי התכונות האלה הן תוצאה של פעולות שמופעלות על האנשים, יהיו אלה אוהדים, שחקני כדורגל באקדמיה או הוריהם. "גישה חיובית למשחק היא תכונה בסיסית שאנחנו מחפשים אצל ילדים שאנחנו מעוניינים שיחתמו אצלנו," מספר לי מנהל אחת האקדמיות. "איכויות פיזיות הן חיוניות, אולם לא ניתן לאמן, להכשיר, ללמד ילד שאין לו גישה חיובית למשחק, ולא חשוב כמה מוכשר הוא יהיה." הגישה שאיתה מגיע הילד מהבית מחוזקת באקדמיות בדרכים שונות.

כאשר טימותי התפרץ כלפי חברו לקבוצה, אף אחד לא כעס או נזף בו. אבל מהמבטים הקרים והגיחוך הנבוך של ההורים, הוא הבין שהתנהגותו לא היתה ראויה. new balance soldes בהתקפות הבאות הוא ניסה לכפר על הטעות שלו. המבוכה של טימותי מעידה על כך שהוא הפנים את האידיאלים שלפיהם אמור המשחק להיות משוחק. המאמן וההורים לא היו צריכים לומר דבר.

גם התנהגותם של ההורים על הקווים היא תוצאה של חינוך לגישה מפרגנת ולא הרסנית. כפי שנתבקשו, ההורים משדרים ביטחון ותמיכה על ידי מחיאות כפיים וקריאות עידוד. כאשר קורי ואביו מתנהגים כבדרנים על הבמה בזמן האימונים – מספרים בדיחות, צוחקים, רוקדים ריקודים שטותיים – הם מיישמים את הוראותיה השקטות של הנהלת האקדמיה; ליהנות, ליצור אווירה ידידותית שאין בה מתח.

כל רגע באקדמיה מנוהל עד הפרטים הקטנים, גם כאשר ההתנהגויות הן ספונטאניות לכאורה. האירוע מעוצב כחוויה נעימה וחברותית, נטולת מתח. גם כאשר קיימת סיבה להיות מתוח או כועס, יימצא מי שיעלים וישכך את התחושות הלא נעימות; כשהמשפחה של מארק מגלה חוסר סבלנות וכעס על העמדה שבה הציב המאמן את בנם, ניגשת אליהם אם אחרת, ובשיחה אגבית לכאורה, לא מתוכננת ולא בהוראתו של איש, היא מסבירה את הרציונאל העומד מאחורי פעולתו של המאמן. "גם הבן שלי משחק בעמדה לא לו. אני דווקא מרוצה. ככה לומדים לשחק כדורגל."

ד.

בארוחת ערב שבת אצל ההורים של ג'וני, אני מתעדכנת בהמשך עלילותיהם של רועי, הבן הצעיר במשפחה, ודייויד, חברו הטוב. כפי שסוכם עם האקדמיה של ארסנל, עבר לבסוף דייויד לגור בצפון אנגליה ושיחק עבור קבוצה בליגה השלישית. רועי לא נסע איתו. הוא דווקא רצה מאוד, אבל הוא היה מוכרח לסיים את הלימודים, וגם להמשיך בעיר את תקופת ההכשרה כמאמן נוער.

"דייויד יוכל לבוא לבקר אותנו בכל פעם שהוא יהיה בעיר," ניחמה אותו אמו.

"וזה רק לעונה אחת," ניסה אביו, "בשנה הבאה הוא יחזור לכאן ויהיה שחקן של ארסנל, יארגן לנו כרטיסים בהנחה לאצטדיון האמירויות."

וג'וני? הוא חשב שאפשר היה לעשות מהדרמה הזו יופי של סרט, אפילו שסרטים על כדורגלנים הם כבר עניין בנאלי.

לרועי היה קשה בהתחלה, אבל ככל שהזמן עבר, הוא שקע בעבודתו ומצא בה נחמה. במהלך החודשים הבאים דייויד לא הגיע ללונדון, ולא התארח בבית המשפחה בערב שבת. החיים כשחקן מקצועני היו שונים מחייו כשחקן אקדמיה, והוא היה מחויב ללוח זמנים צפוף בעיקר בסופי השבוע. דייויד התגעגע למשפחה של רועי וג'וני, והמשפחה של רועי וג'וני התגעגעה אליו. אבל בינתיים עקבנו כולנו אחרי התקדמותו בעיתונים של תחילת השבוע, המפרטים על כל המשחקים של הליגות המקצועניות. בארוחות הערב רועי היה מספר בפירוט על האימון שעבר דייויד השבוע, והשער שבישל בשבת. כשלא הייתי מגיעה לשולחן השבת, ג'וני היה דואג לעדכן אותי בסיפורים האלה.

התקופה שלאחר הגעתו של דייויד לעיר הרחוקה היתה טראומתית. ארסנל אמנם עשו כל שביכולתם כדי להקל עליו, אבל יש דברים שפשוט לא היו בשליטתם. הוריו של דייויד נאלצו לעזוב את העבודה לחודשים רבים, והמרחק מספרד יצר בעיות עם האחים הקטנים. כשחזרו הוריו למולדתם, ודייויד נשאר לבד, הוא החל מתעצל בבישול ובדאגה לעצמו. הוא התקיים בעיקר ממזון מהיר וסבל מהיגיינה לקויה. גם המבטא הצפוני היה לו קשה, ובקבוצה הוא לא השתלב חברתית. על המגרש לא הצליח המאמן להפוך את אחד-עשר השחקנים ליחידה מתפקדת, ובנוסף, קשיים כלכליים שהמועדון נקלע אליהם יצרו אווירה לא נעימה בחדרי ההלבשה. שמונה מחזורים לאחר פתיחת העונה, והקבוצה של דייויד כבר היתה מתחת לקו האדום.

בנוסף לכל הצרות, ערב אחד חש דייויד כאבים עזים בקיבתו. הוא ניסה להתעלם מהם כדי לא להפסיד את המשחק המתוכנן למחר, והלך לישון מוקדם. הוא התעורר לפנות בוקר מזיע וסובל, והתקשר למנהל האקדמיה של ארסנל בכאבים שלא ידע כמותם במשך כל שנות חייו המעטות. מספר שיחות טלפון בינעירוניות מהירות נערכו, ודייויד הובהל לבית החולים. שם הסתבר שהוא סובל מהרעלת מזון חמורה, כנראה תוצאה של מזון מקולקל שאסף בדרך הביתה. בודד, סובל ולא מבין מילה מהאנגלית הצפונית שסביבו, הוא שכב שלושה ימים בבית החולים, והחליט שנמאס לו. הוא רוצה לחזור הביתה, לספרד. גם לאחר שהתאושש מהמחלה, לא הצליח דייויד לחזור לכושרו הגופני, והיכולת שלו, שזכתה רק לפני כמה חודשים למחמאות מארסן ונגר, ירדה פלאים.

לאורך כל תקופת ההשאלה של דייויד המאמנים של ארסנל לא הסירו ממנו אחריות. אחת לחודש היו נוסעים לבקר אותו, צופים במשחקים שבהם השתתף. כששכב בבית החולים היה מאמן של האקדמיה מבקר אותו בכל יום, מביא אוכל, מאתגר אותו לקום לטייל, ובעיקר מציע ניחומים. כשהבריא וחזר לאימונים ולמשחקים, העלו מאמני האקדמיה לאתר האינטרנט הפרטי של דייויד סרטונים עם כל דקות המשחק שלו. בהתחלה היו אלה סרטונים קצרים; שלוש דקות שבהן עלה כמחליף במשחק הזה, שתיים וחצי דקות שבהן עלה כמחליף במשחק הבא. הם ערכו איתו שיחות טלפון ארוכות מדי שבוע; חלקן מקצועיות, אחרות אישיות. ובעצם, במקרה הזה לא באמת ניתן להפריד את המקצועי מהאישי. הם הזכירו לו את יכולותיו הטובות מהעונה הקודמת באקדמיה, עודדו אותו לשפר את הבעיטות ברגל שמאל. "גם ונגר עוקב אחריך," סיפרו לו, "אתה לא לבד." מצב בריאותו ומצב רוחו של דייויד החלו להשתפר בהדרגה. בשיחת טלפון עם רועי, שהושמעה לנו ברמקול במהלך ארוחת ערב נוספת, הוא כבר נשמע שליו יותר, בטוח בעצמו. "זהו אתגר, ואני יודע שיש בי כוח לצלוח אותו," אמר. השיפור במצב הרוח השפיע גם על הביצועים שלו על המגרש. בהדרגה קיבל דקות משחק ארוכות יותר, ובאחד המשחקים אפילו פתח בהרכב. השם שלו החל להופיע יותר בדיווחים, ושערים שהבקיע הונצחו על דפי העיתונים. גם מצב רוחו של רועי השתפר בהדרגה עם ההשתפרות של חברו הטוב על מגרש הכדורגל בעיר רחוקה, ושיחות ארוחת הערב הפכו לחיות ושמחות יותר. טעמו של האוכל בסעודות ערב שבת השתפר, במקביל לשיפור שחל בתזונה ובאורח החיים של דייויד.

ה.

בינואר אני מצליחה לרכוש ארבעה כרטיסים למשחק חצי גמר הקרלינג קאפ של צ'לסי נגד אברטון באצטדיון הסטמפורד ברידג'. זהו אמנם רק משחק גביע הליגה, אבל משחק באצטדיון הביתי של צ'לסי הוא תמיד חוויה. כך עשינו את דרכנו – עידן שותפי לדירה, צביקה, רן ואני – לאזור פולהאם/צ'לסי בלונדון. צביקה ורן הם חברים טובים מבאר שבע. יחד הם מטיילים בלונדון כבר כמה שבועות, אבל עדיין לא יצא להם להיות במשחק כדורגל אנגלי. צביקה הוא חיה פוליטית. עוד לפני שעוברת לה חצי שעה מפגישתנו, אני כבר מעודכנת בכל מה שקרה בארץ מאז שעזבתי, ולקינוח אני מקבלת כמה ידיעות מהמרוץ המרתק לבחירות בארצות הברית. הדיון מסתיים בהתערבות על המנצח בפריימריז של הדמוקרטים, ובהבטחה להיפגש בבאר שבע בסוף הבחירות, כדי לאפשר למנצח בהתערבות לאסוף את הפרס. רן הוא בן גילי, ובאופן מפתיע אנחנו מגלים שלמדנו יחד באותם בתי ספר יסודי ותיכון. מוזר שאנחנו כלל לא מזהים זה את זו, אבל זה נותן לנו תירוץ להתחיל לזרוק שמות ומקומות מוכרים. גל של נוסטלגיה ישראלית מציף אותי.

בדרך לאצטדיון אנחנו עוצרים בדוכן שמוכר חולצות אימונים מזויפות של שחקני הקבוצה בחמישה עשר ליש"ט לאחת. באופן כללי האנגלים לא ממש מעריכים את החיקוי הזול, ומעדיפים לקנות את חולצות הקבוצה שלהם בחנויות הרשמיות ובמחיר של בערך חמישים ליש"ט לחולצה. אבל כבר חודשים חבר טוב שלי מהארץ מנדנד לי שאקנה לו חולצה עם השם של טל בן חיים מאחור, וככל ישראלי הוא כמובן מעדיף לשלם פחות. בכל פעם שאני מגיעה לאזור לקראת משחק, ופונה עם הבקשה הזו למוכרים בדוכן, אני זוכה לאותה התשובה בדיוק: "טל מי?". ככה אני עוברת מדוכן לדוכן, מביכה את עצמי בכל פעם מחדש כשאני מנסה לבטא את השם כך שהאנגלים יבינו. "טל בן היים… יו נו, נאמבר טוונטי טו." "הוא חדש?", שואלת אותי מוכרת אנגלייה ומצביעה על החולצה של ג'ו קול, כאילו כדי להסביר לי מי באמת חשוב בקבוצה הזו.

לבסוף אני מוצאת דוכן אחד שבעליו יודע מי זה טל בן-היים. אבל לא, אין לו חולצה שלו. "אתם ישראלים, נכון? רק ישראלים מבקשים חולצה של בן היים." צביקה ורן מהנהנים בגאווה. מאז שמונה אברם גרנט למנג'ר הקבוצה, מרגישים הישראלים באזור פולהאם כמו בבית. "אני מצטער. יש לנו רק חולצות עם השמות של השחקנים הבולטים של הקבוצה; ג'ון טרי, פרנק למפארד, דרוגבה וג'ו קול. זה אשמתו של המאמן שלכם. אם הוא היה משתף את בן היים בסגל, אולי היתה לנו גם חולצה שלו," הוא אומר. אנחנו מחליטים שזו הזדמנות טובה לבחון את מצב הרוח של האוהדים המקומיים בעקבות המינוי שעודנו טרי. "מה אתה חושב על המינוי של גרנט כמנג'ר הקבוצה?" אני שואלת. בעל הדוכן נזהר. "רק הזמן יגיד. דבר אחד אני יכול לומר לכם בוודאות; כל אלו שמדברים על קונספירציה יהודית הם לא באמת אוהדים של צ'לסי. אם היהדות היתה באמת עניין, אז גרנט לא היה מוציא את בן היים מההרכב, ולי היו חולצות של מספר עשרים ושתיים למכור לכם. אתם יכולים להגיד לו את זה." ורגע לפני שאנחנו עוזבים הוא שואל, "אתם חברים של אברם גרנט, נכון?". צביקה ורן, שנמצאים עכשיו במצב רוח ממש טוב, מאבחנים שיש על מי לעבוד, ועונים לו בחיוב. "אוף קורס יו אר," מסכים בעל הדוכן; "עוד לא פגשתי ישראלי אחד שמגיע ללונדון ולא מספר לכ-ו-ל-ם שהוא החבר הכי טוב של אברם גרנט!" וכולנו צוחקים, אפילו שהבדיחה היא קצת על חשבוננו.

אצטדיון סטמפורד ברידג' נמצא משמאל לתחנת הרכבת פולהאם ברודווי. במבנה ממוקמת חנות מזכרות בת שתי קומות המציעה את כל סוגי המרצ'נדייז שאדם יכול להעלות על דעתו. במבנה יש גם מסעדה בשם "בית תה", המציעה מנות ומאכלים ממיטב המטבחים, שני בתי מלון של המועדון, ופאב המיועד לאוהדים של הכחולים בלבד. "הבלוז", כך הוא נקרא, הוא ממקומות הבילוי המושקעים, המטופחים והיפים שראיתי בעיר. בימי משחק האוהדים גודשים את הפאב ומתפזרים בין מקומות הישיבה המפוארים, ספות העור, פינות הישיבה האינטימיות, והכיסאות סביב השולחנות הגבוהים. מסכים שטוחים תלויים על הקירות, ומשדרים כדורגל וענפי ספורט אחרים משלל ערוצים הפועלים עשרים וארבע שעות ביממה. האווירה יוקרתית, המלצרים לובשים חליפות. הכול מסביבנו משדר יוקרה ופאר. אנחנו מזמינים בירה מהבאר ומתיישבים באחד השולחנות. הצ'יפס שהזמנו מגיע לשולחן באדיבותו של מלצר חינני צעיר בחליפה כחולה ועניבת פרפר. שתי דקות מאוחר יותר הוא ישוב לוודא שלא חסר לנו כלום, וכך יעשה בהפרש של כל שתי דקות עד שנעזוב את המקום. אנחנו מתחילים להתווכח; אני חושבת שהצ'יפס ממש טעים, צביקה חושב שזה לא הצ'יפס אלא רוטב השום שבצד, רן חושב שהקטשופ שלהם מאוד מיוחד, ועידן חושב שצריך להזמין עוד מנה. על דבר אחד אנחנו מסכימים: האוכל נהדר. בכל זמן שהותנו בפאב אנחנו לא מפסיקים להזמין ולטעום משלל המנות, לשמחתו של המלצר שמוצא סיבה לבקר אותנו שוב ושוב.

דקות ספורות לפני תחילת המשחק יציעי סטמפורד ברידג' מתמלאים אוהדים. על הדשא עולה זמר עם קול גבוה ששר: "כחול הוא הצבע, כדורגל הוא המשחק". המילים לא מבריקות במיוחד, אבל השמחה של האוהדים הכחולים הביתיים גדולה. new balance running הקהל של אברטון הוא צבעוני ורעשני יותר. מליברפול הרחוקה הגיעו למשחק כחמשת אלפים אוהדים, שעכשיו יושבים ביציעים שנמצאים מאחורי השער. לאורך כל המשחק הם שרים ממגוון שירי העידוד של הקבוצה, ומעוררים את קנאתם של האוהדים המקומיים. האוהדים של צ'לסי, שיושבים מאחורי השער המקביל מנסים לתת להם פייט, אבל לא כל כך מצליחים. עבורנו, הניטראליים לכאורה, התצוגה הזאת גורמת אושר רב. למרות שהצבע של שתי הקבוצות האלה הוא כחול, החוויה צבעונית להפליא. אנחנו יושבים באמצע המגרש, בשורה השביעית, מרגישים קרובים עד כדי כך שכאשר ג'ו קול רץ על הקו עם הכדור ברגליים, אנחנו חוששים לזוז, שמא תנועת הגוף שלנו תטה את הרוח הנושבת בגבו.

בסוף הזמן החוקי של המשחק, התוצאה היא אחת לכול. לאורך כל תשעים הדקות תקפה צ'לסי לפרקים והיתה המסוכנת יותר מבין השתיים, אבל היא לא הצליחה להשיג ניצחון. באטיות אך בעקביות מתחילים האוהדים לעזוב את היציעים לכיוון תחנות הרכבת והאוטובוסים. אבל אנחנו נשארים; צ'לסי תחת המאמן הישראלי היא קבוצה לא צפויה. ובאמת, שלוש דקות בתוך תוספת הזמן שון רייט פיליפס כובש וקובע: צ'לסי – שתיים, אברטון – אחת. זוהי גם תוצאת המשחק הסופית. הקהל המקומי עומד על הרגליים, קופץ משמחה. החיבוקים ספונטניים וחמים, וכולם יחד מזמזמים שיר ברוסית שמתנגן עכשיו ברמקולים. רק לפני שבוע חגגו בעיר את תחילת השנה החדשה.