יום שמשי אחד

א.

רגע לפני שמגיע החורף, אנחנו זוכים להתפנק בכמה ימים נדירים של שמש נעימה. הבגדים עדיין ארוכים, הרוח קרירה, אבל נעים, חם ובהיר באקדמיה של ארסנל. ברכות שלום מתחילות בהתענגות הדדית על מזג האוויר: "יום נפלא היום, הלא כן?", "אכן נפלא, אתה יודע למה אני מתכוון?" אפשר לדעת שאנגלים מסכימים ביניהם לפי מספר סימני השאלה שהם מציבים בכל משפט; בדרך כלל יעדיפו המקומיים לנסח כשאלה רק עובדות שהם בטוחים לגבי נכונותן לגמרי. כאשר ירצו להציג עובדה שהם אינם בטוחים לגביה, הם ינסחו אותה בצורה של דעה אישית. כך לדוגמא "לדעתי, זו היתה עברה", או "בשבילי ארסנל תהיה במקום הראשון גם בסופה של העונה הזו. היא משחקת נהדר, הלא כן?" ובכן, בעוד שעל איכות המשחק שלה אין מי שיתווכח, לגבי השאלה האם זו תסיים את העונה כאלופה הדעות חלוקות.

מצב הרוח באקדמיה של ארסנל, על כל פנים, נהדר. הקבוצה הבוגרת משחקת טוב וממוקמת במקום הראשון בליגה, וגם במשחקי האקדמיה יש למועדון עדיפות על פני היריבים. אני מסתובבת בין חמשת המגרשים שבהם מתקיימים כעת משחקי ידידות נגד מילוול. אני מתעכבת לידי שתי קבוצות ה"עד 10", המשחקות בצורה של טורניר. במחצית הראשונה משחקים שישה שחקני ארסנל נגד שישה של מילוול, ובחצי השני הקבוצות מתחלפות. התוצאה של המשחק היא סיכום השערים בשני המשחקים, אבל תוצאה זו היא רלוונטית רק לגבי השופט בהתמודדות, שזו בשבילו עבודת התמחות. להוציא אותו, רוב ההורים והאוהדים האחרים עסוקים בעיקר בביצועים. בקבוצה הראשונה אני מזהה את מרקוס, בשנייה את טוויני. את מרקוס אני מכירה בעיקר מתמונות המחזור התלויות על קירות האקדמיה להתפאר. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות אותו משחק. מרקוס הוא ילד צנום, נמוך, לא מרשים. בתמונות הקבוצתיות הוא תמיד יושב בשורה הראשונה, כדי שהמצלמה תוכל לתפוס גם אותו. הוא משחק בחלק הקדמי של המערך – בשלב זה אין עדיין עמדות קבועות – בחולצה מספר שבע. עור פניו בצבע מוקה בהיר, תוויו עדינים, שיערו מקורזל ומבולגן, מהסוג שלעולם לא נכנע למסרק ומברשת שיער. בהשוואה לשאר הילדים הוא נראה שברירי וחלש. אני תוהה האם יש לו את היכולות להתמודד עם שחקני מילוול, הגבוהים ממנו בראש לפחות. כשהוא יושב על הדשא לצד המאמנים הוא שקט ורגוע. מוחא מדי פעם כף לביצועים מרשימים, אך לא מנסה למשוך את תשומת לבו של המאמן בתקווה שישתף גם אותו, לא מבחין בהורים ובהמולה סביב.

במחצית השנייה הוא עולה לשחק. תחילה הוא נע ללא כדור, מעלה ומטה, בהתאם לקצב הקבוצה שלו, ששולטת במגרש. אחרי מספר דקות הוא מקבל כדור במחצית המגרש. אני מתרגשת. מרקוס עורר אצלי סימפטיה מרפרוף המבט הראשון שלי על תמונותיו הממוסגרות מהשנתונים השונים. הוא נראה קטן, טיפה מפוזר, עם עיניים שלא מגלות דבר. מעט לא שייך. אני מקווה שהסימפטיה שלי כלפיו לא תיהפך לרחמים. מרקוס מתחיל לרוץ עם הכדור. השומר שלו גבוה ממנו, ומרקוס צריך לרוץ מספר רב יותר של צעדים כדי לעקוף אותו. אבל הוא עושה את זה, אפילו בקלות. הכדור צמוד לו לרגל, לא מתרחק מספיק כדי לאפשר לשחקן הגנה נוסף לקחת אותו. גם בתנועות הגוף שלו מרקוס מפתיע אותי. הוא קליל ומהיר, כל צעד ריצה שלו נראה כמו צעד ריקוד. עכשיו הוא לבד מול השוער, שוקל אם לעצור ולבעוט, ומאיזה מרחק. לבסוף הוא מחליט לבעוט תוך כדי ריצה. רגל ימנית מהירה נשלחת והכדור נבעט לצד השער הקרוב אלינו. השוער של מילוול יוצא אל הכדור ועוצר. אבל מההלם והבהלה במבטו אפשר להבין שזה היה קרוב מדי.

כל ההורים כבר מכירים את מרקוס. זוהי עונתו השלישית באקדמיה. קולות ההשתאות וההלם מגיעים בעיקר ממני. בהתקפה הבאה, מרקוס מחליט להתקרב עוד קצת לשוער ולבעוט ממקום בטוח. הוא משכיב את השחקנים ששומרים עליו ואחר כך את השוער בתרגיל הטעיה מבריק. השוער נופל ימינה, הכדור הולך באיטיות שמאלה, ונכנס לשער. גם עכשיו המבט של מרקוס לא אומר הרבה, מלבד שביעות רצון על תרגיל שבוצע בהצלחה. השחקנים מוחאים לו כף וממשיכים. שתי התקפות לאחר מכן, מרקוס מוסר כדור מהיר מעל המגן של מילוול לשחקן אחר שנמצא לבד; שער נוסף. שלוש דקות בלבד על הדשא ומרקוס כבר רשום על שני שערים – על האחד ככובש ועל האחר כמבשל. אבל עזבו אותו מסטטיסטיקה, תנו לו לשחק. עכשיו כבר כל הקבוצה שלו עולה קדימה. למילוול אין תשובות והיא מסתגרת בהגנה. השערים לטובת הקבוצה האדומה מתחילים להצטבר. ארסנל לא מעוניינת להשפיל את היריבה שלה, ובכל זאת מדובר במשחק ידידות, אבל כשמרקוס על המגרש לא כל כך ברור איך אפשר להימנע מכך. המאמן של התותחנים מחליט להוריד את השחקן הטוב ביותר להגנה. הוא עושה החלפה בעמדות, מסביר את ההוראה לשחקנים. מרקוס עושה "כן" עם הראש, ויורד למטה. הוא אוהב את העמדה הזו פחות, אבל מבין את השיקולים של המאמן שלו.

בהגנה מרקוס נראה מפחיד פחות. הוא נחות פיזית ולכן סביר שלא יצליח לחסום בגופו את הדרך לשער, או לנצח בהתמודדויות גופניות של אחד מול אחד. גם הוא יודע את זה. אולם מרקוס מהיר בהרבה מהשחקנים המתמודדים נגדו, ובעבודת רגליים הוא מכריח אותם לעשות טעויות. הם מאבדים את הכדור או מוסרים אותו ברשלנות לשחקן אחר, ומאפשרים לשחקן הגנה אדום לעצור את ההתקפה. כבר אמצע המחצית השנייה, וארסנל משחקת מהר. המאמן מחליט לשנות אסטרטגיה: "שתי נגיעות בכדור," הוא מורה לשחקנים שלו. הוא לא צריך להגיד יותר, הם כבר עבדו על הטקטיקה הזו באימון. בנגיעה הראשונה השחקן האדום מקבל את הכדור, בשנייה הוא בועט. בהתחלה המשחק הופך יותר איטי. המאמן סופר להם: "אחת, שתיים. יופי אלכס", או "אחת, שתיים, שלוש, ג'ים זוהי נגיעה אחת יותר מדי". שחקני מילוול אומרים תודה ומנסים לאסוף נשימה. כמה דקות לאחר מכן השחקנים של ארסנל כבר מתרגלים לשיטה, והמשחק חוזר לקצב הקבוע שלו. לקראת סיום ההתמודדות מרקוס שוב יורד לספסל כדי להשוות את הכוחות בין שתי הקבוצות. הוא חוזר לפינה השקטה שלו, לא קרוב מדי למאמן, לא מבחין בהורים ובמעודדים סביב. הוא מרוכז במשחק, מוחא מדי פעם כפיים לביצועים מרשימים.

בזמן שבו כובש מרקוס את חצי המגרש של קבוצתו, טוויני משחק עם מחצית הקבוצה השנייה. טוויני הוא ילד בלונדיני, תספורתו קוצים קצרים, והוא ורוד לחיים ובעל חיוך רחב וכובש לב המופנה לכל עבר וכל הזמן. הוא משחק בחלק הקדמי של הקבוצה שלו, וכשהוא עומד או רץ, או אפילו יושב, נדמה שיש סביבו הילה קבועה של קסם ונועם. טוויני הוא תמיד הראשון לתפוס כדור כשהאימון מתחיל, תמיד בו יבחר המאמן כדי להדגים את התרגילים, והוא זה שחבריו תמיד יבקשו לעבוד איתו בקבוצה. הוא מפיץ אור אבל לא מאפיל על אחרים. תוך שאני עוקבת בסבלנות אחר ביצועיו של מרקוס, אני מציצה מדי פעם לבחון את עבודתו של טוויני במגרש המקביל. הנה טוויני עם הכדור, בועט מרחוק, או מוסר כדור קדימה. שער שנכבש מוציא ממנו צהלות צחוק, קריאה לחבר ומחיאת כף. שחקן התקפה של מילוול נופל, וטוויני שולח יד כדי לעזור לו להתרומם. הקבוצה של טוויני תוססת, שמחה, חוגגת על המגרש. טוויני נהנה במיוחד לקבל את הכדור כשהוא ליד השער של היריבה, ולבחון את טכניקת הבעיטה או המסירה שלו מול שחקנים יריבים. לרוב הוא מנצח בהתמודדויות האחד-על-אחד האלה, אז כדי לא להשתעמם הוא משחק עם הכדור; מעביר מרגל שמאל לימין וחוזר חלילה, או מבצע הטעיות מתוחכמות לשחקן ההגנה שמולו. לאחר שהכניע אותו, הוא כובש בקלות מרשימה שער נוסף.

הביצועים של מרקוס מסיטים את תשומת לבי מטוויני, אבל כשאני מביטה לכיוונו שוב, הוא כבר לא במגרש. אולי הוא יושב על הדשא בעמדת חילוף. בפעם הבאה שאני מסתכלת, טוויני משחק בהגנה. לא כל כך ברור לי למה. בהגנה הוא טוב פחות. הוא לא מצליח לשמור על הקצב, מאבד שחקנים בהתמודדויות אישיות. גם ההילה שלו פוחתת, והמשחק שמח פחות. אני חוזרת למרקוס, ושוב לטוויני. עכשיו הוא משחק בשתי עמדות – קדימה ואחורה. בעצם… מה קורה פה? איך זה יכול להיות? אני חושבת שאני צריכה הפסקה וקצת מים. אולי בכל זאת חם מדי היום.

כשנגמרים שני המשחקים נעמדים כל השחקנים של ארסנל בשורה אחת ורצים יחד ריצת שחרור, פעם לכיוון ההורים הממתינים על קו הרוחב המקביל, ופעם לכיוון הנגדי. ריצה זו היא ההזדמנות של ההורים למחוא כפיים ולהריע על העבודה הקשה. מרקוס ביישן מדי. הוא נעמד בקצה השורה, אחד לפני אחרון, מוחא כפיים בעדינות, אבל בעיקר מתמקד בריצת השחרור שלו. לעומתו דן, חברו הטוב, מתמקם באמצע השורה. הוא גבוה מכולם ובעל ביטחון עצמי שמגביה אותו בכמה סנטימטרים נוספים. במהלך הריצה הוא פושט את החולצה האדומה שלו, מסובב אותה מעל הראש בתנועת לאסו, ומשליך אותה לכיוון ההורים. כולנו צוחקים. דן, שהילדים באקדמיה קוראים לו בקהאם מסיבות מובנות, נהנה מתשומת הלב ומיכולתו להצחיק ולהקסים קהל שלם. לפני שהוא מתיישב יחד עם הקבוצה ליד המאמנים, הוא רץ אל מחוץ לקווים, אוסף את החולצה ולובש אותה כמו כולם. הוא כבר מרגיש כוכב.

ורגע לפני שכולם מתיישבים, אני מבחינה בטוויני. לידו עומד טוויני נוסף. לראשון יש הילה וחיוך שנשלח לכל עבר כל הזמן, לשני יש חיוך קטן הניזון מהחיוך של הטוויני שלידו. בקהל אני מזהה את ההורים הגאים. "ובכן, לא ידעת? כמובן שהם תאומים. לכן כולם כאן קוראים להם טווינס. אדם משחק בהתקפה, טום בהגנה. הם ילדים נהדרים, הלא כן?"

ב.

לא קל להיות שחקן כדורגל באקדמיה. למרות שההנהלה מנסה לייצר אווירה חיובית ונעימה במהלך המשחקים והאימונים, ועל אף שהילדים חותמים על אמנה שלפיה הם מתחייבים ליהנות מהפעילויות באקדמיה, עבור חלק מהם הלחץ הוא פשוט רב מדי. ג'רי יהיה בן עשר בפברואר. הוא גר עם הוריו ואחיו הקטן בצפון לונדון, והשנה הוא הוחתם לשחק באקדמיה של ארנסל, אחרי שסקאוט של הקבוצה ראה אותו משחק עם חברים בבית הספר. לכבוד המאורע המשמח אבא שלו קנה לו כפפות שוער חדשות, שיתאימו למי שמאייש את העמדה הכי חשובה על המגרש – כך לפחות חוזרים ואומרים מאמני השוערים באקדמיה. אמו אמרה לו שהיא גאה בו. גם אחיו הקטן רוצה להיות שוער כשיגדל. כשג'רי לא רואה, הוא מודד את הכפפות החדשות ומדמיין שהוא עוצר פנדלים.

אבל העונה החדשה לא התחילה טוב עבור ג'רי. הוא נכנס לעמדת השער של קבוצת ה"עד 10" של ארסנל יחד עם שוער נוסף, כפי שקורה בכל שכבת גיל. בשני המחזורים הראשונים של העונה הוא התרגש יותר מדי, ולא הצליח להתעלות על עצמו. השבוע הם משחקים נגד צ'לסי, והוא מקווה שזה יהיה המשחק שבו יוכיח לכולם ממה הוא עשוי. ביום שבת, באימון האחרון, המאמן סיפר להם קצת על היריבות מול צ'לסי. מלבד טוטנהאם, אין עוד אקדמיה שכל כך מרגש לשחק מולה. "תנו להם קצת מהכוח הארסנלי," ביקש המאמן, וג'רי כבר ראה בדמיונו איך הוא מצליח לעצור כדורים בלתי אפשריים שיבעטו הכחולים לעברו.

בבוקר יום ראשון ג'רי הגיע לאקדמיה יחד עם אביו ואחיו הקטן. הם החנו את רכבם ליד שער הכניסה כי כבר לא היה מקום בחניה, ועשו ברגל את כברת הדרך הקצרה עד לחדרי ההלבשה. שם לבש ג'רי את חולצת השוער הצהובה שלו וחבש לראשו כובע מצחייה בהיר, שיגן על עיניו מפני השמש. זהו – הוא מוכן. היום זה היום, הוא אמר בלבו, וניסה לטעת בעצמו ביטחון.

בשעה אחת-עשרה בבוקר בדיוק הוא עלה עם שאר חבריו למגרש הדשא. הוא לא חלק מהחבר'ה, כנראה בגלל שרובם יחד באקדמיה כבר מגיל שש. הוא הגיע רק בקיץ שעבר, ושיחק איתם שני משחקים. הוא לא היה טוב. זהו המשחק השלישי שלו, והפעם מול האקדמיה של צ'לסי, שתמיד הכי מרגש לשחק מולה. היום הוא ייתן את ההופעה הכי טובה שלו. בשבילו, וגם בשבילם. המגרש הגדול מחולק לשניים על קווי הרוחב, בכל אחד שישה-על-שישה שחקנים מכל קבוצה. ג'רי נעמד באחד השערים, משאיר בקבוק מים קטן עם סמל הקבוצה לידו. אביו ואחיו הקטן נעמדים בפינת הקרן כדי לעודד ולתת לו עצות אם צריך. זהו – עכשיו הכול מוכן, ושהשופט ישרוק כבר לפתיחת המשחק!

ההתחלה מעוררת אופטימיות. שחקני ארסנל טובים מאלו של צ'לסי. על המגרש בולט במיוחד כריס הקטן, שמפרק את ההגנה של הכחולים עם כדורים ארוכים לשחקנים שלמעלה ובעיטות מרחוק שמבלבלות את כולם. בדקות הראשונות כריס כבר כובש שני שערים לזכות הקבוצה האדומה שלו, באותו "כוח ארסנלי" שביקש המאמן יום קודם. שחקני צ'לסי אפילו לא מתקרבים אל השער של ג'רי. אמו של כריס, שמגיעה מחוזקת באחותה ושלושת אחייניה, משתוללת עכשיו על הקווים משמחה. כולם באים ללחוץ לה יד ולהחמיא על הבן המוצלח שלה. היא עומדת ליד אביו של ג'רי, והמתח שבו הוא שרוי בולט עוד יותר על רקע צהלות השמחה שלה. "זה עוד לא נגמר," הוא צועק לעבר בנו, "תביט ישר." וג'רי מביט. שמח מצד אחד על כך שההתקפה של צ'לסי לא מתפקדת. מאוכזב, מהצד האחר, שלא תהיה לו היום ההזדמנות להוכיח את עצמו.

אבל הנה, בדיוק עכשיו, אחרי שכריס מבקיע את השער השני שלו, מתארגנת לה התקפה מהצד של הכחולים. טוב נו, לא ממש התקפה, סתם ניסיון נואל של אחד משחקני צ'לסי להציל את המולדת. הוא לוקח את הכדור מאמצע המגרש, רץ איתו לבד לכיוון השער, חולף על פני מגן אדום אחד בעוד האחרים ממתינים מאחור, לא מאמינים. עכשיו הוא עומד לבד מול ג'רי ובועט כדור חלש מדי בדיוק למקום שבו השוער עומד. ג'רי כמעט קופץ משמחה. הכדור לא חזק והוא כבר יודע בדיוק באיזה אופן לשלוח את הידיים כדי לאסוף אותו אליו. הוא שולח, תופס אותו בשתי ידיים ומחייך מתחת לכובע המצחייה שלו. אבל אז הוא מרגיש את הכדור בורח, והאצבעות שלו ריקות מאחיזה. במבט היסטרי למטה, הוא מגלה שהכדור נשמט לו מהיד ונפל לדשא, בדיוק מעבר לקו השער. השחקנים של צ'לסי משתוללים. 1-2. אם זה היה תלוי בו, הוא היה קובר את עצמו מתחת לכובע המצחייה לנצח. איך זה קרה? הכדור כבר היה בידיים שלו! הוא לא מצליח להרים מבט, אבל גם בחצי האפלה מתחת לכובע הוא שומע את החברים שלו מעודדים אותו: "לא קרה כלום ג'רי, הכול בסדר". גם את הקול של אבא שלו הוא שומע, קורא לו: "תרים את הראש, תרים את הראש". והוא מנסה. זה עוד לא נגמר.

שלוש דקות אחר כך הוא מוצא את עצמו באותה סיטואציה בדיוק. שחקן אחר של צ'לסי עומד מולו באחד-על-אחד. ג'רי מנסה לשכנע את עצמו שיהיה בסדר, אבל האמת היא שהידיים שלו קצת רועדות. הוא מסתכל באובססיביות על הכדור, מנסה לנחש לאיזה כיוון הוא ייבעט. כשהוא כבר נבעט, הוא קופץ, אבל מפספס אותו. הפעם הוא אפילו לא נוגע בו בקצה האצבע. זה לא היה כדור קשה או חזק במיוחד. גם לא מדויק לחיבורים, כזה שלא היה לו סיכוי לתפוס. סתם כדור שנבעט לשער שלו, והוא אפילו לא נגע בו. 2-2. השחקנים שלו לא אומרים לו עכשיו שום דבר, למעט אחד שמציע שיוריד את הכובע כי הוא חוסם לו את שדה הראייה. ג'רי היה שמח להישאר איתו, ולו רק כדי שיוכל להחביא את עיניו ממבטם של אחרים, אבל הוא מוריד. אביו קורא לו מנקודת הקרן: "זה עוד לא נגמר, תרים את הראש", אבל לג'רי נדמה שהקול שלו נחלש קצת.

השחקנים הצעירים של האקדמיה של ארסנל ממשיכים להוביל את המשחק. כריס בועט כמה כדורים לשער, אבל אלה נעצרים על ידי השוער הכחול. כדור שנבעט מהשוער אחרי עוד בעיטה שהגיעה לידיו מתחיל התקפה נוספת של צ'לסי. הפעם, הכדור נבעט מרחוק. ג'רי, כבר בלי הכובע, יוצא אל הכדור וחוטף אותו אל החזה. הוא אמנם מצליח לעצור אותו מלהיכנס אל צדה הפנימי של הרשת, אבל המכה חזקה מדי והיא מפילה אותו לרצפה. הוא שוכב על הגב, ביד אחת הוא מכסה את העיניים, ביד השנייה מחזיק את המקום הכואב. והוא בוכה. לא רק בכי של כאב המכה. הוא בוכה מעצב, מייאוש. מהתמונה של אבא שלו עומד בעמידה שפופה, מושפלת, לצד אמו של כריס החוגגת. הוא בוכה על אחיו הצעיר שרוצה גם הוא להיות שוער שיגדל, ועל אמא שמחכה להם בבית. הכפפות שאבא קנה לו מכסות עכשיו את הדמעות, אבל את ההתרגשות אפשר לראות מהבטן שעולה ויורדת במהירות, בקצב ההתייפחות. החברים שלו לא ניגשים אליו. הם עצבניים, בלעדיו כבר היו יכולים לנצח. אבא שלו לא קורא לעברו משפטים מעודדים מפינת הקרן, והמאמן מכונס בפינה, מחכה בקוצר רוח שהמשחק יתחדש כדי שהשחקנים שלו יוכלו לנצח את ההתמודדות. הרופא רץ לעברו, שופך לו מים על הפנים ושואל אותו אם הוא יכול להמשיך. הוא רוצה להמשיך, אז הוא מוחא את הדמעות ונעמד שוב, בלי הכובע, בשער.

חמש דקות אחרונות של המשחק. השחקנים של ארסנל תוקפים כל הזמן, אבל השוער הכחול עומד במקום הנכון. כריס המתוסכל מתחיל לבעוט חזק יותר אבל מדויק פחות. החברים שלו מאחור כבר מתחילים להשלים עם התוצאה. 2-2 זה לא נורא למשחק מול צ'לסי. לא "כוח ארסנלי", אבל גם לא תוצאה משפילה.

דקה אחרונה של המשחק. שחקן שעל גופייתו כתובה הספרה שתיים בלבן על רקע כחול לוקח כדור, עובר את ההגנה העייפה של ארסנל ובועט לעבר השער. הכדור עובר בקשת מעל ג'רי ונכנס פנימה. 3-2 לצ'לסי. השחקנים חוגגים, והשופט שורק לסיום המשחק.

ג'רי מתיישב על הדשא, לא מצליח למצוא כוח לקום. השחקנים שלו, מושפלי ראש, הולכים יחד לחדר ההלבשה, אפילו לא מנסים להנמיך את קולם המבקש את ראשו של השוער. ההורים נשארים לחכות להם על הקווים. מה הם אומרים לאבא שלו עכשיו? ואיך הוא מצליח להסתכל להם בעיניים? ג'רי לא יודע ומפחד לשאול. לאחר שהמגרש מתפנה הוא מוותר על הרחצה המשותפת ומבקש מאביו לקחת אותו הביתה מיד. יחד הם עושים את הדרך הארוכה עד הרכב שחונה ליד השער. כשהם עוברים בחניה הוא מרגיש שכולם מצביעים עליו, אפילו המאמן שעד היום היה איתו סובלני מאוד. הוא חובש את הכובע ומסתיר את העיניים. בבית ספר הוא היה הכוכב של הקבוצה, גיבור מקומי. כאן הוא לא מצליח להחזיק כדור ומפסיד לקבוצה שלו את ההתמודדות החשובה מול צ'לסי. בשביל מה הוא היה צריך את זה? ולמה אבא שלו היה צריך לחנות כל כך רחוק?

ג.

בינתיים, בליגה, מנסות הקבוצות ליצור רושם ראשוני חיובי. ארסנל מתחילה את העונה בצורה מרשימה. המשחק היפה שלה קוטף שבחים בכל העולם, והאוהדים שלה נרגשים; מאמינים שאולי העונה הזו תהיה סוף-כל-סוף שלהם. הקבוצות הצפוניות מליברפול נראות לא רע גם הן. באמצע חודש ספטמבר אני נוסעת צפונה כדי לצפות במשחק ליגה שיכול לבסס את הקבוצה האדומה של רפאל בניטז במקום הראשון.

גם כמי שנולדה, גדלה ורכשה את השכלתה בבאר שבע, מעטות היו הזירות שבהן הרגשתי תחושת "קיפוח" מול המרכז העשיר והצבעוני, לפחות עד שהתחלתי לבקר באופן קבוע בווסרמיל, אצטדיון הבית של קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע. בווסרמיל עשו אוהדי הקבוצה יותר מאשר לעודד את הרכב השחקנים שלהם לניצחון. הם השתמשו בקולם ביציע ובאתר האינטרנט שלהם כדי לטעון לקיפוח של העיר באר שבע ואזור הנגב בכלל על ידי מנגנונים של מדינת ישראל. בתחום הכדורגל הוזכר קיפוח קבוצת הפועל באר שבע ושחקניה על ידי ההתאחדות וראשי הנבחרת. בתחילת שנות האלפיים, כשעדיין היה אברם גרנט מאמן נבחרת ישראל, התפרסמה באתר האינטרנט של האוהדים השיחה הדמיונית הבאה:

פגשתי את אברם גרנט השבוע לריאיון לקראת משחקה של הנבחרת מול שוויץ, וזה מה שהוא אמר:

שאלה: אברם, מה אתה אומר לאותם אלפי אוהדים מבאר שבע שמבקשים לראות נציג בנבחרת?

תשובה: נסעתי שעתיים עד באר שבע, ראיתי בדרך את נהר הירדן, הגעתי עד ראש פינה אבל כשהגעתי לבסוף לבאר שבע לא ראיתי שחקן הראוי לשחק בנבחרת.

שאלה: אולי זה בגלל שבאר שבע נמצאת בדרום המדינה ואתה נסעת לצפון?

תשובה: מה זה חשוב? העיקר שנסעתי.

שאלה: אתה לא רואה בעוז יפרח פוטנציאל לאיוש מרכז ההגנה בנבחרת?

תשובה: בהחלט כן, רק חבל שהוא נפצע בתחילת העונה ועדיין לא חזר לשחק, כשיחזור נראה כבר.

שאלה: אתה לא מתבלבל? חליבה הוא זה שנפצע בתחילת העונה.

תשובה: מה זה חשוב? העיקר הבריאות.

שאלה: אז מתי סוף כל סוף תזמן נציג מבאר שבע לנבחרת?

תשובה: מה זאת אומרת? יש כבר נציג בנבחרת מבאר שבע. למיטב זכרוני מביא הכדורים של הנבחרת נולד בבאר שבע, והוא בהחלט מייצג בכבוד את העיר. ראיתָ באיזה אומנות ומיומנות הוא מחזיר לשחקן כדור שיצא לחוץ?

יש! קראתי בשמחה. יש לנו נציג בנבחרת ישראל!

(מתוך www.hbs.co.il)

ביציעי אצטדיון וסרמיל היתה נפוצה בשנות השמונים הקריאה הבאה: "ליברפול באנגליה, באר שבע בישראל, היידה הפועל". קבוצת הכדורגל של ליברפול היתה אז האלופה והקבוצה עטורת התארים ביותר באנגליה, ואוהדי קבוצות רבות בישראל הרגישו קשר עמוק אליה. אוהדי מכבי נתניה, לדוגמא, שפריחתה של קבוצת הכדורגל שלהם התרחשה במקביל לפריחת קבוצת הכדורגל של ליברפול, שרו "ליברפול באנגליה, נתניה בישראל". אפילו קבוצות ילדים וקבוצות חובבניות באותה תקופה אמצו את אותו פזמון, כפי שסיפר לי חבר שנים מאוחר יותר. אבל בבאר שבע, אולי בניגוד למקומות אחרים, שרו את שיר האהבה חוצה היבשות הזה מסיבה אחרת; מיקומה הגיאוגרפי של ליברפול בחלקה הצפוני של המדינה, במרחק כמה שעות נסיעה מלונדון, יצר עבור אוהדי הפועל באר שבע תחושה של קרבה ואינטימיות על בסיס פריפריאליות וקיפוח. סוג של אחוות מדוכאים גלובאלית. כמה חודשים לאחר ההתמקמות שלי בלונדון, העיר שהיא – לפחות בעיניי עצמה – מרכז העולם, אני מחליטה לקחת את הרכבת צפונה ולתור אחר תחושות פריפריה באנגליה, כפי שהן באות לידי ביטוי בערי הצפון המרוחקות.

ד.

כאשר מדברים באנגליה על ערי הצפון, מועלות בעיקר אסוציאציות קשות של אבטלה, עוני ופשע. העיר ליברפול נפגעה קשות מהפצצות גרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה. אוכלוסייתה הידלדלה, ויפי פניה נהרס. בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשבראש ממשלת אנגליה עמדה מרגרט תאצ'ר, החליטה הממשלה על מעבר מכלכלה יצרנית לכלכלת שירותים. התוצאה היתה גידול משמעותי באחוזי האבטלה בקרב האוכלוסייה והסתמכות על סעד כמקור פרנסה. מהתפיסה הכלכלית החדשה נפגעו באופן קשה ערים רבות – יורק, מנצ'סטר, ברמינהגהאם ואחרות. כן, גם ליברפול. תושביה של העיר ליברפול זוכים עד היום לתקציבי סעד גדולים מאנגליה ומהאיחוד האירופאי. משנות התשעים מקבלת מועצת העיר מאות מיליוני לירות שטרלינג בכל שנה באמצעות תוכנית אירופאית בשם "יעד אחר", המיועדת לאזורים שהתמ"ג שלהם נמוך בשבעים וחמישה אחוזים מהממוצע האירופאי. ליברפול היא אזור כזה. מאמר על נחיתותה הכלכלית של העיר קראתי ברכבת צפונה. חמושה גם בתחושת אחוות ערים פריפריאליות, ידעתי למה לצפות מהפעם הראשונה שבה רגלי תדרך על אדמת העיר שאוהדי קבוצות כדורגל בישראל שרים לה בהמוניהם. או לפחות חשבתי שאני יודעת.

זהו אחר צהריים קר. מחלונות הרכבת ניתן לראות עננים שחורים מאיימים. עם קצת דמיון אפשר לרגע להניח שמקורם בעשן ממכונות הייצור של ערים אנגליות מתועשות. למען הרומנטיקה אני מרשה לעצמי להפליג לכמה רגעים לתקופה שבה עננים שחורים היו סימן למפעלי ייצור, וגשרים אימתניים סיפרו על רכבות משא באות וחוזרות. גברים בסרבלים כחולים יצאו לעבוד עם שחר נושאים כלי עבודה כבדים, בתיקם תרמוס קטן ובו תה בחלב לשעת אחר הצהריים, ושני כריכים צנומים שהכינה עבורם האישה. והם חוזרים בשעות האפלה, עייפים ומלוכלכים מעבודת היום, עוצרים בפאב השכונתי לפיינט בירה בחצי פאונד בדרכם הביתה. אבל היום העננים השחורים הם סימן לגשם דווקא. מפעלים תעשייתיים כבר שנים רבות אינם חלק מהנוף במדינה. ביציאה מתחנת הרכבת הולמים בי עוצמתה וגודלה של העיר. פסלים אימתניים מקשטים כנסיות, גלעדי זיכרון מנציחים את תרומתה של העיר למאמץ המלחמתי של המדינה. מנופים בכל עבר מטעינים את קו האופק בתחושה של פיתוח. בצדה הימני של תחנת הרכבת נמצא תיאטרון העיר, ושלטים צבעוניים מזמינים עוברי אורח לעצור ולרכוש כרטיס. במוזיאון הטייט המקומי מעלים בימים אלה תערוכה הנקראת "ליברפול, מרכז היקום היצירתי", ואמנים מקומיים ובינלאומיים מוזמנים לתלות על קירות הגלריה בת שלוש הקומות יצירות אומנות המפארות את העיר. בשיחה עם מנהל הגלריה, קריסטוף גריננברג, הוא מספר: "זוהי גלריית טייט הגדולה ביותר בבריטניה, להוציא את זו שבבירה. הבחירה של האיחוד האירופאי בליברפול כבירת התרבות של היבשת הזרימה מאות מיליוני פאונדים לטיפוח התרבות המקורית שלנו, ויש לנו רבות לתרום לתרבותה של המדינה. ליברפול בונה עצמה כמרכז העולם היצירתי, ואם תסתובבי קצת בגלריה, תוכלי להתרשם שהיא עושה זאת בצדק רב."

בשנת 2004 מכריז אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות –  על העיר ליברפול כאתר מורשת עולמי, בשל חשיבות העיר להתפתחות המסחר בעולם. שלט גדול מזמין אותי לחגיגות שמונה מאות שנה לעיר המפוארת, ולצדו מדבקות קטנות מאוירות בלבבות אדומים מספרות "אני אוהב את ליברפול". השלטים והמדבקות האלה חוזרים בכל מקום; מודבקים על חלונות האוטובוסים העירונים, תלויים על לוחות המודעות, צועקים מכובעי מצחייה של תושבים מקומיים. הם צובעים את הנוף, משתלטים על החוויה, מפנים דרך רק לשלטים שמחים חדשים יותר שנתלים מעליהם. בשלטים החדשים האלה כתוב: "ברוכים הבאים לליברפול, עיר הבירה של התרבות, אירופה 2008". הם היו יכולים באותה נשימה לומר "תשכחו כל מה שחשבתם על היותנו פריפריה. הגעתם למרכז העולם!", ונדמה שבעצם כך הם אמרו.

חלק גדול מתושבי ליברפול הם איריים במקור, שהגיעו לעיר דרך הים בעקבות משבר תפוחי האדמה הגדול באירלנד במאה התשע-עשרה. מהנמל הגיעו עוד אוכלוסיות מגוונות ששינו ומשנות עד היום את הרכבה של העיר. ליברפול היתה מרכז שאליו הובאו עבדים שחורים מאפריקה לשרת את הממלכה. מוזיאון חדש, גדול ומפואר, נפתח בשנה האחרונה בנמל העיר, ממש ליד מוזיאון הטייט לאומנות מודרנית, כדי להביע חרטה לאומית על העוול ההיסטורי שנעשה בתקופה ההיא לעבדים. ודיינו. האוכלוסייה המגוונת מתבטאת היום בחנויות מזכרות ומסעדות אוריינטליות; איריות, איטלקיות, יווניות. ליברפול חוגגת שמונה מאות שנים להיווסדה, וכולם מוזמנים למסיבה. העיר עוברת מתיחת פנים; מוזיאונים חדשים נבנים, הישנים עוברים שיפוץ. בנאים מהירים מקימים ומחדשים, וסיורי ניקיון מבריקים את הבניינים הישנים. בנקודה הגבוהה ביותר בעיר עומדת הציפור הגדולה, סמלה של העיר, והיא מביטה בגאווה לכיוון הים. והיא רואה הכול, גאה על פארה ויופייה של העיר; והיא מספרת הכול, להוציא תחושות נחיתות פריפריאליות של ערים תאומות לכאורה.

ה.

ביום שבת, אמצע סוף השבוע, אני עושה דרכי לאצטדיון אנפילד למשחק של קבוצת הכדורגל המקומית נגד דרבי קאונטי. זוהי תחילת העונה וכוחה של דרבי קאונטי, שעלתה העונה מליגת המשנה, עדיין לא ידוע. ברחובות המובילים לאצטדיון צועדים עשרות אלפי אוהדים צעירים בזוגות, חבורות ומשפחות, רובם בלבוש הרשמי של הקבוצה, חלקם מתמהמהים עוד רגע מחוץ לאצטדיון לארוחת צהריים מאולתרת. לידי עומדים זוג הורים ושלושת ילדיהם. אני מבקשת להצטלם איתם והם נעמדים לצדי לתמונה משותפת, מחייכים. אחר כך אני עושה דרכי לשער הקופ באצטדיון. אני עוברת ליד לוח השיש השחור הגדול המנציח את מותם של קורבנות אסון הילסבורו בשנת 1989. אוהדים מגיעים עם זרי פרחים טריים, ומניחים אותם על המצבה. הכניסה מכאן לאצטדיון היא דרך שער ברזל שעליו רשומות המילים "לעולם לא תצעדי לבד". הכניסה דרך השער הזה מחזקת אותנו, האוהדים. מכאן המרחק עד לקופ – יציע האוהדים השרופים של אוהדי ליברפול – קצר.  אני מתיישבת בלב היציע, ממש מאחורי עמדת השוער. אלפי אוהדים מניפים את הצעיפים שלהם מעל הראש ושרים בקול אחד יחד עם מערכת ההגברה של האצטדיון את "לעולם לא תצעדי לבד", המנונה של הקבוצה. השירה יוצרת תחושה משותפת של כוח ועוצמה. זוהי קבוצת הכדורגל המפוארת של ליברפול. יש פה רק גאווה.

בדקה העשרים ושש צ'אבי אלונסו המקומי כובש את השער הראשון למסגרת הרחוקה מאיתנו. באצטדיון אין מסכים גדולים המשדרים שוב מהלכים מוצלחים, אבל למרות שלא רואים את השער טוב, אפשר לחוש היטב את השמחה של האוהדים ביציע. ראיין באבל קובע שתיים-אפס בדקה הארבעים וחמש; פרננדו טורס, הרכש החדש והמבטיח של הקבוצה, עושה את השלישי עשר דקות לאחר החזרה למחצית השניה; ואלונסו הופך את זה לארבע-אפס שלוש-עשרה דקות מאוחר יותר. שני שערים נוספים בהפרש של דקה זה מזה, הראשון הוא השני של טורס, השני הוא הראשון של אנדריי ורונין, וזה כבר שש לליברפול, אפס לדרבי קאונטי האומללה. כל השערים במחצית השנייה מובקעים אל המסגרת הקרובה אלינו, מול הקופ.

כחצי שעה לפני סיום המשחק המאמן של הקבוצה, רפאל בניטז, מסמן חילוף. מהמגרש יוצא ג'רמיין פנאנט ובמקומו עולה לשחק יוסי בניון הישראלי. בתחילת העונה הזו עזב בניון את ווסטהאם הלונדונית, על אף שהיה חתום איתה על חוזה, ועבר לשחק במדיה של קבוצת ליברפול המפוארת. בניון עצמו מספר שלמרות שיכול היה להרוויח בווסטהאם ובקבוצות אחרות סכומי כסף גדולים יותר, הוא מעוניין לשחק בקבוצה גדולה. וקבוצת הכדורגל של ליברפול היא קבוצה כזו. כך נזנחה לונדון הגדולה, מרכז העולם, לטובתה של העיר הצפונית. הפרשנים הישראלים חוששים שבניון יבלה את העונה הראשונה שלו בחימום הספסל, השערה מושכלת בהתחשב בסגל השחקנים המעובה שמרכיב בניטז לקראת העונה הנוכחית. אבל למרות שזו רק תחילת העונה, בניון כבר עלה מהספסל במספר משחקים, והאוהדים המקומיים כבר מכירים אותו. בזמן שבניון ופנאנט לוחצים ידיים, מתחילה מהשורות האחוריות של הקופ שירה; המילים "יוסי, יוסי, יוסי, יוסי בניון" במנגינה של "הבה נגילה". הישראלית שבי מתרגשת. אוהדת ליברפול שבי מקווה לראות את הרשת רועדת מרגליו של השחקן לפחות עוד פעם אחת.

כשהמשחק מסתיים אני מביטה על לוח התוצאות ועדיין לא מאמינה. ליברפול – שש, דרבי קאונטי – אפס. הקבוצה מהצפון כובשת לראשונה מזה זמן רב את המקום הראשון בפרמיירליג. במקום השני מתייצבת שכנתה מהצד השני של העיר – קבוצת אברטון. הקבוצות הלונדוניות מדדות מאחור. אצטדיון אנפילד מתפנה במהירות. אני נעצרת לעוד כמה צילומים אחרונים; עם הלוח האלקטרוני, עם כמה אוהדים ואפילו עם מאבטח אחרון שנותר על המגרש. מחוץ לאצטדיון עכשיו מתאסף תור ארוך בכניסה לחנות המזכרות של הקבוצה. זו קבוצת הכדורגל הגדולה של ליברפול, והיא שוכנת בעיר שבה מרגישים מרכז, למרות שהיא רחוקה שלוש שעות נסיעה ברכבת מלונדון.

ו.

משחק הכדורגל הוא ענף ספורט תרבותי באנגליה של המאה העשרים ואחת. ליברפול היא עיר הבירה של התרבות באירופה לשנת 2008, והתחושות שיש למבקר בה הן תחושות של עוצמה. ערים אחרות בצפונה של המדינה זוכות לחסד דומה; כך הופכת העיר מנצ'סטר לבעלת התואר "עיר הספורט של המדינה". במהלך שנת 2008 מתקיימות בעיר תחרויות סוסים רבות – ענף ספורט נוסף שבממלכה גאים בו עד מאוד. היא מארחת תחרויות אירופאיות של אתלטיקה קלה, תחרויות שחייה, ואף את גמר גביע אופ"א בכדורגל, בין זניט סנט פיטרסבורג הרוסית לגלאזגו ריינג'רס הסקוטית. כרטיסים למשחק נמכרים באִי-ביי במחיר עשרות אלפי פאונדים ליחיד, סכומים שכמעט משתווים למחירי הכרטיסים לגמר ליגת האלופות במוסקבה. בעיתונים של הממלכה מוזכרת העיר מנצ'סטר באופן קבוע כ"עיר הספורט". בסוף השנה תגיע ממנה גם אלופת המדינה בכדורגל ואלופת אירופה – מנצ'סטר יונייטד. יונייטד שואפת להגיע בשנים הבאות לדי הישגים שיאפשרו לה להתחרות בהצלחה ההיסטורית של קבוצת הכדורגל של ליברפול, האויבת המסורתית שלה. ועל השאלה איזו מקבוצות הכדורגל האלה גדולה יותר לא משיבים בהדגשת מאפיינים פריפריאליים. ליברפול ומנצ'סטר, על אף מיקומן האובייקטיבי ביחס ללונדון, הן מרכז העולם מבחינת הספורט המוצע בהן. הן הקבוצות הגדולות ביותר, כך לפחות מאמינים האוהדים שלהן.

אני לא יודעת למה הפסיקו לשיר באצטדיון הכדורגל של באר שבע את הפזמון "ליברפול באנגליה, באר שבע בישראל". אבל אם לפני עשרים שנה הושר שם הפזמון הזה כיוון שהאוהדים חשו  שהם שותפים לאותה תחושה של פריפריאליות גיאוגרפית ותרבותית אז היום יכולות היו להיות לשירה הזו משמעויות לגמרי אחרות. ליברפול ובאר שבע הן לא "ערי פריפריה" במהותן. ובכלל, פריפריאליות היא איננה הגדרה גיאוגרפית אלא בעיקר עניין של תפיסה. ואם עשרות אלפי האוהדים של הפועל באר שבע יאמינו יחד שקבוצת הכדורגל שלהם היא אימפריה, אז יום אחד גם הם יוכלו, כמו אוהדי ליברפול, להגיד בביטחון "תשכחו כל מה שחשבתם על היותנו פריפריה. הגעתם למרכז העולם".

ז.

חזרה בלונדון, כמה ימים אחרי החוויה באנפילד. שחקני הנבחרת האנגלית נקראים לדגל למשחק לקראת טורניר יורו 2008, והיריבה היא לא אחרת מהנבחרת המקומית שלי – זו שמייצגת את ישראל.

אצטדיון וומבלי החדש נפתח בתחילת העונה הזו. תשעים אלף איש הגיעו למשחק הראשון, משחק ידידות נגד גרמניה. אפשר להוציא מהארכיון את שלל הקלישאות המלוות כל משחק בין שתי הנבחרות האלה, ומחזירות את האוהדים להיסטוריה המשותפת שלהן כאויבות נצחיות, עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, אבל אין טעם; כל הכרטיסים נמכרים שבועות לפני המשחק.

מעמדו של סטיב מקלארן, המנג'ר של הנבחרת, רופף. בראיון לפני המשחק מסביר הלה לשדרני הטלוויזיה כמה חשוב לנצח את גרמניה כהכנה למשחקים מול ישראל ורוסיה. את המחצית הראשונה הנבחרת האנגלית דווקא פותחת טוב; פרנק למפארד קובע אחת-אפס למארחים. השדרנים האנגליים אופטימיים. הגרמנים משותקים. לרשותו של מקלארן עומדים עכשיו שמות נוצצים כמו פרנק למפארד ודיוויד בקהאם, אבל דווקא מייקל אואן הוותיק נותן סיבה לתקווה. הוא אומנם לא מצליח לכבוש שערים, אבל כמה "כמעטים" שלו, נותנים את התחושה שהוא עומד להתפוצץ. אבל המחצית השנייה היא סיפור אחר לגמרי. הגרמנים מתעוררים, אנגליה סופגת שני שערים ומעמדו של מקלארן מתרופף עוד יותר. המשחק נגמר בהפסד של הקבוצה הביתית. ההפסד טראגי עוד יותר בהתחשב בכך שזהו המשחק שחונך את האצטדיון המפואר והמחודש, גאוות המדינה. בריאיון לאחר המשחק מסביר מקלארן לשדרני הטלוויזיה שזהו רק משחק ידידות לא כל כך חשוב. עזבו אתכם ממלחמות עולם; המבחן האמיתי יהיה במשחקים הרשמיים מול ישראל ורוסיה.

העם האנגלי מאוד מזדהה עם הנבחרות הלאומיות שלו. נכון, אין בזה שום דבר יוצא דופן. אבל בעוד שבשנים האחרונות אנחנו רואים במקומות שונים ירידה בהזדהות האוטומטית של אזרחים עם הנבחרות של המדינה שלהם – בגלל היחלשותה של מדינת הלאום, אמצעי תקשורת שמספקים שידורים חיים של משחקים מכל העולם, או עלייה בהזדהות המועדונית המקומית – מצב הרוח של האוהדים האנגלים נקבע בעיקר בהתאם לביצועים של שגריריהם במגרשי המשחקים בכדורגל, בראגבי ובקריקט. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שאנגליה עדיין מתייחסת למשחקי הספורט הקבוצתיים כהמצאה שלה. כשהודו מנצחת את אנגליה על מגרש הקריקט, יש לניצחון הזה משמעות גדולה בהרבה מזו שתרשם בספרי הסטטיסטיקה. הקולוניאליזם הבריטי ששלט בהודו מאות שנים ניצל את כל משאביה הטבעיים של תת היבשת, אך יותר מזה: באמצעים שונים, ביניהם משחקי הספורט, הוא ניסה לחנך את תושביה של הקולוניה להתנהגות תרבותית ונאורה, כמו שהאנגלים מגדירים אותה, כמובן. במהלך שנות הכיבוש האנגלי הפך משחק הקריקט לסמל להתקוממות. "לא רק שאנחנו מנצחים אתכם," אומרים ההודים לאנגלים בכל חבטה בכדור, "אנחנו גם עושים את זה במגרש הביתי שלכם".[1] לכן, כשעולים השחקנים האנגליים למגרש הדשא, לבושים בצבעי דגלי הממלכה, מצפים מהם לשמור על הגאווה; להשאיר את המשחק במגרש הביתי שלו. סמלה של נבחרת הכדורגל של אנגליה הוא שלושה אריות. ובהתאם לאנלוגיה המתבקשת, העם האנגלי מבקש משחקניו להשאיר את אנגליה מלכת החיות.  

אבל בעשרות השנים האחרונות, ליתר דיוק מאז זכייתה של אנגליה בגביע העולם בשנת 1966, לא זכתה נבחרת הכדורגל באף תחרות בינלאומית. מלכת החיות היא כעת פצועה, מדממת, זקוקה לרחמים. בחודש ספטמבר מארחת הנבחרת האנגלית את זו הישראלית למשחק הכדורגל הרשמי הראשון באצטדיון וומבלי החדש. אחרי ההפסד המשפיל מול גרמניה, הרבה מאוד תלוי במשחק הזה.

לאצטדיון וומבלי המחודש יש תפקיד חשוב במשחק הקרוב. האצטדיון תוכנן ונבנה כך שישרת את מטרותיה של הקבוצה הביתית; הוא האצטדיון השני בגודלו באירופה, והגדול ביותר בעולם מבין אלו המספקים קורת גג לכל האוהדים. יש בו תשעים אלף מקומות, שאת רובם יצבעו האוהדים המקומיים באדום ממלכתי במשחק הקרוב מול ישראל. המושבים בנויים קרוב לכר הדשא, ואפילו גג האצטדיון נבנה כך שיכלא בתוכו את קריאות העידוד לנבחרת. קשת אימתנית בנויה מעליו, ובערבי משחק מותקנים עליה אורות אשר מיועדים להרשים וגם קצת להפחיד את הקבוצה האורחת. לא פלא שלקח לנבחרת הגרמנית מחצית שלמה להתחיל לשחק.

האנגלים יודעים שאצטדיון וומבלי יעזור להם לנצח את הקבוצה הקטנה מהמזרח התיכון, אבל זוכרים  גם את ההפסד לגרמניה באותו אצטדיון, רק כמה ימים קודם לכן. בשעת ערב, יומיים לפני המשחק, אני מעלעלת בעיתון ברכבת התחתית. "זה עצוב, הלא כן?!.." שואל כתב ה"לונדונר" את קוראיו העייפים בעמוד האחרון של עיתון הערב המחולק חינם לנוסעי הרכבת בשעות העומס בעיר הבירה; "זה עצוב שמשחק הכדורגל בין אנגליה לישראל נחשב בעניינו למשחק גדול." במילים אלה ביקש הכתב לומר כי הוא נבוך מהעובדה שמולדת הכדורגל נושאת עיניה בציפייה וחרדה לקראת משחק מול ישראל הקטנה. והפנייה הזו אל הקוראים האנגלים השאירה קוראת ישראלית אחת נבוכה, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אז היא צחקה.

שעת בוקר ביום שלמחרת; בחלונות הראווה של משרדי ההימורים המפוזרים בלונדון כנערות עובדות במיטות כדורגלנים, מתחילים לפרסם את יחסי ההימורים לקראת המשחק המדובר. 1-2 לאנגליה – כזו מצפים שם שתהיה התוצאה בסוף השבוע. ניצחון דחוק אך בכל זאת ניצחון לשלושת האריות האנגליים. זהו ניבוי אופטימי זהיר, שמספר מצד אחד על התפיסה של אנגליה את עצמה כמדינת כדורגל, אך מסגיר מצד אחר את החששות הגוברים בעקבות ביצועיה של הנבחרת בשנים האחרונות.

בינתיים, אנגליה מחפשת גיבורים. עד לפני שבועיים, דיוויד בקהאם ביקש להיות הגיבור הלאומי. הוא טס ארצות-הברית- אנגליה וחזרה בארבעים ושמונה שעות כדי לשחק עבור שתי הקבוצות שלו – האל.איי גלקסי והנבחרת האנגלית. אבל קינג דיוויד נפצע ולא יהיה כשיר למשחק מול ישראל. גם פרנק למפארד בחוץ, פיטר קראוץ מושעה, וסטיבן ג'רארד עדיין בספק. אז מקלארן יאלץ לשים את מבטחו בשחקנים ותיקים כמו מייקל אואן ואמיל הסקי שזומן בתחילת השבוע. האוהדים האנגליים מקווים שאלה יהיו הגיבורים הלאומיים הישנים-חדשים. אבל עבור האוהדים האנגלים יש גיבור אחד חשוב מאין כמותו שיביא, כך הם מאמינים, לניצחון של הנבחרת שלהם בשני המשחקים הקרובים. קוראים לו וומבלי.

כשתשעים אלף האוהדים מגיעים ביום רביעי, השמונה בספטמבר 2007, למשחק בין אנגליה לישראל במסגרת מוקדמות יורו 2008, שני שלטים אדומים ועצומים מקבלים את פניהם, עליהם כתוב "אנחנו אנגליה".  שלטים אלה מגבירים את תחושת השייכות של אוהדי נבחרת אנגליה, ומחזקים את תחושת הגאווה, האהבה, המסירות והאדיקות. הם גורמים לאוהדים להרגיש גבוהים יותר, זקופים יותר, יפים יותר. לאוהדים האורחים מישראל השלטים האלה בעיקר גורמים להרגיש קטנים. אותה השפעה יש להם כנראה גם על השחקנים, כיוון שהנבחרת הישראלית במשחק הזה מציגה הופעה מבישה, ומפסידה בהפרש שלושה שערים. שנה מאוחר יותר מספר לי משה סיני, עוזר מאמן הנבחרת דאז, שבמחצית המשחק הם התביישו כל כך לשוב לעלות לכר הדשא, ושקלו להסתתר בחדרי ההלבשה עד השריקה האחרונה של המשחק. באצטדיון וומבלי המחודש נבחרת ישראל לא שיחקה באותו יום רק מול הנבחרת האנגלית. היא שיחקה נגד תשעים אלף אוהדים נלהבים שישבו קרוב לדשא באצטדיון המפואר, ותקרה מיוחדת הגבירה את קולם כששרו שוב ושוב "מי אתם?". מול אחד-עשר שחקנים אנגליים, תשעים אלף אוהדים ואצטדיון עצום אחד המשחק פשוט לא היה שווה כוחות.

ח.

גאווה לאומית יכולה להיות גם עניין מגונה, מביש. בסרט שהופק בשנת 2006 ונקרא "זוהי אנגליה", אפשר היה לראות כיצד קונוטציות שליליות יכולות להיקשר לגאווה הלאומית, ולהפוך אותה לתחושה שראוי להתבייש בה. הסרט מספר על תקופת שנות השמונים באנגליה. מרגרט תאצ'ר, אז ראש הממשלה, יוצאת לקרב בשם תושביו הבריטיים של פוקלנד – קבוצת איים קטנה ליד ארגנטינה – הדורשים הגדרה עצמית. גיבור הסרט הוא שון, ילד כבן שתיים-עשרה שאביו נהרג במלחמת פוקלנד ובריונים נהנים להיטפל אליו. שון מוצא את דרכו אל חבורה שולית של גלוחי ראש קיצוניים, המבקשים לראות אומה גאה לבנה, נטולת שחורים ומהגרים פקיסטניים והודיים. מנהיגי החבורה מקדשים כסמל את הצלב האדום שבדגלה של אנגליה. שון הופך שותף לפריצות, גניבות ואלימות כלפי בני מיעוטים, ומתרץ את זה כניסיון לגרום גאווה לאביו המנוח. הסרט מגיע לנקודת השיא הדרמטי שלו לקראת הסוף. אז תוקף מנהיג החבורה, משוחרר טרי מהכלא, את מילקי, נער ממוצא ג'מייקני, חבר של שון. מילקי נפצע באורח קשה, ושון הצעיר מבין שמעשים אלימים וגזעניים, גם אם נעשו בשמה של המדינה, חצו כל קו מוסרי אנושי. זהו גם המסר שמנסים תסריטאי הסרט להעביר. בסצנה האחרונה שון הולך לים ומשליך אליו את הדגל הלאומי האדום-לבן. במעשה סמלי זה הוא עוזב את השוליים הקיצוניים הטבועים בלאומנות מסוכנת, וחוזר אל מה שהוא לדעתם של יוצרי הסרט, המיינסטרים השפוי.

כאשר דגל אנגליה מוצג בגאווה בשלטים הגדולים והגבוהים באצטדיון וומבלי, המשמעויות שלו שונות באופן דרמטי מהמשמעויות המוצגות בסרט. לעומת האמירה "זוהי אנגליה", שכמו מסמנת ישות הנמצאת מחוץ ליחיד, אנגליה של היום היא המיינסטרים המחבק והגאה. הלאום מכיל את כולם תחת דגל וסמל אחד, ובשעריו באים בני כל הצבעים, המוצאים האתניים והדתות. ההצהרה "אנחנו אנגליה" באצטדיון וומבלי הופכת את האוהדים לחלק מישות אחת. תחת הסמל הזה המוצג במגרש הכדורגל, מצליחה המדינה להפוך את  האוהדים לחלק מאומה גאה, מאושרת, זקופה. האוהדים הופכים לַמשפחה שאותה חיפש שון כל העת.

ט.

שבועות מספר לאחר המשחק בין אנגליה לישראל בוומבלי, והנה דווקא ישראל הקטנה היא זו שבה תלויים המשך הקמפיין של הנבחרת האנגלית והעפלתה לאליפות. הנבחרת הישראלית כבר איבדה עניין, אך בשם המלכה האם היא מנצחת בבית את רוסיה, בתוצאה 1-2 הודות לשערים של אליניב ברדה ועומר גולן. לנבחרת האנגלית נותר עכשיו רק להשיג תוצאת תיקו מול קרואטיה, והיא עולה לשלב הבא, על חשבונה של הנבחרת הרוסית. אבל כמו בסופם של מחזותיו הקלאסיים של וויליאם שקספיר המקומי, הנבחרת האנגלית כושלת ומודחת. אפשר לכנות את ההדחה "סנסציונית", אבל המונח הזו שמור למודחות שציפו מהן להצליח, ומנבחרת למודת כישלונות רבים כל כך כבר התרגלו לא לצפות לכלום.

ההדחה הזו, הטראגית, אולי לא מפתיעה את אוהדי המשחק בעולם, אבל באנגליה היא מכה גלים. זאת משום שתחושת האימפריה שהאוהדים האנגלים מקבלים בכל משחק נבחרת באצטדיון וומבלי ובאמצעות כל שידור של משחק נבחרת בטלוויזיה, מקבלת מהלומה בכל פעם שהנבחרת האדירה שלהם – על פי אמונתם – כושלת. ולמרות הכישלונות התכופים, שלא לומר כבר צפויים, תחושת ההלם לא מיטשטשת במהלך השנים, והאכזבה גדולה בפעם האחרונה כמו בראשונה.

שיחה עם נהג מונית מקומי שאני פוגשת במקרה מתנהלת בערך כך: "אתם הישראלים דווקא הייתם בסדר, עשיתם את מה שהייתם צריכים מבחינתנו. אבל אני לא מבין למה הנבחרת שלנו לא עשתה מה שהיתה אמורה לעשות." הכאב בקולו הוא כאב של פרידה ראשונה מאישה אהובה. "את חוקרת כדורגל, אולי תסבירי לי את מה אנחנו עושים לא נכון." ועוד לפני שאני מספיקה לענות,  הוא ממשיך: "אולי זה בגלל שמועדוני הליגה מתבססים יותר מדי על שחקנים זרים? שחקנים מקומיים לא מקבלים מספיק ניסיון בתחרויות בינלאומיות. אולי זה בגלל ששכר השחקנים בפרמיירליג גבוה כל כך, והם לא יוצאים למדינות כדורגל אחרות כדי להשתפשף וללמוד טכניקות משחק חדשות? ואולי בכלל זו תוצאה של כשל בהכשרת הילדים באקדמיות? ואת יודעת יותר טוב; ספרי לי מה עושים באקדמיות של מדינות אחרות, שאצלנו לא עושים."

חמש דקות בערך ארכה הנסיעה, ובמהלכן העלה נהג המונית סיבות אפשריות שונות לכישלון. וגם כשכבר הגענו ליעד, הוא לא הסכים לקחת את התשלום עד אשר אשמע את סיום המשפט שלו. שמחתי שהוא לא השאיר לי זמן לענות על שאלותיו הרבות; למען האמת לא היתה לי ולו תשובה טובה אחת להציע.

תחושת ההלם של תושבי הממלכה ביום שבו אנגליה כושלת מול קרואטיה ולא עולה למשחקי יורו 2008, היא תוצאה של הפער בין התפיסה העצמית של אנגליה לבין המציאות. אנגליה היא כמו אם המשכנעת את ילדיה שהם היפים ביותר בעולם, אך כאשר הם יוצאים אל העולם האמיתי ומגלים שיש ילדים יפים מהם בבית הספר, הדבר מכה אותם בתדהמה. איזו תמונה עצובה: שש-עשרה נבחרות ביורו, אף אחת מהן לא לובשת את המדים האדומים-הלבנים של אנגליה. אבל כוח רצון והשראה הן שתי תכונות שהאזרח הבריטי בממלכה לומד לכבד ולהעריך. ביום שבו תכבוש אנגליה תואר בטורניר כדורגל גדול, יביטו אחורה אזרחיה בערגה ויטפחו לעצמם על השכם. "עברנו תקופה קשה, אבל בזכות ההתמדה, האמונה וההשראה, הצלחנו שוב להוכיח לעולם מי היא אנגליה. אנחנו ללא ספק הנבחרת הטובה ביותר בעולם!"

 



[1] Appadurai, A., 1996, Modernity at Large: Cultural Dimentaions of Globalization. Minneaolies, MN. University of Minnesota Press.