א.
לרגל פתיחת העונה החדשה אני מוזמנת שוב לארוחת ערב בביתו של ג'וני. רועי, הבן הצעיר במשפחה, ודייויד, חברו הטוב מהאקדמיה של ארסנל, נוכחים גם הם, אך פני שני הנערים נפולות. הם מספרים לנו שבהחלטה משותפת שקיבלו הנהלת האקדמיה והצוות המקצועי, נקבע שדייויד לא יוחתם בעונה הקרובה בקבוצה הבוגרת. במקום זאת, הוא יהיה מושאל לקבוצה בליגה השלישית מצפון אנגליה, מרחק חמש שעות נסיעה מלונדון, ומרועי. כשדייויד מספר לנו את הסיפור גבו ישר, צווארו ארוך, ורק עיניו מושפלות לעתים. הבגרות שלו מרשימה אותי. יש משנה סדורה שמסבירה מדוע עדיף לשחקן צעיר לחתום תחילה בקבוצה מליגה נמוכה לפני שהוא חותם בקבוצה מהליגה הראשונה, אני נזכרת בדברים שאמרו לי בעבר מנהלי אקדמיות; הוא יקבל דקות משחק רבות יותר, יתרגל לשחק לעיני קהל וילמד להתמודד בתנאי לחץ. אבל שום הסבר רציונאלי, אני מרגישה, לא יעזור לעמעם את תחושת האכזבה סביב השולחן.
אמם של ג'וני ושל רועי מגישה לשולחן עלי גפן ממולאים למנה ראשונה, והאורחים ממלאים את הצלחות שלהם בעיקר בגלל שלא נעים להם לעשות אחרת. אבל האכזבה נוגסת לנו בתיאבון.
"לא קלים חייו של הכדורגלן," אומרת האם כשהיא מגישה לשולחן את קערות האורז והבשר. "אבל אתה אל תוותר. תשחק חזק ובסוף תצליח, אני בטוחה."
"וכמה ישלמו לך שם?" מתעקש האב לדעת. התיאבון שלו דווקא לא נפגע, והוא בודק שעל צלחתו יש כמות מספיקה מכל מנה המוצעת על השולחן.
דייויד מנסה תחילה לשמור את פרטי ההסכם בינו לבינו, אך לאור ההתעקשות הוא חושף את המספרים. השכר שלו, שהוא אמנם לא גבוה ביחס לשכרם של כדורגלנים אחרים, אבל מרשים יחסית לממוצע ההכנסות במדינה, מוציא מאב המשפחה שריקת התפעלות ארוכה. "נו, אז אולי החיים לא קשים כל כך, לא?" הוא מסכם בפה מלא. דייויד רק מחייך במבוכה. ג'וני מצטרף לאביו ומחשב כמה משמרות ייאלץ לעשות בבית הקפה כדי להרוויח סכום דומה, ובסוף הוא מתעצבן ומתייאש. "הייתי יכול לעשות יופי של סרט עם תקציב כזה," הוא אומר. ורק רועי, שהביטחון העצמי ושטף הדיבור שלו בדרך כלל מחיים את ארוחות הערב, שותק.
האם שואלת את דייויד כיצד יעביר את כל הציוד שלו מהבית בלונדון עד לצפון המדינה. הוא מספר לה שבני משפחתו אמורים להגיע לאנגליה בקרוב ולסייע עם ההעברה.
"וארסנל יעזרו?" מתעניין האב.
"הקבוצה תדאג להעברה הטכנית, המשפחה תדאג להפוך את הדירה לבית חם. הם יישארו איתי חודשיים ואז איאלץ להסתדר לבד. לבשל אני כבר יודע קצת, ועוד אלמד לעשות כביסה."
"הוא ילד גדול," מוסיף ג'וני. "גם כשאני הייתי בגילו עברתי לגור לבד."
"לעבור מצפון לונדון לדירה במרכז העיר זה לא קשה כמו לעבור למדינה שונה, לעיר חדשה ולשפה אחרת," אני מתערבת. אבא של ג'וני ממלמל משהו בלתי מובן. דייויד מחייך אלי באחוות זרים. ורק רועי שותק.
שלוש שעות מאוחר יותר, כשההורים עולים לישון, אנחנו יושבים לכוסית ברנדי אחרונה לקראת פרידה. ג'וני, שלא ממש יודע לשתות, כמעט נרדם אחרי כוסית אחת. דייויד בעיקר שותק. הכוסות שלו ושלי הן היחידות שנשארו בדיוק כפי שהיו כשנמזג אליהם הנוזל החריף. לדייויד אסור לשתות, ובכלל, הוא כבר מותש מערב ארוך של שיחה בשפה שנייה, וכעת מבקש רק מנוחה. רועי רוב הזמן נראה מהורהר. הוא מסיים כוסית אחת, וכבר מוזג את השנייה. בהשפעת השיכר, הוא אומר לדייויד את מה שלא יכול היה להגיד בפורום רחב. "אתה יודע חבר, העזיבה שלך כואבת לי כמו היום שבו אמר לי הרופא שהקריירה שלי גמורה. שמעתי את המילים, אבל רק מהמבט בעיניים שלו הבנתי כמה סופית ההחלטה. עד היום אני לא זוכר מילה מהדברים שאמר, רק את המבט העצוב בעיניים שלו. ואני שומע אותך מדבר כל הערב, אבל לא זוכר מילה. רק מהמבט שלך אני יודע כמה עצוב לך. ועצוב גם לי. אני לא רוצה שתיסע." ורגע אחד לפני שהוא שוקע בשתיקה הוא מוסיף : "כל כך הייתי רוצה לנסוע איתך!"
ב.
לא קל להיות משפחה של שחקן כדורגל צעיר. צריך לדאוג שיגיע בזמן לאימונים ולמשחקים, שיאכל נכון ויקפיד על הוראות האקדמיה. להורים ולמשפחה יש חלק חשוב בתהליך ההכשרה של הילד, ולכן שחקני אקדמיה מגיעים לרוב ממשפחות בעלות סטאטוס חברתי וכלכלי גבוה, משפחות שיש להן יכולת להשקיע אנרגיה וזמן בגידול ובטיפוח הילד.
משחק חוץ של האקדמיה של צ'לסי מביא אותי לאקדמיה של ווטפרד, שבה אני פוגשת סב חביב שהגיע עם נכדו למשחק ידידות. הוא מספר לי כך: "הבת שלי ובעלה הם הורים לשלושה ילדים. הראשון, הגדול, משחק באקדמיה. הוא אמור להגיע חמש פעמים בשבוע מיד לאחר הלימודים לאימונים, ופעם אחת בסוף השבוע למשחק. אוטובוסים לא מגיעים מביתם לאקדמיה לכן הם מוכרחים להביא אותו בעצמם. הבעיה היא ששניהם עובדים עד חמש בערב בכל יום. יש להם עוד שני ילדים. הראשון חובב מוזיקה, והוא מנגן על חצוצרה, הקטנה היא חובבת תעופה ומשתתפת בחוגי טיסנאות. עבור שני הורים עובדים יש קושי גדול בניוד של כל אחד מהילדים לפעילויות אחר הצהריים שלהם. אני מנסה לעזור."
החוקים המגבילים של הפרמיירליג חייבו שינוי במיקום הגיאוגרפי של מתחמי האימונים. החוק הבריטי הקובע כיצד אקדמיה צריכה להיראות מציין גם את המפרט הטכני של האקדמיה. כך, לדוגמא, מועדון שרוצה שמחלקת הנוער שלו תזכה למעמד של "אקדמיה", צריך שיהיה לו חדר כושר, מספר מסוים של מגרשים חיצוניים, ולפחות מגרש מקורה אחד. מתחם האימונים של קווינס פארק ריינג'רס לדוגמא, נקרא "רק" קולג' ולא אקדמיה, מכיוון שחסר בו מגרש מקורה. האילוצים הפיזיים האלה הכריחו את המועדונים בלונדון לוותר על מתחמי האימונים היקרים בתוך העיר, ולצאת לפריפריות, שם מחיר השכירות של קרקעות הוא זול יותר. האקדמיה של ארסנל, לדוגמא, ממוקמת בשכונת וולטמסתו בצפון העיר; כדי להגיע אליה צריך לנסוע ברכבת התחתית עד לתחנה האחרונה, ומשם לעשות כברת דרך נוספת במונית. האקדמיה של צ'לסי ממוקמת בעיירה קטנה דרומית ללונדון. כדי להגיע אליה ממרכז לונדון, אזור צ'לסי/פולהאם, צריך לצאת לפחות שעתיים מראש, להגיע בתחתית לתחנת הרכבת של ווטרלו, ומשם לנסוע ברכבת בינעירונית דרומה. כך, ניוד הילדים מבית הספר אל האקדמיה הפך מורכב יותר. "כשאני התאמנתי במחלקת הנוער של ארסנל," מספר לי דני, גבר כבן ארבעים, שחקן עבר בארסנל, העובד כיום במחלקה למען הקהילה של המועדון, "מנהלי מחלקת הנוער היו נותנים לנו כסף לאוטובוסים, והיינו עושים את הדרך, כל יום אותה דרך, בעצמנו." היום, עקב השינוי הגיאוגרפי במיקום המתקנים, ההורים הם חלק בלתי נפרד מהכשרת הילד.
מעבר לזמן שהם מתבקשים להשקיע, האקדמיות דורשות שההורים יתאימו עצמם לקוד התנהגות מסוים, ויהוו מודל חיובי לילדיהם. בתחילת כל עונה חותמים ההורים על מסמך מחייב המגדיר כיצד עליהם להתנהג בכל שעה באקדמיה ובבית. שיעורים מיוחדים מיועדים להורים בלבד, ובמהלכם הם לומדים מה מצופה מהם כהורים וכמחנכים. שחקן כדורגל לא יצליח להתאים למודל שהנהלת האקדמיות מנסה לייצר, אם לא תהיה לו תמיכה ומודל התנהגות ראוי לשאוף אליו. ברנרד, מאמן באקדמיה של ארסנל, מסביר לי על הקשר בין מעמדם האקונומי והחברתי של ההורים לבין הצלחת ילדיהם באקדמיות לכדורגל.
"תשמעי סיפור: לפני כמעט שנה איתרתי ילד בן עשר, חלוץ בחסד, שכל נגיעה שלו בכדור עשתה פלאים לקבוצה שלו. קוראים לו קית. הוא היה בלתי ניתן לשמירה באחד-על-אחד, והיתה לו עבודת רגליים שיכלה לגרום לכמה שחקנים מהליגות הטובות בעולם לקנא. כמובן מיד הבאתי אותו להיבחן בארסנל. כאן הוא הרשים את כל הצוות המקצועי. הוא עלה לשחק עם השחקנים בשכבת הגיל שלו, ולא נפל מהם לרגע, כאילו שיחק פה מלידה – וזה מבלי שזכה לאימון מקצועי אחד מעולם. החלטנו שאנחנו מוכרחים להחתים אותו. כמו שאנחנו עושים במקרים כאלה, הזמנו מיד את ההורים שלו והכנו את הטפסים.
"ההורים לא הגיעו לפגישה. אבא שלו – שמאוחר יותר גילינו שהוא ראש משפחה חד-הורית ומטפל בשני ילדים – אמר שאם אנחנו רוצים את הבן נצטרך להגיע אליהם הביתה. בצעד חריג הגענו אליו. ממש רצינו את הכישרון הקטן חתום אצלנו. כשכבר התקיימה הפגישה, גילינו שיש עוד כמה מכשולים בדרך להחתמה. ראשית, האב התעקש שגם בנו הגדול יותר, אז בן ארבע-עשרה, יוחתם באקדמיה. עשינו לו מבחנים. הוא היה בלשון המעטה טוב פחות מאחיו הצעיר, אבל היינו מוכנים לשריין לו מקום בקבוצת ה"עד 14" שלנו, על חשבון שחקן אחר, ולו רק כדי להחתים את אחיו הצעיר. זו לא היתה הבעיה היחידה. האב, שנאלץ לעבוד בשתי עבודות עקב מצב כלכלי קשה, דרש שניקח על עצמנו גם את האחריות להביא את הילדים מהבית לאקדמיה וחזרה, לכל האימונים והמשחקים. בנוסף, כאילו היו חסרות צרות, בבירור שעשינו עליו בבית הספר שלו, התברר שקית, הפוטנציאל הצעיר, הוא גם "טרבל-מייקר" לא קטן, מאלו שלא משקיעים בלימודים ועושים בעיות למורים. אחרי התייעצות במשרדי האקדמיה, החלטנו לוותר על ההחתמה של שני האחים. הם אולי היו יכולים להתאים למועדון אחר, אבל בשבילנו – הם לא היו מספיק טובים."
כאמור, המיקום של מתחם האימונים מייצר תופעה של "אמהות ואבות כדורגל" – הורים שמסיעים את הילדים שלהם לאקדמיה בכל אחר צהריים וסוף שבוע, נשארים איתם במהלך האימונים והמשחקים, ואז מחזירים אותם הביתה. הורי כדורגל כאלה יכולים לעבוד רק בחצאי משרות, אם בכלל. ההורים שיכולים להרשות לעצמם את התענוג הזה, ככל הנראה, לא שותים את כוס התה שלהם באותו מקום שבו שותה אביו של קית את פיינט הבירה שלו.
למעמד סוציו-אקונומי יש משמעות גם כשמדובר בהתנהגות הילד בבית הספר. השחקנים הצייתנים שמבקשות הנהלות האקדמיה מהילדים להיות, גדלים בדרך כלל בשכונות מאוד מסוימות בעיר. המתפרעים גרים בשכונות אחרות, עניות הרבה יותר. הרתיעה שחשו באקדמיה של ארסנל מהחתמתו של מי שנחשב כילד בעייתי, היא לא מקרית. אקדמיות לכדורגל נרתעות מלהחתים לשורותיהם ילדים "בעייתיים", בבית או בבית הספר, שכן הטיפול בהם גוזל אנרגיה מהמערכת, לא חשוב כמה מוכשרים הם יהיו. כך, סביר שמרבית השחקנים הבוגרים בכדורגל האנגלי – שגדלו בשנות השישים של המאה הקודמת ועזבו את בית הספר לפני תום תקופת לימוד החובה כדי להתפרנס בחוץ – לא היו מקבלים כיום חוזה באף אקדמיה.
נחזור לסיפור שלנו. ברנרד ממשיך: "יש בלונדון מאבק קשה מאוד על הילדים הקטנים שיודעים לשחק כדורגל טוב. המאבק הדרמטי ביותר הוא בין ארסנל לצ'לסי; לצ'לסי יש יכולות פיננסיות הרבה יותר גבוהות משלנו, והיא מנסה, באמצעות הכסף שלה, להתחרות בהצלחה של האקדמיה שלנו. בסופו של דבר, סקאוטים של צ'לסי איתרו את קית, נפגשו עם האב, והסכימו לכל התנאים שלו. הבן הגדול צורף לקבוצת ה'עד 14', ומוניות מיוחדות נשלחו בכל יום כדי לאסוף את שני האחים מהבית ולהחזירם לשם. במהלך השנה הראשונה פרש האח הגדול מהאקדמיה, אבל הקטן ממשיך לשחק שם עד היום. עדיין אי אפשר לדעת אם הוא יהיה שחקן גדול יום אחד, נצטרך להמתין שמונה שנים כדי לגלות את זה."
"בדיעבד, אם היית יודע על החתימה העתידית שלו בצ'לסי, היית עושה דברים אחרת כדי להחתים את קית במועדון?" אני מעזה לשאול.
"לא, אבל הייתי מקווה שקית ואבא שלו היו מתכננים את החיים שלהם אחרת, כדי שיוכלו לחתום אצלנו."
