אז איך הם עשו את זה?

 א.

נורברט אליאס היה מהסוציולוגים החשובים ביותר של המאה הקודמת. עבודתו החשובה ביותר היא ספר בן שמונה מאות עמודים בשם "תהליך הציוויליזציה", שבו הוא בוחן את תהליך היהפכותה של אירופה לציוויליזציה המוכרת לנו כיום. במרכז הספר מציב אליאס את הטענה שעל-פיה הציוויליזציה היא למעשה תהליך של עידון, שבעקבותיו התנהגויות מסוימות, שבעבר נהוג היה לבצען בפומבי, מפסיקות לקבל לגיטימציה ומועברות אל אחורי הקלעים של החברה. הספר רווי דוגמאות, שחלקן הארי לקוח מנורמות האכילה סביב שולחן. עד המאה השש-עשרה, כך מספר אליאס, נהגו הצרפתים והגרמנים לאכול את ארוחותיהם בידיים. כפריים כאנשי אצולה, נוהגים היו לתחוב אצבעותיהם עמוק לתוך הבשר המוגש לשולחן, ולשלוף ממנו את הנתח הקרוב ביותר אליהם. מזלגות עדיין לא היו בשימוש, וכללי ההיגיינה הם המצאה מאוחרת הרבה יותר. חיות הוגשו לשולחן – אמנם צלויות אבל בגודל טבעי ובצורתן המקורית, כולל פנים, זנבות וציפורניים – כפי שניצודו והובאו מן הטבע, והפיכת החיה למנות אכילות נעשתה לעיני כול. גם התנהגותם של המסובים אל השולחן ודאי היתה גורמת לנו כיום לוותר על ארוחות משותפות. יריקות ונפיחות היו עניין שבשגרה, וקינוח האף נעשה באמצעות שתי אצבעות היד השמאלית, כששאריות הנזלת נזרקו אל השולחן או הרצפה.

אפשר היה להניח שהגילויים המדעיים של חיידקים ומחלות הנגרמות מזיהום הם אלה שהביאו לעלייה החדה בדרישה להיגיינה, אבל אליאס טוען אחרת. לדעתו, הניסיון של האריסטוקרטיה האירופאית להבדיל את עצמה מהמון העם הוא שהביא בתהליך איטי לעידון ההתנהגות. בשלב כלשהו מעמד הביניים והמעמד הנמוך, ששאפו להידמות לאצולה, אימצו גם הם את הכללים החדשים. היסטורית, הגילויים הרפואיים היו מאוחרים הרבה יותר משינויי ההתנהגות הללו, והדבר מוכיח שמה שהניע את השינוי היה תהליך חברתי ולא התפתחות מדעית. כללי ההתנהגות המערביים החדשים כללו עבודה רבה יותר על הבשר בתוך המטבחים. במטבח, שהוא מאחורי הקלעים של חדר האוכל, התחילו לחתוך את הבשר ולעבד אותו, עד שאיבד את צורת בעל החיים שהיה בעבר. נפיחות הורשו רק בחדרי חדרים, ועבור ההפרשות מהאף והיריקות הומצאו מטפחות הבד, שהפכו לפריט חובה עבור כל איש אצולה מערבי. הסתרת ההפרשות במטפחת תואמת אף היא את הגדרתו של אליאס לתהליך הציוויליזציה: העברת התנהגויות מבישות אל אחורי הקלעים של החיים החברתיים.

הזעזוע שחשו באנגליה בשנות השמונים של המאה העשרים לנוכח ההתנהגות האלימה במגרשי הכדורגל, מזכיר מאוד את תחושת הגועל שיש לנו למשמע תיאור ההתנהגויות האירופאיות הישנות, שמביא אליאס בספרו. כפי שוודאי היינו נרתעים מישיבה בשולחן אוכל גדול במאה החמש-עשרה, כשעשרים סועדים משתמשים במפת השולחן כדי לקנח את האף ולהוציא ליחה מהגוף, כך נרתעו בני המעמד הגבוה באנגליה מצפייה במשחקי כדורגל יחד עם המון חוליגאני מקלל ובועט. כשהכדורגל האנגלי נפתח לעולם בשנות השבעים של המאה העשרים ואלימות הכדורגל החלה לקבל יותר תשומת לב ציבורית, ביקש השלטון במדינה להסתיר אותה, להחביא אותה כאילו אינה קיימת. וכפי שהומצאו המפיות האישיות כדי לטפל בבעיה הראשונה, כך החלו לחפש כלים לפתרון הבעיה השנייה.

ספורט נחשב פורקן, ולכן סביר להניח שאיש לא האמין שאפשר יהיה להעלים לחלוטין את האלימות מהמגרשים. כדורגל הוא משחק סוער, המעודד התפרצות של רגשות. אבל האם ישנה דרך לשלוט על ההתרגשות הפיזית והמנטאלית שהמשחק מייצר, כך שהצעד הבא – תרגום של אותה התרגשות למעשה אלימות – יימנע? האם ניתן לא רק להסתיר את ההתנהגות, אלא להעלים אותה לגמרי? נורברט אליאס מספר על תופעת היריקות בציבור, שהיתה נפוצה באירופה עד המאה השבע-עשרה. עד אז התייחסו אל הוצאת הליחה מהגוף כפעולה פיזית שלא ניתן להימנע ממנה, כמו קינוח האף. לכן, תהליך הציוויליזציה בכל הנוגע לפעולה זו דרש רק את הסתרתה מאחורי מטפחת בד, אך לא את ההימנעות ממנה, הימנעות שנחשבה מזיקה לגוף. אולם ככל שחלף הזמן, הפכה תופעת היריקה נפוצה פחות, עד שנעלמה כמעט לחלוטין מההתנהגות המערבית. אנשים כמעט אינם יורקים כלל, והם יכולים להימנע מלעשות זאת לאורך שעות ארוכות בכל יום.

כך גם בכדורגל; עד שנות התשעים של המאה הקודמת, אנגליה היתה רוויה בחוליגניזם ואלימות בתוך ומחוץ למגרשים. ההצדקה לכך היתה גם פיזית; משחק הכדורגל, כך נטען, הוא חוויה כלל חושית מרגשת. וההתרגשות מהמשחק מתורגמת בקלות לאלימות מחוצה לו. תיאוריות פונקציונליסטיות דיברו על הגוף האנושי כמערכת מושלמת היודעת לשחרר לחץ מערכתי, תוצאה של חיי היום-יום, דרך מנגנונים בטוחים כמו מגרשי הכדורגל. לאמור: במהלך משחקי הכדורגל פורק הגוף דחפי אלימות טבעיים, כדי שיוכל לחזור להתנהגות תרבותית ונורמטיבית. לכן, אלימות אוהדים היא טבעית, בריאה והכרחית.

אבל לאורך השנים, הפך המשחק באנגליה לאליטיסטי כל כך, עד שאפילו גידופים מילוליים נחשבים כסטייה. משחקי כדורגל אנגליים כיום הם חוויה תרבותית, סטרילית ונקייה, ועל כך תעיד התנצלותו של ג'וני בפניי על השפה האלימה שבה השתמש הסב שישב לידנו באצטדיון האמירויות. תהליך הציוויליזציה שעובר משחק הכדורגל בשנים האחרונות מצליח לעשות יותר מהסתרת ההתנהגות האלימה של האוהדים; הוא מצליח להעלים אותה כמעט כליל על ידי הפיכתה ללא לגיטימית. התהליך מונע ומופעל על ידי הנהלת הפרמיירליג והנהלות מועדוני הכדורגל במדינה. אלו מבקשות ליצור במגרשיהן אווירה מחבקת ונעימה, תרבותית ועדינה, שתחמיא ותפרגן לאוהדים. הן עושות זאת על ידי הפקה מדוקדקת של משחקי הליגה ויצירת אינטימיות בין השחקן לאוהד, הצופה במשחק באצטדיון, בפאב ואפילו בבית. פעולות אלה הן עניינם של הפרקים הבאים.

ב.

הזמן עבר, עונות השנה התחלפו, ואני המשכתי לבלות את סופי השבוע במשחקי פרמיירליג, בעיקר של ארסנל. באחת הפעמים שבהן אני מגיעה לאצטדיון האמירויות מתקיים משחק במסגרת הקרלינג קאפ (גביע הליגה), מסגרת המשחקים השלישית בחשיבותה במדינה. ארסנל מארחת את ניוקאסל יונייטד מינוס מייקל אוואן הפצוע, וכרטיסים למשחק נמכרים במחירים נוחים יחסית. כמה דקות לפני שבע בערב, שעת שריקת הפתיחה, הקהל מתחיל להתיישב במקומות המסומנים באצטדיון, לקול שירים מרגיעים המושמעים במערכת הכריזה המושלמת של האמירויות. שיר אחר שיר, ללא סדר הגיוני ברור. השיר שמתנגן עכשיו מתחיל בקול תרועת חצוצרות. לאחריהן עולה קולו הענוג של המלך אלוויס, מזמזם "או או או" רגשני.

מאז תחילת העבודה שלי בלונדון והמשחק הראשון שאליו הלכתי עם ג'וני, יצא לי לצפות בלא מעט משחקים של ארסנל באצטדיון האמירויות. התדהמה שלי בביקור הראשון מהמפלצת העגולה, שלתוכה נכנסים בכמה דקות שישים אלף צופים, לא שככה מאז. המסדרונות הארוכים, האורות המסנוורים ושירותי הנשים המפוארים והמצוחצחים למשעי, כאילו הם משרתים נשות אלפיון עליון במסעדות יוקרה, עוצרים את נשימתי לרגע קט גם היום. מהביקור הראשון ההוא אני עדיין זוכרת את תחושת החוויה המאולצת, המבוימת, המאורגנת עד לפרטים הקטנים; חוויה שניטלה ממנה כל הספונטאניות שאנו מדמיינים שיש במשחק כדורגל, כדי לפנות מקום לעשרות מפיקים שמתכננים בדקדקנות כל שנייה. אחד הדברים שריתקו אותי במשחק הראשון היו השירים שהושמעו במערכת הכריזה. אז בחרו מארגני האירוע להשמיע את שירו של רובי ויליאמס "תנו לי לבדר אתכם". עכשיו הם משמיעים את שירו של אלוויס, "הקסם שבך", שבתרגום חופשי ולגמרי לא מחייב אומר:

כשאיש לא יכול להבין אותי

כשכל מה שאני עושה הוא לא נכון

את נותנת לי תקווה ונחמה

את נותנת לי את הכוח להמשיך

וכמו בניתוחי שירים בשיעורי ספרות בבית הספר, אני מנסה לשאול: מיהו הדובר? מיהי הנמענת? האם קבוצת ארסנל היא זו שלעתים מצליחה, לעתים מתקשה, וכעת מבקשת להודות לכל עשרות אלפי אוהדיה שמלווים אותה לכל אורך הדרך, נותנים לה תקווה ונחמה, כוח להמשיך? אכן מקסים.

אם לומר את האמת, העבודה שלי די משעממת. כשכולם מבלים, אני עסוקה בשאלה "מה גורם להם ליהנות". כשהאוהדים מתענגים על שערים שמובקעים, אני בודקת באיזו רזולוציה מוקרנות התמונות על המסך הענק וכמה פעמים מקרינים בשידור חוזר את השער שהובקע. אני עסוקה בתהליך ההפקה של משחק הכדורגל יותר מאשר במשחק על הדשא. אני פה כדי להבין את בחירת השירים, המנות במזנון, הסרטונים המוקרנים על המסכים, תפקידו של הכרוז. אז נכון, יכולתי לעבוד בתנאים גרועים הרבה יותר; לגור בכפר נידח, לאכול אוכל מוזר וללוות ילידים מקומיים אל שדות הציד. אבל בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, לא?

ייאוש? זו לא המילה המדויקת לתיאור התחושה בזמן שאלוויס ממשיך בשיר האהבה שלו:

ואת תמיד שם להושיט יד

בכל מה שאני עושה

זה הקסם, הקסם שבך

אין שום ספק; האוהדים של ארסנל תמיד שם. במשחקי ליגה, גביעי אירופה, ואפילו היום, כשזהו "רק" משחק גביע הליגה. שישים אלף המושבים מלאים כתמיד, למרות שכרטיסים למשחק נמכרו בנפרד, ולא כחלק מהמנוי העונתי. אלו אוהדים שמשלמים עשרות פאונדים למשחק, והופכים את ארסנל לקבוצת הפרמיירליג המרוויחה ביותר במדינה. אבל התרומה שלהם היא הרבה מעבר לכסף.

עכשיו האווירה באצטדיון נהדרת. האנשים כבר תפסו את מקומם ביציע, וברקע הם נהנים ממעשה חיזור המוני. כמו בסרט הודי שבו פעם היא מתחבאת מאחורי עץ והוא שר לה שיר אהבה בקול נמוך, וכשהיא יוצאת ממחבואה, הוא זה שמוצא לו מסתור מאחורי עץ אחר, משאיר אותה לפזם שיר אהבה בקולה הגבוה, זהו אקט פלרטטני שמושך שישים אלף איש לריקוד שהמוביל בו טרם נקבע.

וכשאת מחייכת, העולם בהיר יותר

את נוגעת בידי ואני מלך

נשיקתך שווה לי הון

צחוקך הוא הכול עבורי

אני יכולה לשנן שוב ושוב את עמדת הקדושה המעונה שסיגלתי לעצמי בשבועות הראשונים שלי כאן. "אני כאן בשביל לעבוד, ולא בשביל ליהנות". "כשכולם נהנים מהחוויה, אני בודקת אותה לעומקה". אבל לא אשקר; אני מוצאת את עצמי נהנית מאוד מן הביקורים באצטדיון האמירויות. אני נהנית מתחושת האירוע החברתי שמלווה את ההליכה במסדרונות, אוהבת את הלבוש המגונדר ושיחות החולין על עניינים שברומו של עולם; מתענגת על הדיבור השקט המנומס, ומסמיקה בכל פעם שגבר מחזיק עוד רגע את הדלת כדי שאוכל לעבור. בכל הזדמנות שאני מוצאת אני מנסה להשיג כרטיסים ליציע המנהלים. המחיר קצת גבוה יותר אבל השירות, המזון והחברה שווים את זה.

ככה זה: מתרגלים מהר מדי לדברים הטובים. ומהרגע שבו הוזמנו לשבת סביב השולחן במסעדת גורמה, קשה יהיה לנו לחזור לאכול מזון מהיר בעמידה באמצע הרחוב. מעולם לא הייתי באצטדיון הייבורי. אומרים שאולי זה היה מקום קדוש, מיתולוגי, אבל הוא לא יכול להציע היום יותר מאצטדיון האמירויות. ממבט ראשון נראה ביתה החדש של ארסנל כמו מפלצת זכוכית ענקית, אבל אחרי שיושבים בכיסאות הנוחים שלה וטועמים ממטעמיה, מגלים שלפעמים גם מפלצות יכולות להיות נחמדות.

כבר כמעט שבע. הפסקה קצרה במילים לטובת ה"או או או" החוזר, ואלוויס כבר מוכן לנקודת השיא. סולו תופים קצר והוא ממשיך:

אני מניח שלעולם לא אדע

מדוע את אוהבת אותי כך

אך זה הקסם, הקסם שבך

ומיד כשהוא מסיים להגות את המילים הללו, יוצאים מהמנהרה, בתזמון מושלם, סגל שחקנים לבושים אדום. ופתאום הכול מובן: שחקני ארסנל הם-הם הקסם. הם מושא האהבה. הם אלה שתמיד שם כדי לעודד אותנו, המגע שלהם הופך אותנו למלכים. מושא החיזור יצא מאחורי העץ ההודי הדמיוני, ושישים אלף איש, מגובים במלך, שרים בקול אחד לתותחנים האדומים "זה הקסם, הקסם שבכם", נהנים ממעשה אהבה המוני, ועם זאת – כל כך אישי.

אז נכון, אני מבינה שהרגשות האינטימיים שחולקים עשרות אלפי אוהדים עכשיו עם הקבוצה שלהם הם רגשות שמישהו מלמעלה ביים והוציא לפועל בצורה מושלמת. אבל אני כל כך נהנית עכשיו מהחוויה הזו, שאני שוכחת את תהליכי ההפקה ומתמכרת לרגע אחד, יחד עם כולם, לקסם. הקסם שבך.

ג.

החל משנות התשעים, אז החלו ליישם את מסקנות ועדת טיילור, עברו האצטדיונים באנגליה שינוי דרמטי. גדרות התיל האימתניות הוסרו, המרחק בין הקהל היושב ביציע לשחקנים על הדשא התקצר, והמשחק הפך נגיש הרבה יותר. זה צמצם את הכניסה הלא-חוקית של האוהדים למגרשים. השוטרים, שבעבר חצצו בגופם ובנשקם בין חלקיי האצטדיון, הוחלפו באנשי ביטחון לא מאיימים בלבוש אזרחי. מתכנני אצטדיונים שמו להם למטרה לתת לצופים תחושה של קרבה למתרחש על המגרש. כך, לא חשוב היכן תשב בסטמפורד ברידג', תמיד תרגיש כאילו פרנק למפרד מוציא את הכדור מנקודת הקרן, ממש פה ליד בקבוק המים שלך. באצטדיון האמירויות תראה כל תנועה מתנועותיו של ארסן ונגר, כל עווית בפניו של השוער. מסכי ענק במגרשים ישדרו לך בחוזר גם קטעים שפספסת, אם במקרה היית עסוק בפאי שלפניך, או שסתם יצאת לקנות שתייה. החוויה הזו היא רק בשבילך, ככה לפחות מצליחים לשכנע אותך.

התחושה שלאוהדים יש יכולת לגעת בשחקנים קיימת גם ברגעים שבהם מתקיים משחק על כר הדשא וגם כאשר לכאורה לא קורה דבר. מחלקות יחסי הציבור של מועדוני הכדורגל משקיעות אנרגיה ודמיון רבים כדי לחבר את האוהדים לשחקני הכדורגל המוערצים עליהם, בעיקר בשנים האחרונות, שבהן התרחקו השחקנים חברתית ומעמדית עד לאין שיעור מאוהדיהם. הן עושות זאת באמצעים שונים ומגוונים, ביניהם מכירת מרצ'נדייז עם סמלי המועדון המלווים את האוהד מהרגע שבו הוא פוקח את עיניו (כשראשו מונח על הכרית של ארסנל / צ'לסי / מנצ'סטר יונייטד / ליברפול, מחקו את המיותר או הוסיפו כאוות נפשכם), שותה את הקפה (בכוס של המועדון), נוהג לעבודה במכונית (עם ריפודים של המועדון), משחק כדורגל אחרי העבודה (עם החולצה של המועדון, כמובן), מתקלח ומתנגב (אתם כבר יודעים באיזו מגבת), והולך לישון עם הציפיות החלופיות של הקבוצה, כי את אלו של אתמול בלילה כבר שלח לכביסה. העובדה שאוהדים יכולים לרכוש וללבוש חולצות שבגבן מודפסים שמות שחקנים אהובים, גורמת להם להרגיש שהם "הם", או לפחות קרובים אליהם. עבור נשים מיוצרות חולצות קבוצה, שעליהן רשום מאחור: "אני אשתו של… (שם של שחקן)". אם לא במציאות, אז לפחות בפנטזיה. וכוחו של הדמיון במקרה הזה רב.

מרצ'נדייז אינה הדרך היחידה. בערך חמש פעמים בכל יום שבו לא מתקיים משחק כדורגל, נערכים באצטדיונים הביתיים של הקבוצות סיורים מאורגנים. מדריכי סיורים אלו משתדלים לא רק להציג את האצטדיון המפואר, אלא גם ליצור תחושות של גאוות יחידה וקרבה בין האוהדים לבין המועדון והשחקנים. גולת הכותרת של הסיורים האלה היא הביקור בחדרי ההלבשה של שחקני הקבוצה המקומית. בסיור באצטדיון האמירויות הוכנסנו לחדר ההלבשה של התותחנים. שם ביקש מאיתנו המדריך לשבת על מושבי העור הנוחים, המסודרים בצורת אליפסה. סדר הישיבה של השחקנים הוא על פי מקומם בהרכב לאותו משחק. "אתה," קרא המדריך לכיוונו של אחד הילדים "אתה יושב בדיוק איפה שישב עמנואל אדביור השבוע. ואתה…" הוא הצביע לצד השמאלי, "יושב במקומו הקבוע של השוער יאנס ליימן."

חדר ההלבשה של צ'לסי מרשים פחות מזה של התותחנים באמירויות, אך הכניסה אליו יותר מרגשת בעיקר מכיוון שעל כל ארונית תלויה החולצה של השחקן שלו הארונית שייכת. מצד שמאל אפשר לראות את החולצות של ג'ון טרי, פרנק למפארד וג'ו קול. מימין תלויות החולצות של מיכאל באלאק ואנדריי שבצ'נקו. ואפשר כמעט לדמיין את השעות האחרונות לקראת משחק חשוב, שבהן השחקנים מגיעים ומוצאים את מדי המשחק בדיוק כפי שהם כעת: מונחים נקיים, ומחכים שילבשו אותם. כדי להעצים את תחושת הקִרבה בין האוהדים לשחקנים המדריך פותח עבורנו את הארוניות כדי להראות "מה יש לשחקן כדורגל מקצועני בתוך הארונית". "כמובן, תמונה של עצמו, כי איזה שחקן לא אוהב את עצמו? יש לו סרט הדבקה ופקקים חלופיים לנעליים. כל שחקן מגיע בדרך כלל עם שלושה עד שישה זוגות נעליים לכל משחק, תלוי מי הוא ואיזו חברת ספורט מסבסדת אותו. לפני המשחק הוא יבחר עם אלו נעליים לעלות לשחק." ובאותו רגע אפשר להריח את המתח של השחקנים בתחילת המשחק, את האנרגיה שלהם במחצית, והזיעה בסיום תשעים הדקות. וגם אם אתה רק מדמיין שאתה מריח, ואתה יודע את זה, זה עדין ריח נפלא.

גם לאמצעי התקשורת יש חלק ביצירת התחושה של קשר כמעט אישי בין האוהד והשחקן. שידורי הטלוויזיה בכל העולם עברו בשנים האחרונות שינוי משמעותי בשיטת הצילום של משחק כדורגל. זהו שינוי שעיקרו מעבר לתצלומי תקריב והתמקדות בסיפורים האנושיים במהלך המשחק. כיום נכנסת מצלמת הטלוויזיה לסיטואציות אינטימיות שהיו בעבר נחלתם של שחקני הכדורגל בלבד. ערב אחד ג'וני ואני צופים במשחק של ליברפול באחד הפאבים בצפון לונדון. עם החזרה מהפסקת המחצית כר הדשא נראה על המסך הענק. השחקנים של ליברפול עומדים שם, ממתינים ששחקני הקבוצה היריבה ייצאו מחדר ההלבשה. המצלמה מתמקדת בגופייה מספר שמונה, סטיבן ג'רארד, קפטן הקבוצה. הוא מגרד בעורף. אפשר לראות שמשהו מפריע לו. אולי פצע קטן, אולי משהו בתפר של הגופייה. זה קצת מטריד אותנו, אוהדי ליברפול. אחרי רגע אחד זה עובר לו, ואנחנו נרגעים. היכולת להרגיש קרוב כל כך, עד כדי הבחנה בפרטים הקטנים המטרידים את השחקנים, נותנת לנו תחושה של חלק מהמשחק. ככל שהשחקנים מתרחקים מן האוהדים מבחינה סוציו-אקונומית, כך מתקרבת המצלמה אליהם יותר, מנסה לסגור את הפער והניכור שיכולים היו להיווצר בעקבות הריבוד החברתי.

אתרי אינטרנט, משחקי מחשב ומוצרים רשמיים של המועדון כגון ספרים וקלטות די.וי.די, המופיעים בכל עונה בשנים האחרונות, פועלים בדרך דומה. אתרי אינטרנט רבים מאפשרים לך להיות '"המאמן'", ולקנות ולשחק עם השחקנים "שלך", ובפלייסטיישן אתה פשוט הם. רץ, מזיע, בועט.

ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות הפכו פופולאריות גם הן, והקוראים מוזמנים להיכנס לחיים הפרטיים של שחקנים, מאמנים ובעלי קבוצות. בכל חנות יש כיום מדפי ספרים רבים שמוקדשים לכדורגל בלבד. תעשיית ספרי הכדורגל קיבלה בשנים האחרונות תאוצה חסרת תקדים, נדירה יחסית לענף ספורט. הכדורגל מגלגל מיליארדי פאונדים, וכולם רוצים חלק בחגיגה. הנה לדוגמא ביוגרפיה ישנה יחסית של ווין רוּני שנכתבה בזמן שבו הלה שיחק באברטון. הספר נכתב על ידי הארי האריס ודני פולברוק, שניים מעיתונאי הספורט הבכירים בבריטניה. במאתיים ושבעה-עשר עמודי הספר מספרים הכותבים על כל פרט בחייו של רוני. גרהאם, אחיו הצעיר של ווין היה מתאגרף מתחיל. ג'ון, בן הזקונים, שיחק באקדמיה של אברטון, אבל היה הרבה פחות טוב מווין. הנהלת האקדמיה אפילו חשבה לוותר עליו בשלב כלשהו, אבל האם, ג'אנט רוני, טיפוס לא פשוט, הבטיחה להוציא את הבן המוצלח שלה מהמועדון, אם הקטן לא יושאר בו. האיום עבד ושני הבנים המשיכו ללבוש את החולצות הכחולות. אבל את וויין כל הדרמה הזו לא מעניינת. רוני לא חושק בחיי הזוהר של הכדורגלנים באנגליה; הוא מעדיף לבלות את שעות אחר הצהריים שלו בבעיטות עם החברים מהשכונה. במקום חליפות הוא לובש חולצות כדורגל, ואת המסיבות הנוצצות הוא מחליף בשעות של משחק בסוני פלייסטיישן עם חברים. הכותבים הופכים את רוני משחקן כדורגל שמרוויח מיליונים לדמות אנושית, חיה, שכל אחד מאיתנו יצליח לדמיין שהוא יכול לפגוש במכולת. הם הופכים אותו מאגדה לדמות נגישה, מאליל לבן של השכנה.

באוטוביוגרפיה שכתב דייויד בקהאם כאשר עשה את המעבר המתוקשר ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד הוא מספר בגוף ראשון על דרכו אל הצמרת. הוא כותב על האב שחלם להיות כדורגלן בעצמו, וכשהתבגר והבין שלא יוכל להגשים עוד את חלומו ויתר על הכול כדי לאמן את הבן הכישרוני; על שעות ארוכות של אימונים, החל מסוף שעות הלימודים בבית הספר ועד שעות החשכה המאוחרות, ועל ההתעקשות של המשפחה ללכת בכל יום ראשון לכנסייה, כדי שדיויד הקטן יוכל לשחק בליגת החובבנים שלה. הספר גדוש בתמונות של הכוכב; מימי ילדותו ועד המעבר לספרד. בקהאם מספר על הקשר עם ויקטוריה אשתו, ועל אהבתו לילדיו הקטנים. תמונה אחת, אינטימית במיוחד, מראה את רגליו החשופות של אבא דיוויד עם שני הבנים הקטנים שלו כשהם שכובים שלושתם על המיטה. יותר קרוב מזה כמעט אי אפשר להגיע.

על ווין רוני ודיוויד בקהאם יש כבר חמש ביוגרפיות ועוד אוטוביוגרפיה אחת. על מייקל אוואן יש שלוש, לג'ון טרי שתיים. עוד ברשימה המפוארת: סטיבן ג'רארד עם ביוגרפיה אחת ואוטוביוגרפיה, כריסטיאנו רונאלדו, פיטר קראוץ', ג'ו קול, תיירי הנרי בתקופת ארסנל, פרנק למפארד. ריו פרדיננד, ריאן גיגס ורובי פאולר כתבו אוטוביוגרפיה. מלבד השחקנים, גם מאמנים ובעלי קבוצות זוכים לספר שבו תמונתם מתנוססת על הכריכה. על אלכס פרגוסון יש ארבע ביוגרפיות, ועוד "יומן למאמן" שהוא כתב. לז'וזה מוריניו יש שלוש משל עצמו, וגם ארסן ונגר, סוון אריקסון, רוי קין ורפא בניטז לא מפגרים בהרבה מאחור. מהבעלים, רומן אברמוביץ' היה הראשון לזכות לכבוד. אבל זוהי רק רשימה חלקית; נכון להיום, מדפי הכדורגל מתקשטים בכמעט שלוש מאות ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, ואי אפשר לדעת כמה נכתבות ברגעים שבהם נקראות שורות אלה.

הסיבה הפשוטה והמיידית לתופעה היא כמובן – כסף. וכצפוי, רוב הספרים מציעים ידע בסיסי בלבד, אינם מרשימים באיכות הספרותית שלהם, ואינם מצטיינים בעמקות מחשבה נדירה. הם נכתבו בחטף, מתוך מטרה לתפוס את גל הפופולאריות הנכון. ספרם של האריס ופולברוק פורסם בשנת 2003 והוא נועד לפאר את החלטתו של ווין רוני להישאר באברטון לנצח. אבל הספר הפך לא רלוונטי ברגע שרוני חתם במנצ'סטר יונייטד. עכשיו אפשר להניח אותו במדף מכירות החיסול.

מעבר להסבר הפשוט בדמותם של שטרות צבעוניים עם פרצופה חמור הסבר של המלכה, סיפורי החיים אלה עושים דבר נוסף. הם מחיִים ומקרבים עבור אוהדי הכדורגל את אלו שהתרחקו מהם בצורה דרמטית בשנים האחרונות; הם עוזרים לילדים קטנים לדמיין את עצמם בועטים כדורים לעבר קיר במרסיסייד עם ווין רוני, לילדים קצת יותר גדולים למצוא נקודות דמיון בין סיפור החיים שלהם לזה של כריסטיאנו רונאלדו, ולאוהבי תופעת בקהאם, לדמיין איך הלה נראה במיטה. כל אלה מייצרים תחושה של קרבה ואינטימיות בין אוהדים ושחקנים גם כאשר האוהדים לא מגיעים פיזית לעודד את קבוצתם באצטדיון הכדורגל. וגם אם זו אינטימיות מדומיינת או חד-כיוונית, בניגוד לאינטימיות ששררה בין האוהד לשחקני קבוצתו עד סוף המאה הקודמת, זו עדיין תחושת אינטימיות לכל דבר ועניין. אז נכון שכבר לא סביר שתפגוש את השחקן האהוב עלייך במכולת, וגם הסיכויים שתעביר איתו ליל שתייה בפאב אינם גבוהים במיוחד, אבל בימינו הכדורגל הפך להיות חוויה אינטימית-אישית. הוא לא נלקח מאף אחד. להיפך: הוא ניתן לאוהדים במתנה בצורה שאי אפשר היה לדמיין לפני חמישים שנה.

ד.

השינוי במעמדו של המשחק מתבטא בכסף, הרבה מאוד כסף. אם בשנות השבעים ניתן היה להשיג כרטיס לצפייה במשחק במחיר של עד לירה שטרלינג אחת, כיום מחיר כרטיס בסיסי למשחק בפרמיירליג עולה כחמישים לירות שטרלינג, וגם זה רק כאשר בכלל ניתן להשיג כרטיס. הדרישה לכרטיסים גבוהה, ורוב הקבוצות הגדולות כלל לא משחררות למכירה כרטיסים בודדים. גם רכישת מנוי עונתי אינה פשוטה, וארבע הקבוצות הגדולות בליגה – מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל וליברפול – מתהדרות ברשימת המתנה ארוכה למנויים, כזו שמונה עשרות אלפי ממתינים. הקבוצות מאפשרות למנויים ותיקים לחדש בכל עונה את המנוי שלהם. "בבדיקה האחרונה שעשינו התברר שיש לנו אוהדים בני יותר ממאה ושלושים שנה," סיפר לי פעם מדריך סיורים ארסנל, "שאלנו קצת וגילינו שגם כאשר אוהדים שלנו מתים, הבנים שלהם לא מודיעים לנו, אלא מחדשים את המנוי בשמם, כדי לעקוף את ארבעים אלף האנשים שיש לנו בכל שנה ברשימת המתנה. מנוי של ארסנל הפך להיות נכס שמעבירים מאב לבן". הדרישה הגבוהה גוררת את פריחתו של שוק שחור למכירת כרטיסים במחירים מפלצתיים של מאתיים חמישים עד חמש מאות לירות שטרלינג לכרטיס בודד. כרטיסים למושבים ביציעים משודרגים עולים הרבה יותר. באצטדיון האמירויות של ארסנל ישנו יציע שנקרא "היהלום", והוא נופל בפאר שלו רק מהתאים הפרטיים. מנוי ליציע הזה ניתן לרכוש עבור סכום של עשרים וחמישה אלף לירות שטרלינג לעונה, אך הרוכשים אותו מחויבים לרכישת מנוי לשלושים וחמש שנה. לכן, סכום העסקה מגיע לכמעט מליון פאונד עבור מושב אחד. "חשבנו שלא תהיה לנו דרישה לכיסאות האלה, והתפלאנו מכמות האנשים שהגיעו וביקשו: תנו לנו את הכיסאות הכי טובים שיש לכם. אז נתנו להם," מספרים בארסנל. כדי לרכוש תא פרטי למשחק ייאלצו אוהדים של צ'לסי, לרוב חברות פרטיות של בעלי הון, להיפרד ממיליון לירות שטרלינג כל עונה. ההסכם על רכישת תא פרטי כזה הוא לעשר שנים מראש, כך שגובה העסקה הכוללת הוא עשר מיליון לירות שטרלינג לתא אחד.

למועדונים הגדולים יש מחלקה נוספת בשם "מחלקת האירוח". תפקידה של מחלקה זו הוא לארח אוהדים המעוניינים בכמה שעות של פינוק ביום משחק של הקבוצה באצטדיון. האוהדים ברי המזל זוכים ליהנות מאוכל משובח, מקומות טובים וסיור באצטדיון, וכל זאת במחיר צנוע של חמש מאות פאונד למשחק בודד.

מכירת מנויים אינה משאבת הכספים היחידה, גם לא הגדולה ביותר. כסף רב נכנס למועדונים ממכירת שטחי פרסום באצטדיון. ישנן חברות שמוכנות לשלם הרבה כסף כדי ששמן יפורסם על מסכים או שהלוגו שלהן יתנוסס על קירות אצטדיונים. המועדונים בוררים חברות אלה בקפידה. כאשר מאושר הסכם פרסום מסוים, הרווח שינפיק ממנו המועדון לא ייפול מחצי מיליון פאונד לעונה. חברת אדידס, המאמצת הרשמית של מועדון הכדורגל של צ'לסי, משלמת למועדון סכום של מאה עשרים מיליון לירה שטרלינג כדי להופיע מאחורי המנג'ר כשהוא מתראיין, וכדי להיות החברה היחידה המוכרת חולצות רשמיות של הקבוצה. חברת סמסונג משלמת סכום פעוט יחסית, רק חמישים וחמישה מיליון לירה שטרלינג, כדי שהלוגו שלה יופיע על אותן חולצות.

אבל השיפור במעמדו החברתי של הכדורגל לא מתבטא רק בכסף הגדול שנכנס ויוצא מהמועדונים בשנים האחרונות. הוא מתבטא גם בשינוי צורת המשחק והדרך שבה נתפס המשחק בעיני הקהל שלו. בהמשך אראה כיצד השתנה משחק הכדורגל עצמו במהלך חמישים השנים האחרונות, דרך השוואה בין משחק גמר גביע המדינה בשנת 1957 לבין משחק גמר גביע המדינה בשנת 2007. כאן רק אציין בקצרה כי השינוי במשחק החל משנות התשעים המוקדמות – אז נפתחה באופן רשמי הפרמיירליג – לווה בהדגשה רבה יותר על הדרך בה המשחק משוחק, במקום התמקדות בשאלת התוצאה בלבד, כפי שהיה בעבר. שאלות לגבי איכות המשחק וצורתו הפכו משמעותיות וקבלו נפח גדול יותר מבעבר, והדרישה להציג "משחק יפה", הפכה תכופה ותובענית יותר. במידה מסוימת, משחק הכדורגל הפך לפעילות אומנותית, כאשר מטרתו הראשונית והעיקרית – התוצאה – נאלצת לדור בכפיפה אחת עם קריטריונים כגון אסתטיקה וביצוע וירטואוזי. בשנת 1999 אמר ארסן ונגר, מאמן קבוצת הכדורגל של ארסנל, כך: "אין חוסר חן בשאיפה לנצח. אך הניצחון מוכרח להיות מושג בדרך הנכונה, במסגרת הרוח של הכדורגל". ונגר ביקש לשים דגש על האיכות של המשחק, על הביצועים של השחקנים על הדשא, על החן. כך, למרות שבאחד-עשר העונות שבהן הוא מאמן את קבוצת הפאר מצפון לונדון רשימת ההישגים שלו לא מרשימה יחסית לקבוצות אחרות, הוא נחשב כאליל לדעתם של אוהדי ארסנל בפרט, ואוהדי כדורגל מכל העולם בכלל.

הדרישה לכדורגל יפה היא לא נחלתה של ארסנל בלבד. יותר ויותר בעלי מועדונים מבקשים מהקבוצה שלהם לשחק כדורגל יפה, כדורגל סוחף. בצ'לסי, לדוגמא, היתה סוגיית המשחק היפה זו שבעטיה פוטרו מאמנים בתכיפות גבוהה. ההתייחסות לכדורגל כאומנות תואמת את תפיסת המשחק כפעילות אריסטוקראטית, כמשחק של ג'נטלמנים, אבירים ואנשי חצר המלוכה. אם רוצים שהמעמד הגבוה יבחר בכדורגל כתחביב ראוי לשעות הפנאי, הכרחי לוודא שבמשחק יופיעו מאפיינים המחמיאים לטעמו של המעמד, כמו: יופי, ג'נטלמניות ורוח של אבירות. בפרפראזה על משנתו של נורברט אליאס שהובאה קודם, כאשר מבקשים להזמין אנשים ממעמד גבוה לארוחה, כדאי לוודא שיש על השולחן צלחת, סכין ומזלג.

ה.

ואולי היחס של המעמד השולט באנגליה למשחק הכדורגל בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בהחלטה להעניק תארי אצולה לשחקני ומאמני המשחק. תארי האצולה בממלכה הבריטית מחולקים לארבעה, והם, על פי סדר חשיבות יורד: אציל, ברון, אביר וחבר מסדר המלכה. שני התארים הראשונים היו באופן מסורתי, ועל פי חוק ששונה רק בשנת 1993, מוענקים בירושה או רק לאלה שהונם ושטח אדמותיהם גדולים מספיק כדי להרשים את בית המלוכה. כיום כל התארים מחולקים על פי מה שבית המלוכה מכנה "מעשים, הישגים ושירותים מיוחדים", שנעשים לטובת המדינה והמלכה.

בשנת 1927 קיבל ג'ון צ'רלס קלג תואר "אביר". קלג נחשב ככדורגלן הראשון שזכה לכבוד של קבלת תואר אצולה, אם כי במכתב המסביר את הסיבות להענקת התואר המכובד, משחק הכדורגל לא הוזכר כלל. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שכדורגל היה ענף ספורט של מעמד הפועלים, ולא עיסוק שבעטיו זוכים לברכת המלכה.

לאורך כל שלושים השנים הבאות לא זכו לכבוד כדורגלנים נוספים. שנות השישים היו שנים מוצלחות מעט יותר בתחום זה. בשנת 1965 זכה לתואר "אביר" השחקן סטנלי מתיוס, ששיחק בקבוצות סטוק סיטי ובלקפול. מתיוס היה גם קפטן הנבחרת, נבחר כשחקן האירופאי הטוב ביותר, והמשיך לשחק כדורגל מקצועני עד שהגיע לגיל חמישים. יודעי דבר אומרים שלא היה טוב ממנו במסירות. שנתיים מאוחר יותר זכה בתואר "אביר" מי שהיה מנג'ר הנבחרת האנגלית אלף רמזי בעקבות זכייתה של אנגליה בגביע העולם, הישג שמאז טרם שוחזר. שוב, שנתיים מאוחר יותר, הפך מאמן מנצ'סטר יונייטד מט באזבי ל"סר" בעקבות הזכייה של קבוצתו באליפות אירופה של אותה שנה. לא מפתיע לגלות ששלושת המכובדים שזכו לתואר אצולה מבית המלוכה בשנות השישים קיבלו אותו בעקבות הצלחותיהם באירופה. אנגליה כאמור רגישה מאוד לדרך בה היא מוצגת מחוץ לגבולותיה.

שנות השבעים והשמונים היו שחונות מבחינת תארי אצולה, ולא פלא שכך, בהתחשב באלימות הרבה ובסטיגמה השלילית של המשחק באותה תקופה. רק בשנת 1994 זוכה כוכב נוסף של מנצ'סטר יונייטד לכבוד. בובי צ'רלטון, שהיה אחד מתינוקות מט באזבי, מקבל גם הוא תואר "אביר".

בשנות התשעים של המאה העשרים ובשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת כדורגל הוא כבר משחק תרבותי, נקי, ראוי לאנגליה כציוויליזציה וכממלכה. רשימת מקבלי התארים מהמלכה מתרחבת, ובמשך השנים שבין 1994 ל-2006 זוכים לכבוד האבירים שבעה אנשי המשחק. עוד כשבעים שחקנים, ביניהם דיוויד בקהאם, ראיין גיגס, בובי מור, אלן שירר ואחרים, מקבלים את אותות "חבר מסדר המלכה", "חייל מסדר המלכה" ו"מפקד מסדר המלכה". עכשיו הכדורגל הוא חלק מהאימפריה האנגלית. ולאחר שלמדו לאכול אותו בסכין ובמזלג, כבני תרבות, הוא זוכה לקבל גם אישור כניסה לארמון המלוכה.