להיות אוהד כדורגל אנגלי עד סוף המאה העשרים

  א.

אבל עם כל הכבוד לכדורגל הג'נטלמני, המסודר ומכוון-הקהילה, אני רוצה למצוא את אהדת הכדורגל האלימה באנגליה, זו שספרים נכתבו עליה וסרטים הופקו בהשראתה. אני רוצה לשמוע על זהות מקומית בלתי מתפשרת ועל אחווה גברית מקודשת בזיעה, חבטות ושיניים שבורות. אבל איפה מתחילים לחפש? כנראה שלא באקדמיות לכדורגל, וּודאי שלא בטורנירים בינלאומיים למען הקהילה. אחרי הביקור הראשון עם ג'וני במשחק של ארסנל, התברר שלא אמצא אותה גם באצטדיון האמירויות, אז אני מחליטה לרדת ליגה. קווינס פארק ריינג'רס היא קבוצה מתחתית הליגה השנייה. בתקופה שבה ארסנל ניסתה לשריין לעצמה מקום בגביע אירופה לאלופות לעונת 2007/08, קווינס פארק ריינג'רס, או בקיצור ק.פ.ר, ניסתה להימנע מלרדת לליגה השלישית. היא הצליחה בקושי רב, ואת העונה החדשה היא פותחת עם הרבה תקווֹת ועוד יותר מכך – חששות.

בערב של אמצע שבוע בחודש ספטמבר אני נוסעת למרכז לונדון. אני לא מכירה את הדרך לאצטדיון ה"לופטוס רוד", אבל סומכת על נחיל האנשים שצפוי לזרום לשם מתחנת הרכבת התחתית. אבל כשאני יוצאת מתחנת הרכבת הנכונה יש סביבי בקושי עשרה אנשים לבושים בחולצות בצבע מקרי. הם אמנם צועדים באותו כיוון, אבל האם זה לכיוון האצטדיון? אני מבקשת את עזרתו של אחד מהם. אוהד צעיר, פניו נעימות והוא לבוש במעיל אדום. "כן, זה הכיוון. האם זו הפעם הראשונה שלך באצטדיון? ברוכה הבאה." אנחנו יוצאים מהתחנה ועוברים בין פתחי בניינים וחצרות ירק פרטיות. ההליכה ארוכה. האם הוא בטוח שזו הדרך הנכונה? ואיך הייתי מסתדרת לבד? "האוהדים של הקבוצה הם מקומיים בדרך כלל," הוא מספר לי. "מעט אוהדים זרים מגיעים לכאן. זהו מועדון שכונתי בעיקרו, כולם מכירים את כולם. מאיפה את? עשית את כל הדרך מישראל כדי לראות משחק של ק.פ.ר? נהדר. אל תדאגי, בפעם הבאה שתגיעי, כבר תמצאי את הדרך לבד."

בשלב מסוים אנחנו עולים על כביש ראשי שכעת הוא חסום ומיועד להולכי רגל בלבד. אנשים נוספים חוברים אלינו, והאורות שמגיעים מהאצטדיון ודוכני המכירה של מוצרי הקבוצה מעניקים נופך חגיגי לרחוב השקט. טדי, המדריך הנחמד שלי, מראה לי היכן ממוקמת עמדת מכירת הכרטיסים ונפרד ממני לשלום. "נתראה במשחק הבא. בואי, טוב?" השעון מראה רבע שעה לשריקה הראשונה, ואני חוששת שלא אשיג כרטיס. התור מתקדם במהירות וחששותיי מתפוגגים למראה ערמת הכרטיסים הממתינה למכירה אצל הקופאית החביבה. אני משלמת עשרים ליש"ט ומקבלת כרטיס נייר שהפרטים מודפסים עליו באות קטנה מדי. עם הכרטיס ביד אני מתחילה לצעוד לעבר אחד השערים.

בכניסה לבלוק מספר שמונה אני מראה את הכרטיס שלי לאיש הביטחון. הבחור, גבוה ומפחיד ממבט ראשון, בוחן את פיסת הנייר, ולאחר שניות ארוכות של בהייה הוא מסמן "לא" עם הראש. אחרי כמה שניות נוספות הוא מבקש "בואי אתי". אני קצת נבהלת, אבל עושה כדבריו. במהלך ההליכה הקצרה, בעוד הוא מחזיק את הכרטיס שלי, מתחיל המאבטח בתחקיר בטחוני. "אוהדת של איזו קבוצה את?"

"של הקבוצה הביתית."

"את אוהדת של קווינס פארק ריינג'רס?" הוא נראה לא משוכנע. אני מהנהנת.

"עם מי הגעת למשחק?"

"לבד."

"מדוע?"

אני לא מבינה את מהות השאלות ואיזה וידוי מנסה המאבטח להוציא ממני, אבל אני מתחילה להילחץ. האם עשיתי משהו לא בסדר? האם חושד בי איש הביטחון שאני כאן כדי להצטרף לחוליגנים של הקבוצה? עוד אני מהססת, והבחור הגדול נעצר ונעמד מולי. גופו מסתיר מנורה גבוהה שממוקמת מעליו, לאורה הוא נראה מפחיד עוד יותר. כרטיס המשחק שלי בידיו, והוא מביט בי ארוכות. אני מזכירה לעצמי שהוא עוד ממתין לתשובה. "אה… אני לא מבינה למה אתה מתכוון…"

"אני שואל מדוע נערה נחמדה כמוך לא מצאה מישהו שילווה אותה לראות משחק כדורגל," הוא מחייך אליי ומושיט לי את הכרטיס. "הינה, זה שער שש. כאן את יושבת. תיהני מהמשחק," הוא אומר, ונעלם חזרה לכיוון שממנו הגיע.

לאחר שקצב פעימות הלב שלי נרגע, אני נכנסת לאצטדיון דרך שער מספר שש ומתיישבת במושב שלי, מספר תשעים ושבע, שורה שישית. אני קרובה כל כך לשחקנים המתאמנים אותה שעה על הדשא שאני מצליחה לשמוע את הקריאות שלהם זה לזה, להבחין בתנועת ההתמתחות של הגוף לפני הבעיטה בכדור. על הקווים עומדת בובה בגודל אנושי, לא ברור אם היא חתול שחור או סוג של קוף חביב, ומשתעשעת עם האנשים. לאחדים היא לוחצת ידיים, עם אחרים היא מצטלמת. זוג מבוגרים נכנס ליציע, האישה אוחזת בובה קטנה, חצי חתול וחצי קוף. הבדרן בתחפושת הבובה מבקש מהם את בת דמותו הקטנה, ותולה אותה על עמוד הקרן בדשא. לאחר מכן הוא אוסף מהקהל ילד קטן, מרים אותו על הידיים, ומביא אותו אל עמוד הקרן והבובה. הוא מבקש ממנו לתפוס אותה, ורגע אחרי שהעולל שולח ידיים ומנסה לאחוז בה, הוא מניף אותו גבוה באוויר, עד למקום ממנו הוא כמעט מצליח לגעת בבובה, אבל לא קרוב מספיק. כשהילדון מצליח לבסוף לאחוז בבובה, הוא מתבקש לזרוק אותה בחזרה לזוג הסבים שרכש אותה. הפלרטוט הזה עם הקהל נמשך עד לשריקת הפתיחה של המשחק, להנאת כולם.

בפתיחת המשחק שחקני הכדורגל של קווינס פארק ריינג'רס גורמים פחות נחת משייצר בידור טרום המשחק שמציע המועדון שלהם. הם כמעט לא מגיעים למצבים מסוכנים, הם לא משתלטים על הכדור, והעובדה שהם לא סופגים שערים היא הודות לרוח בפנים של פלימות', הקבוצה היריבה, ולא תוצאה של עבודת הגנה מרשימה. האצטדיון מלא אוהדים רק בחציו, רובם מתרכזים ביציעים העליונים ומאחורי השערים. ביצועי הקבוצה כמו גם החלטות השופט מצליחים להוציא מחלקם תגובות קיצוניות מעט; הצעקות הופכות רמות יותר ככל שהתסכול מהמשחק גובר, אבל בסך הכול האווירה טובה. בערך בדקה השלושים של המשחק, כששחקני הקבוצה הביתית נראים רע עוד יותר משנראו בתחילת המשחק, פוצחים האוהדים בשירה כאיש אחד: "אנחנו ללא ספק הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה". והם שרים את הפזמון בכזו אמונה, שאפילו אל מול המשחק המשעמם של הקבוצה שלהם על הדשא, קשה לא להאמין שהם לחלוטין מתכוונים לכל מילה.

אני מסתכלת על האוהדים לצדי וביציעים האחרים ומחפשת את אותן קהילות אוהדים ששמעתי עליהן כל כך הרבה אך מעולם לא יצא לי לפגוש פנים מול פנים. האוהדים הכועסים, המרביצים, המגדירים עצמם גם באמצעות קבוצת הכדורגל שלהם, אך בעיקר באמצעות האויבים שלהם – אוהדים של קבוצות יריבות. אבל קשה לי למצוא אותם. את שיר האהבה לקבוצת הכדורגל של ק.פ.ר שרים עכשיו, לרוב בישיבה, בני כל הגילאים והמינים. ואפילו זוג הסבים שרים אותו בקול מלא, והסבתא מחזיקה בידה את הבובה הקטנה ומניעה לה את השפתיים כך שתצטרף לשירה: "ק.פ.ר, אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה."

בהפסקת המחצית עולה למגרש קריין ובידו מיקרופון. "הגיע הזמן לבדר אתכם," הוא קורא לעבר האוהדים ביציעים. ארבעה צעירים מהקהל מוזמנים למגרש. הקריין מכריז על תחרות. המשימה היא להסתובב במהירות במשך שלושים שניות סביב מקל ארוך, ואז לרוץ אל הנקודה הלבנה, הרחוקה אחד-עשר מטרים מהשער, ולבעוט כדור פנימה. הפרס למי שמצליח להבקיע הוא טלוויזיה חדשה. את המשימה מבצע כל אוהד פעמיים ורק אחד מהם, בחור צעיר לבוש חולצה רשמית של הקבוצה, מצליח להבקיע שני שערים. הצפייה במשימה מצחיקה עד דמעות. כשהיא מסתיימת ומוכרז המנצח, כולנו מוחאים לו כפיים ארוכות. המחצית השנייה של המשחק נפתחת במצב רוח טוב הרבה יותר מזה שבו נסתיימה המחצית הראשונה.

אבל קווינס פארק ריינגרס ממשיכה לשחק רע, ועכשיו, כשהרוח בפניה, היא גם סופגת שני שערים. האוהדים לידי כועסים. מדי פעם הם צועקים אל שחקני הקבוצה שלהם, ופעם אחת אל השופט. בעקבות אחת מהשריקות מתעצבן אוהד שיושב ביציע מעלי, והוא משליך לכיוון המגרש את תוכניית המשחק, שאותה רכש בכמה פאונדים בכניסה לאצטדיון. המעשה האלים הזה מתקבל בהפתעה רבה על-ידי האוהדים לצדי. אחד מהם, לאחר שהוא שולח מבט משתאה למעלה, מרים את התוכנייה, מנער אותה מהאבק שדבק בה, ומכניס אותה לכיס מכנסיו כמוצא שלל רב. ארבעים וחמש דקות לאחר שהתענגו על התנהגותם השובבית של ארבעה אוהדים בהפסקת המחצית, מתחילים אלפי האוהדים המקומיים לעזוב את האצטדיון מאוכזבים. "ניפגש בעונה הבאה," מתלוצצים בעצב שני אוהדים לצדי. "בתקווה שזה לא יהיה כבר בליגה השלישית."

החזרה ממרכז לונדון אל צפון העיר נמשכת כשעה. במהלך הנסיעה הזו אני מנסה להבין מה קרה לחוויית הכדורגל האלימה באנגליה. האם, כפי שעולה מהמשחקים שהייתי בהם, היא באמת נעלמה לטובת מצב רוח נעים ואווירה משעשעת? האם הוחלפה על ידי אנשים מחופשים לדינוזאורים ירוקים וחתולים קופיפיים? כשאני נכנסת לחדר הקטן ששכרתי בינתיים בשכונת הנדון, אני משתרעת על המיטה לצדה של ערמת ספרים על התקופה שבה הכדורגל היה שייך למעמד הפועלים. במכשיר הדי.וי.די יש סרט שקניתי הבוקר. אני לוחצת על כפתור ההרצה ונרדמת מתישהו במהלך תשעים הדקות שבהן מוקרן הסרט "Green Street Hooligans". אני תוהה אם קריאת ספרים וצפייה בסרטים הן הדרכים היחידות שנותרו כיום להבנת המשמעות של היות אוהד כדורגל אנגלי עד שנות התשעים של המאה הקודמת.

ב.

ספרים וסרטים על התקופה ההיא יש בשפע. אחד מהם נקרא "אבי וגיבורי כדורגל אחרים ממעמד הפועלים", והוא נכתב על-ידי עיתונאי בשם גרי אימלך, בנו של שחקן העבר סטיוארט אימלך^[1]. אימלך הבן מספר בהרחבה על ילדותו; תושבי השכונה שבה גדל נוהגים היו להגיע לביתם של שחקני הקבוצה המקומית, לאחל הצלחה לפני משחקים ולבקש כרטיסים. היחס בין שחקני הכדורגל לאוהדים היה של שכנים: הם היו נפגשים בפאבים לפני ואחרי משחקים, מעבירים חוויות במכולת. מרחק חברתי והבדלי מעמדות כלכליים לא היו קיימים; שחקני הכדורגל באותה תקופה, כאוהדיהם, נוהגים היו לעבוד בעבודת יום מלאה, חלקם כעובדי בניין, אחרים כמוכרי פאי בדוכנים. לעתים סופקה להם המשרה על ידי מועדון הכדורגל שבו שיחקו. כך סביר היה ששחקן מקצועני במועדון כדורגל גדול ישחק בסוף השבוע מול מאה אלף צופים, ובאמצע השבוע ימכור להם ארוחת צהריים במזנון מקומי. אתם מוזמנים לדמיין את פרנק למפארד או ריו פרדיננד חובשים כובע של מסעדת מזון מהיר ומגישים פאי בשקית חומה לדרך, כדי להבין עד כמה מראות כאלה הם בלתי נתפסים כיום. אבל אז לא היתה ברירה. שחקני כדורגל בעלי משפחות היו מוכרחים להחזיק עבודה שנייה; עד אמצע שנות השישים השכר המקסימאלי של שחקן כדורגל היה קבוע בחוק ועמד על חמש-עשרה לירות שטרלינג לשבוע במהלך העונה. בחופשות הוא היה יורד באחוזים ניכרים. ב-1963 שונה החוק, והשכר הועלה בממוצע בחמישה עד עשרה ליש"ט לשבוע, כשהשיא עמד על מאה לירות, ששולמו בפולהאם לג'וני היינס, מי שהיה אז גם קפטן נבחרת אנגליה. מאז שנות השישים שכר הכדורגלנים החל לעלות בהדרגה, אבל גם בשנות השבעים והשמונים הוא לא הגיע למספרים העצומים שאנחנו רגילים לשמוע היום. יעברו עוד עשרות שנים עד שתמונות של שחקנים כריו פרדיננד עם כובע של מסעדת טייק-אווי ייתפסו כבלתי סבירות בעליל.

שחקני ואוהדי משחק הכדורגל עד שנות השבעים היו לרוב לובשי צווארון כחול, בני מעמד הפועלים. בסרט "Those gloryglory days", המספר על ילדה צפון-לונדונית שאוהדת את קבוצת הכדורגל של טוטנהאם בשנות השישים, ישנה סצנה הזכורה לי במיוחד. אמה של הילדה, אשתו של בכיר בעיריית לונדון, המתוסכלת מבחירתה של בתה בתחביב המוזר, שואלת: "האם אני אשתו של כורה פחם?". לדעת האם לא ראוי שבת טובים תבחר בכדורגל כתחביב; אצטדיוני כדורגל באותה תקופה לא היה מקום מתאים לילדות אם מפאת הגיל ואם מפאת המגדר. יציעי האצטדיונים באנגליה היו יציעי עמידה, וכמות אדירה של אוהדים היתה נדחסת לתוכם. מתחת ליציעי העץ הצטברו שאריות אדירות של פסולת, ובדל סיגריה אחד היה מספיק כדי להפוך יציע למלכודת אש. האוהדים היו הופכים לגוש אנושי נע בכל פעם ששער הובקע לטובת אחת הקבוצות, גוש שנחסם רק על ידי גדרות גבוהות שהפרידו בינו לבין המגרש. התפאורה הפסימית הזו היא לא מקום שבו ילדות קטנות צריכות להסתובב.

לא תמיד היה הכדורגל משחק של מעמד הפועלים. עד סוף המאה התשע-עשרה שיחקו אותו בבתי הספר של בני המעמד העליון באנגליה. שכר הלימוד באותם מוסדות היה גבוה, ותוכנית הלימוד נבנתה כדי לייצר את הגברים שיום אחד ישלטו על האימפריה רחבת הידיים. בבתי הספר היו חוקי משחק הכדורגל מעורפלים ובכל מסגרת לימוד כזו שיחקו הילדים לפי חוקים שהם עצמם קבעו. בחלקם מותר היה להחזיק את הכדור ביד ולפגוע פיזית בשחקן יריב. התוצאה הסופית לא היתה חשובה. עודדו את הילדים לשחק כדורגל כי היתה זו דרך נהדרת ללמד אותם ערכים חשובים לחברה, כגון משחק הוגן, עבודת צוות וג'נטלמניות. רק ב-1877 החליטו מורי כל בתי הספר להתאחד כדי להגדיר חוקי משחק אחידים שיאפשרו תחרות. במקביל, באותה תקופה החלה החברה האנגלית לעבור לשבוע עבודה מקוצר, שפינה לבני מעמד הפועלים יום חופשי למשחקים של שעות הפנאי, וכדורגל היה המועדף. ב-1885, כשהכדורגל באנגליה הפך לראשונה לענף ספורט מקצועי, שהמשתתפים בו מקבלים שכר, שיחקו אותו בעיקר בני מעמד הפועלים. המעמדות הגבוהים במדינה אימצו משחקים אליטיסטיים יותר – ראגבי, קריקט, טניס ופולו. משחקים אלה דורשים ציוד יקר שמעמד הפועלים לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. משחק הקריקט גם אורך כמה ימים; זמן שבני מעמד הפועלים העובדים לפרנסתם אינם יכולים לבזבז. בלית ברירה ובעזרתו של כדור עור ישן וכבד, כדורגל הופך לספורט המאפיין את מי שזמנם וכספם אינם מאפשרים עיסוק בענפי ספורט אחרים. כדורגל מסוף המאה התשע-עשרה הוא ענף הספורט של מעמד הפועלים. וככזה הוא גברי, צפוף ומלוכלך.

בתקופה הזו גם רמת האלימות במשחק הכדורגל עולה. אוהדי המשחק, שלא זכו לחינוך ראוי, מקללים את השחקנים והשופטים, ומביעים את תסכוליהם מהביצועים על הדשא בתנועות ידיים מאיימות. אלימות כזו היא שכיחה ואפילו מקובלת במגרשי הכדורגל באותה תקופה. אבל החל בשנות השבעים של המאה העשרים, שמונים שנה לאחר שהשתנה המיצב המעמדי של הכדורגל, מקצינה אהדת הכדורגל את ביטוייה, והאלימות בה הופכת נפוצה יותר, מאורגנת יותר, חריפה הרבה יותר. דו"ח פופלוול (The Popplewell Report) שהתפרסם באנגליה בשנת 1984 חילק את האלימות במגרשי הכדורגל לשני סוגים; אל הסוג הראשון משתייכת אלימות שהיא בעיקרה תגובה למהלכים המתרחשים על מגרש הדשא. אלימות כזו היתה שכיחה לאורך כל מאה השנים האחרונות, והיא צפויה ממי שלא רכשו דרך ארץ וחינוך תרבותי ראוי. הסוג השני של האלימות מתחיל לקבל ביטוי כאמור רק בשנות השבעים של המאה העשרים. זוהי כבר איננה אלימות ספונטנית הקשורה באופן הדוק למתרחש על המגרש, אלא אלימות מתוכננת של כנופיות מגובשות, שהקשר בין פעולותיהן למשחק על הדשא הוא קלוש, לפעמים בלתי קיים. המשחק הוא תירוץ, האלימות היא המטרה. באופן מפתיע, החוליגאנים של הכדורגל, כפי שקוראים להם עכשיו, לא מגיעים רק ממעמד הפועלים; חלקם עובדים במהלך השבוע במשרות מכובדות בענפי שירות שונים. לדעתו של השופט מחבר הדו"ח ישנם שלושה מאפיינים לחוליגניות המאורגנת; היא קיימת רק באנגליה, היא מופיעה רק בכדורגל, והיא חדשה. נכון לשנת כתיבת הדו"ח זהו דיווח מהימן. אולם בשנים הקרובות יהפוך החוליגניזם לנפוץ בערים רבות בעולם, ובענפי ספורט נוספים מלבד הכדורגל. גם ההתייחסות אל תופעה זו כחדשה תשתנה, והיא תקבל נופך מיתי על-זמני. האם היום מישהו זוכר שתופעת החוליגניזם המאורגן בכדורגל האנגלי היתה קיימת במשך לא יותר משלושים שנה?

לרוב מועדוני הכדורגל באנגליה של אותה תקופה היתה קהילת אוהדים מגובשת, מורכבת מצעירים בעלי תחושת זהות מקומית חזקה, המפגינים אהבה בלתי מתפשרת לקבוצת הכדורגל שלהם. ביטוייה של אותה אהבה היו קרבות פנים-מול-פנים מול כנופיית אוהדים של קבוצות יריבות. אוהדי שתי הקבוצות נוהגים היו לבלות את שעות הבוקר בפאבים שונים, ולאחר שהרוו את עצמם באלכוהול עד לנקודה שבה הפחדים מהתמודדות פיזית מיטשטשים, הם היו קובעים, בשיחת טלפון או באמצעות שליחים, שעה ומקום לקרב מהלומות פנים מול פנים. לעולם לא היה מעורב בקרבות אלו נשק חם כיוון שגם לקרבות ספונטניים של מעמדות נמוכים יש חוקים ג'נטלמניים קבועים. אבל הקרבות האלה לא היו משחקי ילדים; הם הובילו לפציעות, עצמות שבורות, אובדן הכרה, לעתים אפילו מוות. האוהדים הגיעו מצוידים באלות, בקבוקי זכוכית שבורים וכל כלי נשק קר שיכולים היו להניח עליו את ידם. במקרים אחרים אוהדים היו מגיעים לפאבים שבהם יושבים באותה שעה אוהדי קבוצה יריבה, ומשליכים פצצות עשן מאולתרות פנימה כדי שיצאו לסיבוב מהלומות מחוץ לפאב. שיטות הלחימה וטקטיקות ההתקפה הפכו מתוחכמות יותר מטקטיקות ההתקפה של שחקני הכדורגל על הדשא. הקרבות היו ממשיכים לעתים גם במגרש. פזמונים מעליבים, גם גזעניים, היו מושרים לאוהדי הקבוצה היריבה ולשחקנים. חפצים מסוכנים היו נזרקים לכיוון השופט והשחקנים על המגרש. כשהחלה המשטרה להחרים חפצים כאלה בכניסה לאצטדיון, מצאו החוליגנים דרך מקורית לפצוע את אלה שהיו ראויים לכך לדעתם, והחלו זורקים מטבעות קטנים, שחודדו בהם קצוות אכזריים. מחוץ לאצטדיון כנופיות האוהדים גרמו גם נזק סביבתי רב. הן היו משחיתות אוטובוסים ורכבות, מעוררות מהומות בתוך פאבים לחרדת בעליהם, פורצות לחנויות וגונבות מכל הבא ליד.

המשטרה חסרת אונים, והתקציב שלה למאבק בתופעה חריג בגודלו ועולה בכל שנה. בעונת הכדורגל 1989/1990 הושקעו כמעט עשר מיליון לירות שטרלינג בכוחות שיטור, וכחמשת אלפים שוטרים היו פזורים בתוך ומחוץ למגרשים בכל סוף שבוע. אבל הצלחת המשטרה היתה מוגבלת, ויותר משעלה בידה למנוע מאבקי אוהדים, היא מצאה את עצמה מפזרת מהומות שכבר התחילו. הביקורות על הגוף שאחראי על מיגור תופעת החוליגניזם ועל שמירת הסדר התגברו עם השנים, וייצרו תסכול אצל אנשי החוק; תסכול שיש הטוענים שהיה בו כדי לגרום להאצת תופעת האלימות בכדורגל ולא לדיכויה.

אחד מהתומכים בטענה זו הוא גרי ארמסטרונג, אנתרופולוג, אוהד שפילד יונייטד . לדידו כוחות המשטרה לא רק שלא דיכאו תקריות אלימות, אלא אף עודדו אותן. כך הוא מספר בספרו Football Hooligans: "בשנות השבעים היו תקריות אלימות רבות של שוטרים נגד אוהדים. אוהדים לעתים הועמדו בכניסה ליציע והוכו על ידי שוטרים, לעיני עוברים ושבים. סיפור מוכר אחד, ידוע בברוטאליות שלו, הוא על אוהד ששתי ידיו נקשרו מאחורי גבו והוא אולץ לרוץ במורד מדרגות היציע, כשרק לפני הגדר שוחררו ידיו והוא יכול היה, אם הספיק, להגן על גופו. אוהדים אלה, פניהם מדממות והם על סף אובדן הכרה היו תמרורי אזהרה לאוהדים אחרים. בסוף שנות השבעים הטקטיקות האלה כבר הוצאו משימוש, למרות ששוטרים המשיכו להכות אוהדים לאחר שנעצרו במשחקים. ב-1974 גילו אנשי הממשל בעיר שפילד שלמשטרה יש טקטיקה פופולארית אחרת, והיא נטישתם של אוהדים בדרכים צדדיות מחוץ לעיר. המשטרה הכחישה, אך במעגל הגברים בעיר היה ידוע כי זוהי טקטיקה נפוצה" (Armstrong, 1998) ^[2]. שנים אחרי שהספר הזה פורסם, שמעתי ממדריך בסטמפורד ברידג', האצטדיון הביתי של קבוצת צ'לסי הלונדונית, את הסיפור הבא: "עד שנות התשעים הדשא של האצטדיון היה מוקף גדר. ולא סתם גדר, זו היתה גדר חשמלית. היא אמנם מעולם לא הופעלה במשחקי כדורגל, אבל היא הוקמה במטרה למנוע חדירה של אוהדים לכר הדשא."

ארמסטרונג ממשיך לפרט בנוגע לכוחות הסדר: "לנוכחות המשטרה היתה השפעה רבה על יצירת 'אי הסדר'. השוטרים היו נוסעים במהירות אחרי הקהל היוצא מהאצטדיון, וגורמים לאפקט דומינו שהתחיל בכך שכמה מאות אוהדים התחילו לרוץ לכל כיוון. הריצה הזו הביאה את המשטרה לנהוג במהירות גבוהה יותר ולנסות לעצור את המתפרעים לכאורה, לרוב על ידי דחיפות והכאה של אוהדים^[3]." עכשיו הופכים מגרשי הכדורגל להתגוששות בעלת שלושה מאיצים: אוהדי שתי קבוצות יריבות והמשטרה. אי הסדר הופך כאוס ואנגליה מאבדת בסופי השבוע כל צלם תרבותיות.

וכל זה קורה במדינה שמאמינה שהיא מקור התרבות והציוויליזציה של העולם. כדורגל באותה תקופה הוא משחק שממוקם "בחצר האחורית" של הממלכה. זו הסיבה לכך שהמראות האלימים והקשים יכולים להתקיים מבלי לאיים על התפיסה העצמית של אנגליה כמעצמה תרבותית, מודרנית ורציונאלית. אצטדיוני כדורגל, חלקם אפילו עד היום, ממוקמים בתוך שכונות מגורים ומוסתרים על ידי בתי התושבים. לזרים המגיעים לראשונה למקום היה ועדיין ישנו קושי במציאת אצטדיונים, גם כאשר אלה מושכים אליהם עשרות אלפי צופים כל שבוע. נגישותם של אצטדיוני הכדורגל לאורחים זרים היא לא חלק ממערכת השיקולים, כיוון שעד שנות השמונים של המאה הקודמת זרים לא הביעו עניין מיוחד בהגעה לאצטדיוני כדורגל. משחקי הכדורגל אף לא שודרו בטלוויזיה; עד שנות השישים הביעו ראשי התאחדות הכדורגל באנגליה התנגדות חריפה לשידור ישיר של משחקים מתוך חשש שאוהדים יעדיפו את הצפייה בשידור מכורסת הטלוויזיה שלהם על פני הגעה למגרש. בעונת 1960/61 נעשה ניסיון ראשון לשדר משחק ליגה בשידור ישיר. רשת ITV שידרה את משחק הכדורגל בין בלקפול לבולטון, גם אז – רק החל מסוף המחצית הראשונה. גרי אימלך מספר: "השידור היה כישלון קולוסאלי וספג ביקורות קשות, בעיקר על חוסר עניין, צילום בעייתי ומעט מאוד קהל ביציע. שבוע לאחר מכן אמורה היתה הרשת לשדר משחק בין ארסנל לניוקאסל, אך מועצת ההנהלה של ארסנל סיכלה את כניסת המצלמות להייבורי. אחריה סירבו גם הנהלות שאר קבוצות הליגה לאפשר את שידורי משחקיהן, והעסקה עם רשות השידור התפרקה^[4]."

במחצית המאה העשרים הקשר של הכדורגל האנגלי עם אירופה היה מצומצם. בשנות החמישים  הביעה ההתאחדות האנגלית לכדורגל התנגדות קשה למשחקים יבשתיים. החשש היה שעומס המשחקים שחלק מהקבוצות ייאלצו לעמוד בו יפגע בצורה קשה בליגה. בנוסף, עד סוף שנות השבעים החוק האנגלי אסר על השתתפות של שחקנים זרים בליגה המקצוענית. כל התנאים האלה – אצטדיונים חבויים, אי-שידורם של משחקים בטלוויזיה וההימנעות מהשתתפות במפעלים אירופאים – מקלים על עצימת העין הממסדית והחברתית מתופעת החוליגניזם באותה תקופה.

שנות השבעים מביאות איתן רוח חדשה של פתיחות ושיתוף פעולה יבשתי בכל המישורים, ביניהם הכדורגל. קבוצות אנגליות מתחילות לשחק במפעלים אירופאים, שחקנים זרים מגיעים לשחק בקבוצות מקומיות, ושידורי טלוויזיה חיים מביאים משחקים אנגליים לכל מקום בעולם. התהליך הזה הופך את הכדורגל ממשחק הנמצא בחצר האחורית של אנגליה, למשחק המשודר במסך רחב בחדר האורחים שלה. ובחדר הזה יושבים כעת אורחים מכל פינה בעולם. לכן, מהרגע שבו מתחילים משחקי הכדורגל, ובעקבותיהם אלימות האוהדים, לקבל תשומת לב לאומית ובינלאומית, גוברות הקריאות לשינוי דרמטי.

ג.

ההיסטוריה של הכדורגל הבריטי במאה השנים שבהן הוא נחשב ספורט של מעמד הפועלים רצופה בסיפורי אסונות ואי סדרים. אסון הכדורגל הראשון המוכר לנו התרחש בשנת 1902, במשחק בין נבחרות סקוטלנד ואנגליה. בשלב זה חוקי המשחק עדיין לא ברורים, והשיטה לא קבועה. האנגלים והסקוטים משחקים כשלראשם כובעים, כיוון שעדיין אף אחד לא מבין את הפוטנציאל של משחק הראש. האנגלים משחקים אינדיבידואלית: לוקחים כדור ורצים לכיוון השער. הסקוטים מביכים את האנגלים בשיטת משחק לא מוכרת עדיין: העברת כדור משחקן לשחקן. בזמן שבו המשחק הבתולי מתגבש על הדשא, יציע אוהדים מעץ מתמוטט וקובר תחתיו עשרים וחמישה הרוגים. כך מתחילה ההיסטוריה של הכדורגל המודרני בבריטניה, וכך המצב יישאר עוד כמעט תשעים שנה.

בשנת 1923 נפתח לראשונה אצטדיון וומבלי בלונדון. משחק גמר גביע המדינה הראשון שהתקיים בו הוא בין בולטון וונדרס לווסטהאם יונייטד. כמאה אלף אוהדים כבר עומדים ביציעי האצטדיון, כאשר מאה אלף אוהדים נוספים שוברים את מחסומי הכניסה שלו ופורצים בכוח, ראשית אל היציע ולאחר מכן אל כר הדשא, ומביאים את מספר הצופים למאתיים אלף בסך הכול. הצפיפות גדולה כל כך עד שאפילו המשחק מתקשה להתנהל בצורה סדירה. אוהדים עומדים על הקווים הלבנים, ובכל פעם שצריכים השחקנים לבעוט בעיטת קרן, המשחק נעצר עד שהשוטרים מצליחים לפנות באופן זמני את האוהדים מהאזור. בסופו של המשחק בולטון וונדרס זוכה בגביע הראשון בהיסטוריה שלה, אבל באנגליה מתחילים להבין שללא השקעה נוספת במתקני ספורט וללא ניהול נכון של אוהדים, אסונות דרמטיים עתידים להתרחש. ועדת החקירה הראשונה לטיפול בבעיות הכדורגל האנגלי מוקמת.

עשרים שנה מאוחר יותר הצפיפות והדוחק במגרשים הם כבר רעה מוכרת. כולם יודעים שאסון הוא רק עניין של זמן, אבל מה רבה התדהמה כאשר הוא אכן מתרחש. השנה היא 1946, וזהו שוב משחק במסגרת גביע המדינה, הפעם בשלב רבע הגמר. בולטון וונדרס משחקת נגד סטוק סיטי, ושמונים וחמישה אלף צופים מצטופפים באצטדיון "ברדן פארק", שלא ערוך לכמויות כאלה. העומס ביציעים גדול כל כך עד שאחת הגדרות התומכות מתמוטטת וקוברת תחתיה שלושים ושלושה אוהדים. אנגליה מזועזעת, וועדת חקירה שנייה מוקמת.

עד שנת 1971 קרו עוד שלושה אסונות בסדר גודל מצומצם יותר במגרשי כדורגל במדינה. בעקבות כל אחד מהם הוקמה ועדת חקירה נוספת, ויחד הן מפרסמות עד אותה שנה חמישה דו"חות של המלצות. אף אחד מהדו"חות הללו לא מצליח להביא לשינוי המיוחל. בשנת 1971 שוב מתרחש אסון מזעזע, הפעם בסקוטלנד. זהו משחק מורט עצבים של שתי הקבוצות הבכירות במדינה, גלאזגו ריינג'רס נגד סלטיק, באצטדיון אייברוקס. שמונים ותשע הדקות הראשונות של המשחק עוברות ללא שערים, אולם דקה אחת לפני סיום הזמן החוקי של המשחק מבקיעה סלטיק שער יתרון. העניין נראה סגור, ואוהדי ריינג'רס המיואשים מתחילים לעשות את דרכם אל מחוץ לאצטדיון. אבל בשנייה האחרונה של המשחק מצליחה הקבוצה שלהם להבקיע שער שוויון. אלפי אוהדים מאושרים שכבר נמצאים על המדרגות של שער מספר 13, מחליטים לחזור באחת על עקבותיהם ולחגוג את השער המפתיע. התנועה ההמונית הזאת גורמת לנפילת שרשרת שחונקת למוות שישים ושישה אוהדים, רבים מהם ילדים קטנים, שלחוסר מזלם עמדו על המדרגות התחתונות ביציע. ועדת חקירה שישית מוקמת.

האסונות מצטברים, ועדות חקירה מוקמות, אבל שום דבר לא מצליח להביא את השינוי המיוחל. המצב עוד מצליח להחמיר. מלבד האסונות הנובעים ממתקנים עלובים, החל משנות השבעים לכדורגל האנגלי יש צרה נוספת, מפחידה לא פחות: כנופיות חוליגנים מקומיות שמבקשות להפוך את האלימות לחלק בלתי נפרד מהמשחק. בשנות השמונים אותן כנופיות נערים מאיימות מתחילות ללוות את הקבוצות שלהן למשחקים מחוץ לאנגליה. גורמי התבערה האלה מתחברים יחד ב-1985 ויוצרים את אחד האירועים הדרמטיים ביותר: "אסון הייזל" בבריסל. זהו משחק גמר גביע אירופה בין ליברפול ויובנטוס. במהלך המשחק אוהדי ליברפול, רובם כנראה גם רוויי אלכוהול, החלו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: התגרות באוהדים של הקבוצה היריבה. אך הפעם מדובר באוהדים איטלקים, רובם מבוססים כלכלית ולא מכירים את "חוקי המשחק" האנגליים. האוהדים האנגלים רודפים אחרי האיטלקים עד לגדרות המפרידות בין היציע למגרש. השחקנים על הדשא לא יודעים על המתרחש ביציעים, והמשחק נמשך עד לסיומו וניצחונה של יובנטוס. אבל השמחה האיטלקית נבלמת כשממדי האסון מתבררים ושלושים ותשע גופות של אוהדים מפונות מבין ההריסות. ראשי אופ"א מחליטים להתערב, ומרחיקים את כל המועדונים האנגליים ממשחקים במסגרות אירופאיות. עונש ההרחקה אמנם מומתק מאוחר יותר, אבל גאוותה הלאומית של אנגליה סופגת מכה אנושה. "כורי הפחם" לכלכו בשחור את הספות הלבנות של הציוויליזציה האנגלית הגדולה. ומשהו צריך להיעשות, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה.

שנות השמונים הן לא שנים קלות למעמד הפועלים באנגליה. ראש הממשלה באותה תקופה, מרגרט תאצ'ר, מאמצת מדיניות כלכלית וחברתית מהפכנית, שבעקבותיה מקורות ההכנסה העיקריים של לובשי צווארון כחול, בעיקר מכרות פחם, נסגרים. מיליוני אנשים הופכים ברגע למובטלים, וכעת הם מתקיימים על קצבאות רווחה מהמדינה בלבד. היד הקשה של המדיניות הזו לא פוסחת גם על ענף הספורט של מעמד הפועלים, ותאצ'ר ופוליטיקאים אחרים מתחרים ביניהם מי יצליח להוקיע בצורה החריפה ביותר את אוהדי הכדורגל. התקשורת מתמלאת בציטוטים של חברי פרלמנט שמגנים את התופעה ומעליבים את אלו שלוקחים בה חלק. מטרתו של הגינוי הציבורי המאסיבי היא להשניא את חוליגאני הכדורגל על אזרחי המדינה, ולהגביר את שוליותם החברתית. כך, האמינו, אפשר יהיה לצמצם את התופעה, אולי אפילו להעלים אותה. אבל הגינוי המערכתי עובד כבומרנג. שלוש שנים לאחר אסון הייזל והגינויים הציבוריים שבאו בעקבותיו, ואסון טראגי נוסף מבהיר שהלקח מהאירועים הקודמים לא נלמד.

בשנה שבה נופלת חומת ברלין וגרמניה משדרת לעולם מסרים של תקווה חדשה, באנגליה ממשיכים להתמודד עם צרות ישנות. זהו משחק גמר גביע המדינה בין ליברפול לנוטינגהאם פורסט באצטדיון הילסבורו בעיר שפילד. אוהדי קבוצת ליברפול, שמגיעים בהמוניהם, חלקם באיחור עקב תנועת רכבות כבדה, יוצרים לחץ גדול על שערי הכניסה לאצטדיון. הלחץ גדול כל כך שהמשטרה המקומית לא מצליחה להתמודד איתו, ובהחלטה טיפשית מאפשרת כניסה חופשית לאצטדיון מאחד השערים. הכניסה הנלהבת וההמונית של אוהדי הקבוצה ליציע מגודר ועמוס ממילא, גורמת להימחצותם של האוהדים שעומדים קרוב לכר הדשא על הגדרות המפרידות.

אולי אפשר היה להציל חלק מהאוהדים שנמחצו, אם היתה המשטרה מאפשרת את פתיחתן של הגדרות וכניסה של האוהדים למגרש הדשא. אבל באותן שנים משחק הכדורגל נחשב מהות הכול, וכדי לא להפריע למשחק עוצרים השוטרים בגופם את הניסיונות הנואשים להימלט מן היציע המסוכן. תשעים וחמישה אוהדי קבוצת ליברפול נהרגו כתוצאה מהאירוע, ופצוע נוסף הופך לצמח ומת כעבור ארבע שנים. המגיעים לאצטדיון אנפילד כיום עומדים מול אנדרטת זיכרון מצמררת. בביקורי האחרון באצטדיון במשחק ליגה של הקבוצה המקומית נגד דרבי קאונטי הקטנה, יותר מתשע-עשרה שנים לאחר האסון, ראיתי המוני אנשים שעודם מגיעים למצבה הקרה, ובידם זרי פרחים טריים.

הסיבה לכך שאסונות הייזל והילסבורו נחקקים בזיכרון הקולקטיבי של כל אוהד כדורגל בעולם, בעוד שאסונות אחרים נעלמו מן ההיסטוריה, היא שבאותן שנים שבהן הם מתרחשים הכדורגל האנגלי נפתח לאירופה ולעולם. אמצעי התקשורת מגיעים לכל מקום, הסיפורים מגיעים לכל אוזן. ואנגליה מתביישת. בועת המקומיות נפרצה וכבר אי אפשר להתייחס למשחק הכדורגל כאל ילד שובב שמשתולל קצת. הכדורגל הוא בידור למיליונים היושבים בחדר האורחים הווירטואלי של הממלכה; ופה לא מקובל להרביץ, לקלל ולזרוק לכלוך על הרצפה.

ד.

והנה יוצא הילד המופרע מגבולות הבית, והוא מלכלך את כל השכונה; בנוסף לתופעת החוליגניזם סביב מועדוני כדורגל מקומיים, בשנות השבעים פורצת תופעת חוליגניזם סביב הנבחרת הלאומית. עד לתקופה זו היו האוהדים המלווים את נבחרת אנגליה אל מחוץ לגבולות הממלכה מועטים יחסית. אפילו משחקי נבחרת באצטדיון וומבלי בלונדון לא משכו קהל רב. מי שהיו אוהדי נבחרת נלהבים באותה תקופה היו דווקא הסקוטים, שבמהלך אחד המשחקים מול הנבחרת האנגלית בלונדון פרצו לכר הדשא והתעמתו עם האוהדים המקומיים. אחרי המשחק הזה אימצו האוהדים האנגלים את רעיון ההתפרעות במשחקי הנבחרת הלאומית, ושכללו אותו לדרגת אומנות. הם היו אלה שבישרו לאוהדי כל העולם את חוקי המשחק החדשים. כך הם הצליחו לעקוף את מגבלות הבועה האינטימית והביתית של משחקי כדורגל מועדוניים, ולהפיץ בבעיטותיהם ובאגרופיהם את הבשורה לכל העולם.

החל מסוף שנות השבעים של המאה העשרים, אלימות אוהדי כדורגל אנגלים היא תופעה נפוצה. בשנת 1977 נוסעים עשרים אלף אוהדים לממלכת לוקסמבורג הקטנה. מאות שוטרים וחיילים ממתינים להם שם. למרות זאת, האורחים אינם חוששים, ומתעמתים עד זוב דם עם אוהדים מקומיים וגם עם המשטרה. אנגליה מושפלת. פוליטיקאים מקומיים מנצלים כל במה כדי לגנות את התופעה. "חיות אדם", מכנה אותם אחד, והאחר טוען שזהו תיאור מחמיא, שכן: "אינני מכיר חיות שמתנהגות בצורה נוראית כל כך."

שלוש שנים מאוחר יותר, במסגרת משחק גביע אירופה באיטליה, האוהדים האנגלים שוב מסתבכים. באיטליה ממתינים להם אוהדים מקומיים נלהבים מוכנים לקרב. אוהדים אנגלים רבים נעצרים על ידי המשטרה, כאשר חלק מהמעצרים הם לצורכי הגנה מהאוהדים המקומיים. תמונות אלימות שוב יוצאות לכל העולם, ואנגליה שוב נבוכה. מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה דאז, מכנה את האוהדים האלימים: "בושה". בראיון לסרט הדוקומנטארי "The Real Football Factory", העוקב אחר התופעה, מספר חוליגן לשעבר: "כולם קראו לנו אז 'דיסגרייס. בושה'. החלטנו שאם עכשיו אנחנו מביישים את המדינה, אנחנו עוד נראה להם איזו בושה אנחנו יכולים להיות. זו היתה התחלה של מלחמה פנימית בנינו לבין המשמיצים אותנו. הקריאות שלהם נגדנו רק דרבנו אותנו יותר". האמביציה החדשה הזו לאלימות אוהדים סביב הנבחרת מורגשת לאורך כל שנות השמונים של המאה ההיא.

עד מחצית שנות השמונים האוהדים שיוצאים לטורנירים אירופאים בעקבות הנבחרת הם בעיקר אוהדי מועדונים קטנים של הליגה האנגלית. לאוהדים אלה היו הזדמנויות מוגבלות לצאת בעקבות הקבוצה שלהם למשחקי חוץ אירופאים, ולכן הם מאמצים את הנבחרת הלאומית. אבל בשנת 1985, בעקבות אסון הייזל, סופגים כל המועדונים האנגליים עונש הרחקה מתחרויות אירופאיות, בעוד הנבחרת ממשיכה להשתתף במסגרות אירופאיות ובינלאומיות כבעבר. לאליפות אירופה בגרמניה בשנת 1988 כבר מגיעים רבבות רבות של אוהדים. הפעם אלו לא רק אוהדי המועדונים הקטנים אלא אוהדים של כל מועדוני אנגליה, קטנים כגדולים, המתאחדים יחד לחוויה משותפת של משחק חוץ. שמם של האוהדים האורחים מאנגליה הולך לפניהם, והאוהדים הגרמנים המארחים ממתינים בהמוניהם כשהם מזוינים באלות ובגז מדמיע. המשטרה המקומית מחליטה לא להתערב, ומכשירה את הקרקע לעשרים וארבע השעות האלימות ביותר בהיסטוריה של אוהדים אנגלים במשחקי חוץ.

משחקי נבחרת אנגליה במונדיאל 1990 מתקיימים שוב באיטליה. בהשפעת מהומות גרמניה שנתיים קודם לכן, ובעקבות אסון הילסבורו שהתרחש שנה קודם לכן, באיטליה כבר ממתין לאוהדים האנגלים כוח שיטור חריג בגודלו – כשבעת אלפים שוטרים. ההיערכות למשחקי הכדורגל של נבחרת אנגליה נראית כמו הכנה לקרב צבאי. שלוש שנים מאוחר יותר, בנוטרדם, ממתינה לאוהדים האנגלים הכנופיה הגדולה ביותר שנראתה עד כה – ארבעת אלפים אוהדים מקומיים ששים אלי קרב. החוליגנים האנגלים נהנים מההתפתחות; תופעה מקומית שהחלה אצלם בבית הגיעה כעת למרכזי הערים החשובות באירופה. כולם משחקים את המשחק שלהם, על פי החוקים האנגלים, והעולם כולו הופך מגרש משחקים. במדינה שלהם ממשיכים לגנות אותם ואת התנהגותם, אבל הגינויים דווקא מדרבנים אותם. המעגל אלימות-גינויים-אלימות מסחרר את מקבלי ההחלטות באנגליה, והם יוצאים כשידם על התחתונה. אנגליה מבינה באיחור שהגינוי והדחיקה של התופעה מצליחים רק להגביר אותה ולהפכה לנפוצה ומרכזית יותר, ומחליטה לשנות אסטרטגיה.

ה.

אנגליה דואגת עד מאוד לדרך שבה היא נתפסת על ידי אחרים. היא אוהבת לחשוב על עצמה כמקום שבו המדע הוא נכס, התרבות היא ערך, והציוויליזציה היא עמוד האש המאיר את הדרך. האנגלים מעריצים את בית הלורדים שלהם, סוגדים למלכה, ומאמינים שאם יש אלוהים, הוא לבטח מתגורר בין רחוב ויקטוריה להייד פארק. אנגליה היא מוזיאונים, מסעדות יוקרה והצגות של שקספיר בווסט אנד. היא מסורת, ספרות ענפה ואומה של ג'נטלמנים הקדים לפני גבירות, מזמינים אותן לריקוד זוגות באולם נשפים גדול. ופתאום, בא הכדורגל הזה והורס את הכול. אמנם עד עכשיו הם יכולים היו להאשים את המדרג החברתי ולשייך את המשחק רק לפועלים. לשאול בתמיהה: "האם אני אשתו של כורה פחם?", ולהסתפק בזה; לאפשר לאספסוף לפרוק את תחושות התסכול שלו במגרשי כדורגל שכונתיים וקטנים, הרחק מהעין הציבורית, הלאומית והבינלאומית. אבל מהרגע שבו אלימות האוהדים מגיעה לכל פינה באירופה, ושידורי טלוויזיה מביאים את התמונות המכוערות לכל העולם, הרי אז מתחילים אלו שאינם תושבי אנגליה לכנות אותם, את כולם: "אנגלים אלימים". הג'נטלמניות מוחלפת בגברתנים בהירים מקועקעים שחושפים כרס בירה לבנה, ריקודי הזוגות מוחלפים במכות אגרוף, והשירה בקללות עסיסיות. ועם זה אנגליה לא יכולה היתה לחיות.

אסון הילסבורו בסוף שנות השמונים, שהביא למותם המיותר של תשעים ושישה אוהדי כדורגל, הבהיר שכך אי אפשר להמשיך. הממשלה מורה על הקמת ועדת חקירה מיוחדת בראשותו של השופט פיטר טיילור. דו"ח ועדת טיילור מתפרסם בשני שלבים; בשלב הראשון מתפרסם דו"ח קצר בן שישים עמודים, המציע ארבעים ושלוש המלצות ממוקדות, עשרים ושמונה מהן ליישום מיידי החל מעונת המשחקים 1990/91, עונה אחת בלבד לאחר האסון. החלק השני של הדו"ח יסודי יותר, בן מאה ושמונה-עשר עמודים, והוא מציע שינוי מהותי של המשחק. עמדתו של השופט טיילור היא שהצעת האמצעים הנדרשים להבטחת ביטחונם של הצופים במשחק אינה מספיקה; מה שנדרש כאן הוא חזון ודמיון כדי להשיג אתוס חדש למשחק הכדורגל^[5].

התפיסה המנחה את דו"ח ועדת טיילור היא פשוטה: אם נתייחס לאוהדי הכדורגל כפראים, כך הם עצמם יתנהגו; אם נתייחס אליהם כבני אדם תרבותיים, הם יתחילו לראות את עצמם ככאלה. פשוטה ככל שתהיה, אמירה זו מנוגדת לחלוטין לרוח שבה נהוג היה להתייחס לאלימות אוהדי כדורגל עד אז, שהיתה כוחנית בעיקרה. בדו"ח מותח השופט טיילור ביקורת נוקבת על כל הגורמים המנהלים הקשורים למשחק, המשטרה ביניהם. הוא טוען כי החוויה של צפייה במשחק כדורגל כיום מזכירה חוויה של יציאה לקרב. האוהדים ממושטרים, נכלאים מאחורי גדרות גבוהות כאילו היו בבית סוהר. הם עבריינים עוד לפני שביצעו עברה, וכך מתייחסים אליהם. כיוון שהם כבר כאלה בעיני החברה, קל להם יותר לבצע עברה עתידית. החוויה של להיות אוהד במשחק חוץ מאיימת עוד יותר. מספר מצומצם של אוהדים מוקף עשרות שוטרים, לעתים מחוזקים בכלבים. שומרים עליהם בכל צעד; מהרגע שבו הם יורדים מהאוטובוס או תחנת הרכבת, לא מאפשרים להם ללכת כרצונם. לאחר המשחק הם מוחזקים שלושים דקות נוספות ביציע, ואז צועדים איתם עד לאמצעי התחבורה שלהם. והם צופי כדורגל, לא אסירים.

על פי המלצתו של השופט טיילור, בשנים שלאחר מכן כל האצטדיונים במדינה משופצים, והיציעים הופכים בהדרגה ליציעי ישיבה בלבד. גדרות התיל המפרידות בין האוהדים לכר הדשא מוסרות, כמות השוטרים מצטמצמת והם מוחלפים במאבטחים ללא מדים ונשק. שוטרים בתפקיד נמצאים מחוץ לטווח ראייתו של הצופה במשחק, בקפסולה קטנה מעל אחד היציעים. מחדר קטן זה הם צופים בעשרות מסכים המעבירים תמונות בשידור חי ממאות מצלמות אבטחה בכל נקודה מחוץ ובתוך האצטדיון. הם מסוגלים להצביע בכל רגע על כל אדם חשוד מבין ארבעים עד שישים אלף צופים, במידה ויש בכך צורך.

גם חווית המשחק משתנה. דו"ח הוועדה לא פוסח על אלמנט קטן כגדול בחוויית הצפייה של אוהדי הכדורגל, והוא ממליץ על שינויים בכל פונקציה שהאצטדיון מציע: רצוי שמפיקי האירוע ידאגו לתוכנית אומנותית שתקדים את המשחק על הדשא; הדבר ימשוך אוהדים להגיע מוקדם יותר לאצטדיון וכך ייחסכו תורים ארוכים בכניסה. שירותים ציבוריים לשני המינים צריכים להיות מותקנים בכמות מספקת. האוכל המוצע בחנויות מומלץ שיהיה מגוון, בריא והיגייני. יש להתקין פחי זבל בכמה שיותר מקומות. מסכי טלוויזיה בכניסה ליציע יספקו את העניין של האוהדים בתוצאות ממגרשים אחרים. רצפה עשויה גומי תמנע החלקות וגם תסתיר לכלוך מצטבר, וכך הלאה. אווירה חיובית היא שתחזיר את הגאווה האנגלית למשחק הכדורגל.

דו"ח ועדת טיילור מעביר ביקורת קשה על הנהלת הליגה (FL- FOOTBALL LEAGUE) והנהלת מסגרת הגביע (FA); דאגתם היחידה היתה לקיומם השוטף של משחקים על הדשא. על כן הם בחרו לבודד את הדשא מהאוהדים על ידי גדרות גבוהות, והורו על המשך קיומם של משחקים גם כאשר אירעו אסונות ביציעי האוהדים. כתוצאה משיקול דעת מוטעה זה לא נפתחו השערים המפרידים בין הדשא ליציעים באצטדיון הילסבורו, וכמעט מאה אוהדים נמחצו עליהם למוות. דו"ח ועדת טיילור המליץ להעמיד את ביטחונם של האוהדים כמקור הדאגה הראשון של ההנהלות, וּודאי להעדיף שיקול זה על פני שיקול המשחק על הדשא. שנתיים לאחר פרסום הדו"ח, וכנראה גם בהשפעת הביקורת, מוחלפת הנהלת הליגה וה-FL מפנה את מקומו לליגה חדשה במבנה שונה בשם הפרמיירליג.

גם משחקי הנבחרת האנגלית עוברים תהליך של שינוי. בשנת 1996 אנגליה מוכנה להחזיר לעצמה את גאוותה הפגועה והיא מארחת את טורניר היורו תחת הכותרת "הכדורגל חוזר הביתה". זוהי תקופה נהדרת לאירוח תחרות אירופאית, כיוון שבעקבות המלצות הדו"ח שופצו כל אצטדיוני הכדורגל במדינה, ואנגליה מציגה לאירופה ולעולם אצטדיונים ומתקני ספורט ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. אמצעי התקשורת נרתמים למשימה הלאומית והם מבשרים לכל העולם על לידתו מחדש של הכדורגל התרבותי. אנגליה היא שוב תרבות וציוויליזציה. הכדורגל הוא משחקה הלאומי, ומתנתה לעולם כולו.

ארבע שנים מאוחר יותר, זוהי השנה הראשונה של המילניום החדש, ואת טורניר גביע אירופה מארחות לראשונה במשותף שתי מדינות; הולנד ובלגיה. עשר שנים לאחר פרסום דו"ח ועדת טיילור ומעמדה של אנגליה בעולם, לפחות מבחינת הכדורגל, מעורר אופטימיות אך עדיין דורש הוכחה. הכדורגל האנגלי הוא כמו ילד קטן שידוע שעשה שטויות בעבר, וכעת הוא טוען שהתבגר. אנגליה נחושה להראות לעולם שהתנהגותו האינפנטילית של הילד בטורנירים במהלך שנות השבעים והשמונים נשארה במילניום שעבר.

זה לא כל כך מצליח. בדומה לאוהדים מכל אירופה, אוהדים אנגלים מגיעים בהמונים למרכזי הערים של שתי המדינות המארחות. הנבחרת האנגלית מתמודדת בבית א'. רוב אוהדיה מתרכזים בעיר שרלואה שבבלגיה. אבל קבלת פנים שלה הם זוכים מהמשטרה המקומית חשדנית ביותר. כוחות שיטור וצבא רבים ממתינים עם זרנוקי מים בכיכרות העיר, מוכנים לצאת לפעולה ברגע שבו יפרוץ העימות הראשון. המתח עושה את שלו, ועימותים לא מאחרים לבוא. זרנוקי מים מופעלים, וכלי תחבורה צבאיים כובשים כיכרות עירוניות כאילו מדובר בארץ אויב, דורסים את אווירת החג. להקלת רבים הנבחרת האנגלית לא מצליחה להעפיל לשלב הבא, ואוהדיה חוזרים הביתה מאוכזבים אחרי שלושה משחקים בלבד. אבל זה לא כל הסיפור.

בשעה שכוחות משטרה וצבא עסוקים בהתפרעויות במרכזי הערים בבלגיה, המשטרה ההולנדית מנסה טקטיקה אחרת. שוטרים לא מזוינים מסתובבים רגלית בכיכרות, נטמעים בשלווה בקהל. הם מתלוצצים עם האוהדים האורחים, ומחלקים לרבים מהם כובעי משטרה שחורים. באווירת הפסטיבל הזו אין שני צדדים יריבים המחפשים עימות אלים. עם כובע המשטרה לראשם, התנהגותם של האוהדים במהלך ולאחר המשחקים מופתית. צרפת אמנם זוכה בטורניר ומוכתרת כאלופה, אבל כל אירופה מרוויחה מהחוויה. טורניר יורו אלפיים, על המבנה המיוחד שלו, מספק דוגמא מאלפת לטענות שהביא השופט טיילור בדו"ח שלו עשר שנים מוקדם יותר; למשטרה ישנה השפעה אדירה על התנהגותם של אוהדים.

וזהו. בכל הטורנירים הבאים זוכים האוהדים האנגלים לשבחים על התנהגותם. כך ביפן ודרום קוריאה בשנת 2002, כך בפורטוגל בשנת 2004. אפילו המונדיאל בשנת 2006 בגרמניה, המדינה שבה הציגו האוהדים האנגלים את החוליגניזם האלים ביותר שלהם, עובר בנעימים. הנבחרת האנגלית אמנם מוכתרת המפסידנית הגדולה של הטורנירים האלה, אבל זה בגלל הכדורגל. וזה העיקר.

ו.

הגלגולים שעבר משחק הכדורגל – מספורט של ילדי מעמד האצולה למשחק של בני מעמד הפועלים, וממוקד לאלימות וחוליגניזם לבידור תרבותי – והשינויים הגדולים בהתנהגותם של אוהדי הכדורגל האנגלים, מעידים כי אין באופיים של האנגלים קוד גנטי עליו מוטבעת התנהגות קבועה טובה או רעה. התנהגותם אינה תוצאה של מאפיינים מולדים המוטבעים ב-DNA. ועוד זה מוכיח כי גם למשחק הכדורגל אין מאפיינים אימננטיים מעודדי אלימות, כפי שלעתים טוענים מתנגדי המשחק. משחקי כדורגל באנגליה, בישראל ובעולם כולו הוא מה שעושים ממנו, והאוהדים מתנהגים כפי שמצפים מהם להתנהג. זהו אמנם תהליך אטי ומדורג, אבל אהדת כדורגל יכולה להיפרד ממאפיינים שלילים כמו אלימות וּונדליזם ולרכוש לעצמה מאפיינים תרבותיים מערביים.

אני נזכרת במשחק כדורגל בו צפיתי בחודש אפריל 2007, באצטדיון סטמפורד ברידג', מגרשו הביתי של מועדון הכדורגל צ'לסי. הכרטיס שלי הוא ליציע הקבוצה האורחת מבולטון. מעט אוהדים עשו את הדרך מבולטון ללונדון, ורוב המושבים שלצדי ריקים. המשחק הזה חשוב בעיקר לצ'לסי, לה עוד סיכוי קטן בהתמודדות על האליפות נגד מנצ'סטר יונייטד. שני צעירים אנגלים, לבושים חולצות כחולות של צ'לסי, מגיעים כרבע שעה לאחר תחילת המשחק ומתיישבים לידינו. הם אומנם צעירים, כך אפשר לקבוע על פי תווי פניהם, אך גדולים מאוד פיזית. על פניהם תלויים עגילים בגדלים שונים, ועל גופם מצוירות כתובות קעקע. אני קצת דואגת. באצטדיונים דואגים בדרך כלל להפרדה הרמטית בין אוהדים של הקבוצות השונות. אוהדי בולטון סביבי מבחינים בשני האורחים הלא קרואים ומעקמים פרצוף. האווירה מתחממת; שני האוהדים הכחולים מוציאים מתיקם דגל של צ'לסי וניגשים לתלות אותו על היציע הקרוב. אוהד של בולטון זורק לעברם מילה. הם לא מגיבים. בדקה ה-23 צ'לסי עולה לאחת-אפס. האוהדים הכחולים נעמדים ומוחאים כפיים. מאבטחת צעירה מתקרבת למקום. גובהה מטר וחמישים בהערכה נדיבה, גופה קטן וצר, קולה גבוה, כמעט ילדותי. היא מבקשת משני אוהדיה של צ'לסי להראות לה את הכרטיסים. הם שולפים אותם מכיסם, מבטם מבויש. המאבטחת נעלמת לכמה רגעים. בינתיים, צ'לסי כובשת שער שני. על הלוח האלקטרוני רשומה התוצאה הבלתי תיאמן מן המשחק המקביל: אברטון- 2, מנצ'סטר יונייטד- 0. אם התוצאה תישאר כך, צ'לסי חוזרת למאבק על האליפות. כל אוהדי של צ'לסי עומדים על הרגליים וצועקים בשמחה. כולם, להוציא את שני האוהדים ביציע שלנו, אשר עסוקים עכשיו בשיחה עם המאבטחת.

 "אני מתנצלת, הכרטיסים שלכם מזויפים."

"קנינו אותם בחוץ, אבל שילמנו עליהם מחיר מלא," מסביר אחד מהם.

"אני מבקשת מכם לעבור לשבת ביציע המקביל, יחד עם אוהדים של הקבוצה שלכם."

"ניסינו, אבל אין מקומות פנויים."

"אני מתנצלת. במקרה כזה תתבקשו לעזוב את המגרש. עליכם לכבד את האוהדים של בולטון."

צ'לסי מובילה בשני שערים, מנצ'סטר יונייטד מפגרת בשניים. זה יכול להיות משחק דרמטי שיירשם לעד בספרי ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי. האם יוותרו שני האוהדים האדוקים על ההזדמנות לקחת חלק בהיסטוריה זו?

ברגע אחד בלתי צפוי מתרוממים ממקומם שני האוהדים לבושי הכחול, בעמידתם פורשים לראווה את כתובות הקעקע ונראים מאיימים אף יותר, ו… עוזבים את היציע. בשקט, בנועם, בלי לומר מילה. המאבטחת מלווה אותם החוצה, ומברכת אותם לשלום כאשר הם עוזבים את המגרש.

שישים דקות מאוחר יותר, בולטון חוזרת מהפיגור המוקדם ומביאה את המשחק לתיקו של שתיים. מנצ'סטר יונייטד מנצחת במהפך מרשים את אברטון ועושה צעד נוסף לקראת האליפות של אותה עונה. אני יושבת ביציע של האורחים, קצת המומה מהדרמה במשחק, אבל בעיקר משני האוהדים המקומיים ביציע האורחים. אני חושבת לעצמי ששום דבר באמת לא נותר ממשחק הכדורגל האנגלי עד סוף המאה העשרים. להוציא את הדעות הקדומות.