זו הודעה שהגיעה אלי באמצעות המייל בשבוע שעבר: "שלומית שלום, הייתי מעוניינת לשתף אותך בחוויה שעברה עלי אתמול, עת ליויתי את קבוצתי הפועל תל אביב, שהתארחה בטדי. לצערי הרב, כאשר הגיע זמן המחצית, הגעתי לשירותי הנשים, אך כדי לגלות כי הם היו נעולים (מישהו נעל אותם בשלב כלשהו מרגע תחילת המשחק). כמוני היו נשים רבות אחרות, שביקשו להתפנות אך ללא הואיל – שירותי הנשים נעולים, ובכל השאר – גברים ומשתנות. השוטרים והסדרנים לא עשו דבר כדי לסייע, הפנו אצבע מאשימה למישהו אחר אך לא ידעו להגיד למי. כך נוצר מצב שבו חלקנו נאלצנו להיכנס לשירותי הגברים, לצפות במחזות לא נעימים במיוחד, אך כדי לממש את צרכינו הבסיסיים ביותר. בטוחני גם כי ישנן נשים שבחרו להתאפק, או שנאלצו לחכות עד שהמשחק יתחיל רק כדי שהשירותים יהיו פחות עמוסים בגברים. תופעה זו של הדרת נשים במגרשי הספורט אינה חדשה, אך הייתי מצפה שבאצטדיון טדי, ששופץ ועומד בסטנדרט האירופאי, יהיו שירותים נשים שמישים. אני שוקלת להגיש תביעה כנגד הנהלת בית"ר, האצטדיון והמשטרה, ולנסות לצרף אלי את כל אותן נשים שסבלו מאותו עניין אתמול בטדי. תהיתי האם את מכירה מישהי/ו עם ניסיון משפטי, שיוכל לסייע לנו בשאיפתנו להפוך את מגרשי הכדורגל למקום בעל תנאים בסיסיים, יש לומר, עבור ציבור הנשים".
כבר עשרות שנים שפסיכולוגים מכירים בחשיבות סיפוק הצרכים הראשוניים והבסיסיים של הפרט. לפני 70 (!) שנים פרסם הפסיכולוג אברהם מאסלו את פירמידת הצרכים המפורסמת שלו, הטוענת כי ללא סיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר: נשימה, אכילה ושינה לא יכול אדם לתפקד. בין הצרכים הבסיסיים האלה מאסלו ציין גם את הצורך להיפטר מהפסולת וההפרשות האנושיות שלנו, כלומר: להשתמש בשירותים. על אף ההיכרות הכמעט מוחלטת של כל בוגר תיכון בישראל עם התאוריה הזו, בהרבה מאוד אצטדיוני כדורגל בישראל כיום אין עדיין שירותים ציבורים לגברים ולנשים, ואם הם קיימים, הם לא מספיק נקיים ו/או מספקים את הצרכים הנלווים כמו נייר טואלט, מים וסבון. מדוע? כנראה כיוון שלאנשים שמנהלים את הכדורגל שלנו לא ממש אכפת מהצרכים הפסיכולוגיים של הצופים שלהם. מילא; בשמונים שקלים שעולה כרטיס למשחק אולי לא צריך לצפות שייכלל טיפול פסיכולוגי.
השירותים באצטדיון האמירויות, 2008
אבל יש עוד עניין. מחקרים מתחום הקרימינולוגיה מראים כי יש קשר ברור בין איכות השירותים הציבורים לבין מניעת אלימות. דו"ח ועדת טיילור, שהביא לשינוי הדרמטי במגרשי הכדורגל באנגליה בסוף שנות התשעים קובע חד משמעית כי במקום בו אדם מפשיל מכנסיו בפומבי על מנת לעשות את הצרכים הבסיסיים ביותר שלו, יהיה לו קל יותר לקחת אבן ולזרוק על השופט. המשטרה, שמחוץ למגרשי הכדורגל הייתה עוצרת אנשים על התערטלות בפומבי, מאפשרת במגרשי הכדורגל את ההתנהגות הזו, ויוצרת את התחושה שבמקום הזה אין דין ואין דיין. האלימות, לכן, היא לא תוצאה של התנהגות יחידים, אלא של ניהול רשלני וחוסר אכפתיות ממסדית. מאז דו"ח ועדת טיילור והקמת הפרמייר-ליג שופצו כל האצטדיונים באנגליה או נבנו חדשים. דגש מיוחד הושם על הנוחיות והאסתטיקה של השירותים הציבוריים, כפי שניתן לראות מהתמונה של השירותים הציבוריים באצטדיון האמירויות בלונדון.
אבל נניח שכמו עם בריאותם הפסיכולוגית של האוהדים, גם מניעת אלימות היא לא בראשית סולם העדיפויות של בעלי מועדונים בישראל. אם המועדונים מונעים מרווח כלכלי בלבד אולי יעניין אותם לדעת שישנן דוגמאות מוכחות לכך שהקמה ו/או שיפוץ שירותים ציבוריים מייצר רווח כלכלי. דוגמה מוכרת אחת היא השינוי שעבר הבראיינט פארק בניו-יורק. עד 1992 נחשב הפארק למקום שאסור להתקרב אליו. הפארק עצמו היה מגודר באופן שהזכיר בית כלא, הוא היה מקומם של סוחרי סמים, חסרי בית וזונות. אימוץ של תיאורית החלונות השבורים, עליה הרחבתי בעבר, הביא לשינוי של 180 מעלות בפארק. הגדרות הוסרו, במקום הוקמו בתי קפה, דוכני ספרים, ספסלים וכיסאות. גם התאוריה של מאסלו מומשה עד הסוף ושירותים ציבוריים הוקמו בעלות של 200,000$! השירותים הציבוריים יפים כל כך שכיום אנשים מגיעים לפארק במיוחד כדי להתפנות בהם. כתוצאה מהשינוי הזה הפך הבראיינט פארק לפארק המאוכלס ביותר בעולם כיום. הוא נחשב המקום הטרנדי לאכול בו צהריים, סדרות כמו "חוק וסדר" ו"סקס והעיר הגדולה" מצולמות בו. אך חשוב יותר עבור מקבלי ההחלטות שבינינו, במהלך שנות התשעים הפארק ייצר הכנסה שנתית בסך 1.5 מיליון דולר. מאז שנות האלפיים מייצר הפארק הכנסה בסך 3.6 מיליון דולר לשנה והיד עוד נטויה.
שירותי הנשים בתחנת הרכבת התחתית בוינה
ועוד דוגמה אחת. בשבוע שעבר השתתפתי בכנס "אנתרופולוגיה של הכדורגל" בוינה מטעם אופ"א. את השיעור החשוב ביותר קיבלתי דווקא כשהכנס נגמר. על מנת להגיע לאתרי התיירות של העיר נאלצתי להשתמש בשירות הרכבת התחתית של העיר. באופן כללי, אני לא אוהבת להיכנס מתחת לאדמה כדי להגיע ממקום למקום. אבל הרכבת התחתית של וינה מדהימה ביופייה, ניקיונה והסדר שלה. האוויר בה נקי והאנשים מאוד ידידותיים. לא במקרה; הרכבת פועלת על בסיס אמון כאשר אין מערכת שבודקת אם קנית כרטיס, כדוגמת הקרוסלות ברכבת ישראל. עמדות מידע נמצאות בשפע והדרכים ברורות ומזמינות. מה לגבי השירותים? בתחנה שליד האופרה של וינה תוכלו למצוא שירותים שמתנגנת בהם מוזיקה קלאסית, תמונות של אופרה ופסנתר אמיתי. בתחנה שליד המוזיאון לאומנות מודרנית תמצאו שירותים המעוצבים בסגנון אומנות זה. מערכת האמון, העדר האלימות והגידול בהכנסות הם התוצאה.
עכשיו הגיע הזמן להתפנות לעניין הזה גם אצלנו. אני לא מאמינה שחרמות ותביעות בבית משפט יכולות להביא לשינוי בחשיבה. אנו כצרכנים ואוהדים צריכים לדרוש מהמועדונים שלנו שיכירו ויבינו בחשיבות העניין. בשבילנו, וגם בשבילם.
השירותים בסגנון אומנות מודרנית
