1. לפני קצת יותר משנה קיבלתי במפתיע הודעת מייל המבקשת ממני להופיע בפני ועדת זליכה. שמחתי, כמובן, להגיע. הכנתי מצגת המתארת את הטיפול באלימות בכדורגל האנגלי ופירטתי מספר המלצות שיביאו לשינוי גם בכדורגל הישראלי. הגעתי לישיבה של הועדה במכללה האקדמית בקריית אונו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. החברים נראו עייפים מיום ארוך של דיונים וביקשו ממני לקצר. במשך 40 דקות פירטתי את משנתי. בשורה התחתונה, טענתי, העבודה של הוועדה לדעתי לא צריכה לעסוק בענישת האנשים האלימים בכדורגל, אלא במניעת אלימות. את זה אפשר להשיג באופן פשוט יחסית. אם נהיה מספיק חכמים למנוע אלימות במגרשים, לא נצטרך לבזבז את הזמן שלנו בענישה ובהרתעה. מניעת אלימות תביא גם להגברת העניין במשחק, הגברת ההשקעות הכלכליות ומכאן- שיפור ברמת המשחק והשחקנים.
לקראת סוף הדברים שלי התחלתי להרגיש שדוחקים בי לסיים. חשבתי לעצמי שהנה, כמו אחרי כל הרצאה שלי בפני גורמים ממשלתיים, גם הפעם יודו לי שבאתי ושנייה לאחר שאצא מהחדר ישכחו כל מה שאמרתי, ויחזרו לדבר על משטרה, ענישה והפעלה של כוח. הופתעתי. יש לך הרבה מה לתרום, אמר יו"ר הוועדה. אנחנו נשמח אם תצטרפי ותהפכי חברה קבועה. החל מאותו יום הצטרפתי באופן קבוע לוועדה כיועצת חיצונית. האזנתי לכל הדוברים, השתתפתי בדיונים, וקיבלתי את הזכות לעמוד בראש תת-ועדה שכתבה פרק מהדוח הסופי של הועדה, שפורסם השבוע. בשונה מכל ועדה/ ישיבה ממשלתית/ הרצאה אחרת בה השתתפתי, בשלב מסוים התחלתי ממש להרגיש שאני משפיעה על השיח המתנהל בחדר. בכל פעם שדובר על מניעת אלימות ביציעים, על חינוך במחלקות הילדים והנוער ומעבר למודל של טורנירים ידידותיים על פני משחקים תחרותיים, הסתובבו אלי חלק מחברי הועדה וחייכו, בסימן- זה השטח שלך.
2. דוח ועדת זליכה מבטיח לשנות את הכדורגל בפרט ואת הספורט בכלל מקצה אחד לקצה אחר. הוא שונה מכל דוח אחר שנכתב בנושא מאז הקמת המדינה שכן הוא מבטיח לעשות את זה תוך שהוא מבחין בין שתי רמות של המלצות: הרמה החוקתית-מבנית והרמה הטרמינולוגית.
ברמה המבנית מציע הדוח אוסף של המלצות לשינוי המערכת בכדורגל הישראלי. מדובר על המלצות א-פרסונליות הלקוחות מתפיסות אידאולוגיות של מנהל ביורוקרטי תקין, ומקובלות בעולם המערבי כיום, בעיקרן: שקיפות, קבלת החלטות רציונלית ומינויים תקינים. גופים שלא מסוגלים לעבוד על שיטות אלה, או שקיומם לא מוצדק- מוכרחים לעבור שינוי או להיעלם. המלצות אלה מסתמכות על כל ניסוח של כל קוד אתי והמלצות של כל מבקר מדינה. אין בהם חדש, ולולא ההקמה של ועדת יישום, סביר שגם אלה היו נעלמות בשלל הועדות וההמלצות.
התרומה האמתית של דוח ועדת זליכה, לדעתי, היא ברמה השנייה, ברמה הטרמינולוגית. כל מי שקורא את הדוח במלואו, ולא רק את ההמלצות היבשות, יבחין כי דוח זה שונה ממסמך חוקתי יבש. מעבר לכל המלצה יבשה מפרטים כותבי ההמלצות גם את ההיגיון שעמד בבסיס כל המלצה ואת החשיבות שיש לכך שכל מי שאמור ליישם את ההמלצה יבין את חשיבותה. סגנון כתיבה זה מבוסס על הרעיון האומר שאנשים ירצו ליישם את החוקים וההמלצות אם הם יבינו מה עומד מאחוריהם. במובן הזה דוח ועדת זליכה דומה, יותר מכל דוח אחר בנושא שפורסם בישראל, לדוח ועדת טיילור, שפורסם באנגליה ב-1990 והביא לשינוי המהפכני בכדורגל האנגלי, ולהיעלמות החוליגניזם במדינה.
כך לדוגמא ההמלצה על הרחבת בסיס הבחירה למוסדות ההתאחדות מוסברת כך: "הרחבת בסיס הבחירה נועדה להגביר את הדמוקרטיזציה ולמנוע השתלטותם של בעלי כוח ריכוזיים על מוסדות ציבוריים. כמו כן, צעד זה נועד לעודד את פעילותו האקטיבית של ציבור האוהדים עצמו. אין ספק כי הרחבת בסיס הבוחרים תגדיל את הלגיטימציה של הגוף הנבחר עצמו" (עמודים 9-10).
ועוד: הרקע להמלצתנו לבטל את השיטה התחרותית (לילדים עד גיל 12) במסגרת ליגות הינו כדלקמן:
א). בשיטה הקיימת עובדים המאמנים ומתוגמלים על פי מדדים לטווח הקצר, קרי ניצחונות במשחקים. שיטה זו איננה שמה דגש על הכשרת הילד והפיכתו לספורטאי.
ב). בשיטה התחרותית ירכיב המאמן שחקנים טובים למשחקים וזאת במטרה לנצח את המשחק. ברם, מחקרים הוכיחו כי רק לאחר שילד עבר את גיל ההתבגרות ניתן לבחון את הצלחתו העתידית כספורטאי מקצועני.
ג). הוועדה מצאה כי שיטת התחרויות יוצרת מתח רב הן אצל השחקנים והן אצל ההורים. הרצון העז לנצח במשחק תחרותי, עלול להוביל לאלימות פיזית או מילולית, זאת כתוצאה מתסכול (עמודים 31-32).
את ההמלצה למועדונים להוציא כמות בלתי מוגבלת של כרטיסי ילדים מסבירה הועדה כך: "הוועדה מאמינה, כי ילד שירכוש כרטיס במחיר סביר לאמצעיו הכספיים (לדוגמה 20₪), יגיע לאצטדיון לעודד את קבוצתו באופן קבוע… סך ההכנסות הצפויות ממי שהוא כרגע ילד לאורך עשרות שנים (רובן כמבוגר) נאמד בעשרות אלפי שקלים" (עמוד 38). כאשר ההיגיון ברור סביר יעדיפו רבים לשתף פעולה ולקבל את ההמלצות ולא להמציא שיטות חדשות ומתוחכמות יותר "לעגל" את החוק.
לאורך כל הדוח הועדה בוחרת לא להפנות אצבע מאשימה ולאיים בסנקציות והפחדות, אלא חותרת להרחבת פעילות תרבותית על ידי חיזוק והעצמה של התנהגות טובה. כך, מוענק הגזר להורים "טובים", שיאמצו נורמות התנהגות ראויות, מחלקות ילדים ונוער יחוזקו במידה ויסייעו לצמצם פערים חברתיים בין מרכז ופריפריה, ומועדוני אוהדים שיפעלו למניעת אלימות ביציעים יתוגמלו כלכלית.
הועדה לא מסמנת רק מטרות, אלא גם סוללת שבילים להשגתן. כך מעניק הדוח, לעתים תוך תיאור צבעוני ואתנוגרפי רחב, רעיונות לכלים יישומים להשגת המטרות, כמו לדוגמה: הסרת גדרות בין יציעי ההורים למגרשים במשחקי ילדים ונוער, הפעלה של מזנונים במחירים סבירים, הקמה של ועד הורים ועוד.
הכדורגל שייך לכולנו ולכן המלצות הועדה מכוונות לכל מי שעוסק בכדורגל, אם ברמת השחקן, הילד במחלקת הנוער, המאמן, השופט, ההתאחדות, המנהלת, המכללות המכשירות מדריכים, כדורגל הנשים (אם כי לא מספיק), הרשויות המקומיות, הטוטו, העמותות החברתיות ועוד. היא לא עוסקת, לצערי, בתקשורת.
3. כואב לי שממסיבת העיתונאים שהציגה את מסקנות הדוח השבוע יזכרו בעיקר את העימות הקולני והילדותי בעיני בין השרה לימור לבנת לבין עיתונאי הארץ. אני מקווה שחודשים ארוכים של עבודה קשה לא יתמוססו להם בתוך עימות אלים, לא ראוי ולא מכבד את המאמץ. לא קראתי את הכתבות ולא צפיתי בעימותים בטלוויזיה, אך אני רוצה לקוות שאלה שמיהרו לכתוב ולדבר לפחות קראו את דוח הועדה ויזכרו להתייחס למסקנות המהפכניות שהיא מציעה. אם רצינו להשיג משהו בוועדה הזו הוא התגלם דווקא ברגע שקט, כמעט בלתי מורגש ומהיר מאוד בין כתבת אתר האינטרנט one לכתב ערוץ הספורט, מוטי פשכצקי. בחלק בו שאלו העיתונאים את השרה שאלות ביקשה הכתבת מהכתב להצמיד את המיקרופון שלה אל אחד השואלים, שישב רחוק ממנה וקרוב לכתב ערוץ הספורט. האחרון לא התבלבל ונשא ביד אחת את שני המיקרופונים של שני הערוצים המתחרים. אינני עיתונאית ולכן לא מכירה את יחסי הגומלין בין כתבי שטח. לכאורה נראה לי כי שני כתבים של שני גופי תקשורת מתחרים לא אמורים לסייע זה לזה. בתחרות כמו בתחרות, היכן שיש כסף ומשאבים מוגבלים, לכאורה נראה שכל עיתונאי אמור להיות נאמן לגוף התקשורת שלו בלבד. אבל במציאות דווקא עזרה הדדית יכולה להביא למצב של win-win לשני הצדדים. זו הייתה הרוח שליוותה את דיוני ועדת זליכה; האמונה שלמרות שכדורגל הוא משחק תחרותי, אפשר להגיע למצב שבו ההורים של מחלקות הילדים משתפים פעולה עם המאמנים, שמועדונים המתחרים על משאבים ירוויחו יותר דווקא מפעילות חברתיות משותפות, שאוהדים ובעלים לא נמצאים בשני צדדים מנוגדים של המתרס, ושהבעיות של הכדורגל הישראלי יכולות להיפתר דווקא על ידי שיתוף פעולה בין משרד הספורט להתאחדות לכדורגל.
אני חושבת שזו הבשורה החשובה של דוח ועדת זליכה, ומאמינה שהדוח יביא לשינוי אם נצליח להתעלם מהצרחות ומהפרובוקציות, ניקח זמן לקרוא אותו עד הסוף וננסה ליישם אותו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
כנס שלום הילד בספורט, מקום טוב להתחיל בו את השינוי.
לקריאת הדוח המלא לחצו כאן.
