בשבוע שעבר התקיים באוניברסיטת בן גוריון פאנל בנושא גזענות בספורט (בארגון המחלקה ללימודי אפריקה). בפאנל השתתפו שחקן הכדורגל בעבר ג'יימי טורק, שחקן הכדורגל ברוך דגו, חבר הכנסת מיקי לוי, בעבר ניצב במשטרה, ואנוכי. את הפאנל הנחה העיתונאי זוהייר בהלול. טורק ודגו התחילו עם סיפורים אישיים שחוו על בשרם. דגו היה עדין ונוגע ללב. טורק היה סוחף והלהיב את הקהל בחצאי סיפורים כי "אני לא יכול לספר לכם איך זה נגמר, יושב כאן שוטר לשעבר". על אף האווירה הטובה שהוא יצר באולם, אני לא בטוחה שהמסר שהוא העביר ("מי שנכנס בי על המגרש פעם אחת, דאגתי אחרי המשחק שהוא לא יעשה את זה שוב בחיים") התאים כל כך למסר שהפאנל ניסה להעביר.
אחריהם הגיע תורי. בהלול שאל אותי מה הקשר בין הגזענות בכדורגל לגזענות בישראל בכלל. ביקשתי להתחיל דווקא עם המקרה האנגלי. שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים היו השנים של החוליגנים באנגליה. תופעת החוליגניזם בכדורגל האנגלי התאפיינה בחבירה לקבוצות של צעירים, בני המעמד הפועלים, שזיהו את עצמם באמצעות מאפיינים כמו לובן, טריטוריאליות, לאומנות וגזענות כלפי שחורים, יהודים וזרים בכלל. אנתרופולוגים מאמינים שאם מחלה מסוימת מופיעה בזמן מסוים ובמקום מסוים, אפשר לכנות אותה "פסיכוזה אתנית". אנחנו מכירים פסיכוזות אתניות רבות כמו אנורקסיה, שמופיעות בחברות מערביות בהן אידיאל הגוף היפה הוא בלתי מושג, דיבוק, היסטריה וכדומה, שהופיעו בזמן מסוים ובחברה מסוימת. בשונה מפסיכולוגים שביקשו לטפל בחוליגנים באמצעות טיפול אישי ארוך, הבודק את היחסים בין הילד המופרע להורים שלו, אנתרופולוגים יבקשו להבין את החוליגניזם דרך הנורמות והערכים הבריטיים באותה תקופה.
בריטניה הייתה לאורך רוב שנות השליטה הקולוניאליסטית מאוד גזענית; היא אסרה על תושבים במדינות שכבשה לשחק את המשחקים "שלה": ראגבי, כדורגל, טניס וקריקט. במאמר שמספר על הספורט החובבני באנגליה שאחרי מלחמת העולם השניה, מספר מהגר מפקיסטן שעד לפני כמה עשרות שנים אי אפשר היה ללכת למועדון כדורגל, לדפוק על הדלת ולהגיד 'אני רוצה לשחק'. אם היית עושה זאת, המקומיים היו מסתכלים עליך במבט המום ושואלים 'איך אתה יכול לשחק? אתה פאקי (קיצור גנאי לפאקיסטני)?!
האימוץ של החוליגנים האנגלים את הערכים הבריטיים של גזענות ולאומניות היו, לכן, מובנים בהקשר הזה. על אחת כמה וכמה לאור העובדה שבדיוק באותה תקופה המשטר השמרני, מבית מדרשה של מרגרט תאצ'ר, ניסה להדיר אותם מהמשמעויות (החדשות לתקופה) של האנגליות. הגזענות היתה הדרך של החוליגנים להיות אנגליים בתקופה בה המדינה לא רצתה לראות אותם ככאלה. עם זאת, החל משנות ה-90 של אותה מאה החל תהליך של הפיכת הכדורגל לתרבותי ועדין. בתהליך הזה הועלמה תופעת החוליגנים ב-99.9%.
– 'ענישה', אומר ברוך דגו לידי. 'ענישה' מוסיפים טורק ומיקי לוי משני צדדי, ועוד מישהו מוסיף מהקהל 'משטרה, ענישה, הרחקה'.
ההפך, אני טוענת. השימוש באלימות כדי להעלים אלימות מזכיר לי את האבא שמחטיף לבן שלו סטירה וצועק עליו "כמה פעמים אמרתי לך לא להרביץ!?!?!". השינוי בכדורגל האנגלי נבע משני מקורות. א. היכולת לפקח על האוהדים באמצעות מצלמות במעגל סגור וכרטיסים למקומות ישיבה. התהליך הזה גם היה כרוך בהוצאה של השוטרים מהאצטדיונים והסרה של גדרות. ב. הכלה חברתית. השימוש בכלים תרבותיים על מנת לתת לאוהד תחושה שהמשחק הוא שלו. אותו דבר עשו בניו-יורק בשנות ה-90 בטכניקה שנקראת "החלונות השבורים"; אתה בטח מכיר אותה- אני מפנה את ההערה הזו לחבר הכנסת מיקי לוי, לשעבר ניצב במשטרת ישראל. חבר הכנסת מתפרץ.
-"בוודאי, ולמי שלא מכיר אותה אני רק אומר שהתאוריה טוענת שהמשטרה צריכה להפעיל יד קשה ולעצור כל ילד ששבר חלון", מסביר לוי.
האמת היא, אני מבקשת לתקן, שהתאוריה אומרת בדיוק ההפך. היא גורסת שלסביבה האקולוגית יש השפעה רבה על התנהגות האנשים. כלומר, במקום בו יהיה חלון שבור אחד, חלון שני יישבר, והאווירה תעודד פשעים קטנים (צעקות, מכות, גנבה מארנקים). במקום כזה יהיה יותר קל להגיע לפשיעה קשה. לכן, התהליך לניקוי העיר ניו-יורק מפשע עבר דווקא דרך הניקוי של הרכבת התחתית של העיר מגרפיטי, פועלה שלקחה 6 שנים. דבר דומה קרה בכדורגל האנגלי עם שיפוץ האצטדיונים. אנשים יתנהגו בכבוד אם יתנהגו אליהם בכבוד, אני מסכמת. לכן, אחת הפעולות החשובות ביותר שעשו בארצות הברית היא לשנות את התפקיד של המשטרה ממענישה לקהילתית ותומכת.
והאמת היא שאני קצת מודאגת שמי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה לא טרח מעולם לקרוא את המאמר של וילסון וקלינג בנושא החלונות השבורים ועם זאת מרגיש נוח להסביר אותה לאחרים (Wilson & Kelling 1982).
איך מיישמים את זה בארץ? הצקצקנות שלנו בכל הנוגע לאוהדי בית"ר ירושלים בישראל היא סוג של צביעות. רימון-אור טוענת כי "לעתים מתקבל הרושם שקריאות "מוות לערבים" מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מאשר המוות הממשי הנגרם לערבים מידי ישראל בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה". רימון-אור טוענת שהאימוץ של קריאות גזעניות עבור אוהדי בית"ר הוא תוצאה של הרצון שלהם להיות אולטרה-ישראלים בחברה המסמנת אותם כשחור וכמזרחי.
לכן, הפתרון של הבעיה צריך להיות, לדעתי, הפוך: שימוש בטכניקות של חינוך ולא אלימות. דרך אחת לעשות זאת היא לפתח עם האוהדים דיון על משנתו של זאב ז'בוטינסקי. בשונה מהציטוטים אותם מביאים אוהדי בית"ר כדי לתמוך באידיאולוגיה שלהם, ז'בוטינסקי גם היה זה שכתב (מתוך גיא, נאור, בר-אלי, מאמר בעבודה):
"… שם ירווה לו משפע, מאושר
בן ערב, בן נצרת בני
כי דגלי דגל טוהר ויושר
יטהר שתי גדול ירדני…"
וגם:
"שום חוק מדינה, מנשר, פקודה, מטבע או שטר כסף, או בול, שום הוצאה או כתובת, שנתפרסמה על חשבון המדינה, לא ייחשבו בעלי תוקף חוקי, אלא אם יוצאו בעברית ובערבית במידה שווה".
והציטוט האהוב עלי: "בכל קבינט בו ישמש יהודי כראש ממשלה, תוצע משרת סגן ראש הממשלה לערבי להפך".
הפאנל נסגר בלחיצת ידיים ובהסכמה בין חבר הכנסת לוי לביני שלא להסכים על דרכי הפעולה. אבל אני אופטימית. אני מאמינה שיש דרך למנוע אלימות וגזענות בספורט בישראל, ואני מקווה שככל שיותר אנשים ייחשפו לתיאוריות ולרעיונות אחרים, כך נתקרב אל עבר המטרה הזו.
