סיכום הרצאה של פרופ' רוני לידור מכנס "ספורט וחברה" במכללת קיי.
ביום שני האחרון אירחה מכללת קיי בבאר שבע כנס בנושא "ספורט וחברה". הדובר המרכזי של הכנס היה פרופ' רוני לידור, נשיא המכללה בווינגייט. למי שלא הצליח להגיע לכנס, להלן סיכום הדברים שאמר פרופ' לידור, הנוגעים לכל העוסקים בהכשרה וגידול של ילדים שיהיו, פוטנציאלית, ספורטאים כשיגדלו. את ההרצאה מבסס פרופ' לידור על סדרת מחקרים שערך יחד עם קולגות במכללה בוינגייט ועל מספר ספרים תיאורטיים, ביניהם: The Talent Code, Talent is Overrated וספריו של מלקולם גלדוול, חלקם תורגמו לעברית.
המחקרים עליהם מתבססת הטענה הם מחקרים ביוגרפיים בדיעבד. קרי, החוקרים בחנו את כל מאות הספורטאים והספורטאיות שמשחקים היום בליגות הראשונות בכדורסל, כדורגל, כדוריד וכדורעף בישראל, שנולדו וגדלו עד גיל 14 במדינה. המטרה הייתה לראות כיצד משפיע הגיל היחסי של השחקן בתוך השנתון שלו (וגם כיצד משפיע מקום המגורים של השחקן כילד, אבל על זה לא אדון כאן), על הפיכתו לספורטאי מקצוען.
האגדה עליה מתבסס גוף המחקר הזה טוענת כי אחד החוקרים הראשונים שגילה את נושא השפעת הגיל היחסי על הספורטאי המצוין הוא חובב בייסבול מושבע. יום שבת אחד הוא לקח את אשתו, לא חובבת בייסבול, למשחק. בזמן בו הוא עודד את השחקנים על המגרש, היא עיינה בתוכניה. להפתעתה גילתה כי רובם של השחקנים בקבוצה נולדו ברבעון הראשון של השנה, קרי בחודשים ינואר עד מרץ. היא ניסתה להסית את תשומת ליבו של בעלה לעניין, אך רק כאשר חזר הזוג הביתה הם הצליחו להתרכז בנתון הדיי מוזר ולנסות להוכיח את מובהקותו. הנתון חוזר על עצמו מאז בכל המחקרים בנושא שנעשים בצפון אמריקה ובאירופה. ההסבר להלן.
איך מאמנים בוחרים את הילדים המוכשרים?
מורים לחינוך גופני ומאמנים במחלקות ילדים מקבלים לידם חבורה הטרוגנית של ילדים המחולקת שרירותית על פי שנת לידה. כך, בקבוצה אחת משחקים ילדים שנולדו בינואר ובפברואר של שנה X, יחד עם ילדים שנולדו בחודשים נובמבר ודצמבר של אותה שנה. התפתחות הילד בגילאים האלה מבחינה פיזית ומנטלית היא כל כך משמעותית, שהבדל של שנה אחת יכול ליצור פערים משמעותיים בין אלה שנולדו בתחילת אותה שנה לבין אלה שנולדו בסופה. עם זאת, עבור המורה לחינוך גופני/ המאמן, בנקודת זמן נתונה יש שחקנים טובים יותר ויש שחקנים טובים פחות. באופן סטטיסטי ניתן להוכיח באופן מובהק שמדובר על התפתחות על בסיס גיל בלבד, ולכן סביר להניח שבסוף אותה שנה הילדים הצעירים יוכיחו מיומנויות טובות באותה מידה, אולי אפילו טובות יותר מאלה שהוכיחו בתחילת השנה חבריהם הבוגרים יותר. אולם החל מהרגע בו המורים/ המאמנים "איתרו" את הילדים המוצלחים לכאורה יותר, מתחיל תהליך של נבואה שמגשימה את עצמה. הסביבה מתחילה לטפח את הצעירים ה"כשרוניים", משקיעה בהם כסף ומאמצים, ומגדילה למעשה את הפער בינם לבין השחקנים הצעירים יותר, שרק לכאורה כשרוניים פחות.
ומה קורה בישראל? מחקרים שנעשים היום מראים שבקרב השחקנים המצטיינים בישראל היום אין עדיפות סטטיסטית לכאלה שנולדו בתחילת השנה הקלנדרית. הסיבה היא, ככל הנראה, שמיעוט הספורטאים בישראל גורם למאמנים ולמורים לחינוך גופני לנהוג בשיטת ה"דלת הפתוחה", ולקבל לחיקם את כל השחקנים, גם ה"מוכשרים" פחות (ולענייננו, הצעירים יותר). הטיפוח של שחקנים בכל החלקים של השנה מונע בריחה של ספורטאי עילית, כפי שקורה במקומות גדולים בעולם. לישראל, לטענת לידור, יש דווקא יתרון מול מקומות אחרים בעולם.
החיסרון של המחקר, בעיניי, קשור לשיטת המחקר. המחקר על ספורטאים מצטיינים בהווה יכול ללמד אותנו רק על תהליך האיתור וההכשרה של הילדים לפני עשר שנים במקרה הטוב, ושלושים שנים במקרה הרע. מהמחקר שלי באקדמיות באנגליה שנעשה בשנים 2006-2008 התרשמתי כי שיטת האיתור וההכשרה כיום שונה לחלוטין מזו שמתאר פרופ' לידור שמתרחשת, ומתבטאת ססטיסטית בספורטאים המצטיינים כיום. באקדמיות לא מקפידים יותר על הגוף הפיזי והחזק, ולא מטפחים את רק את אלה שגופנית נראים מוכשרים יותר. הדגש באקדמיות כיום הוא על הסביבה החינוכית ממנה מגיע הילד ועל איכויותיו המנטליות. כך, תהליך האיתור כולל הכרה והבנה של הסביבה של הילד מבחינה משפחתית ולימודית. נבחנים הישגיו בבית הספר, קשרי החברות שלו והיכולת שלו להתמודד עם קשיים. ילד צעיר שרוצה להתקבל לאקדמיה נבחן על פי המוטיבציה שלו, הגישה שלו למשחק והיכולת להתמודד עם פציעות.
מה הילדים לומדים?
תהליך ההכשרה נמשך כיום עד גיל 21, כאשר בין השנים 18-21 הילד, כשיטת עבודה, נשלח להשאלות בקבוצות קטנות או בליגות נמוכות. מטרת ההשאלה היא לבחון את הכושר המנטלי של השחקן, ולא להתבסס על הכשרון שיש לו ברגליים.
בישראל, לצערי, קורה בשנים האחרונות תהליך הפוך. דווקא אצלנו הוכנסה לאחרונה למחלקות נוער "שיטת המסומנים", לפיה יש לאתר את הספורטאים בעלי ה"כשרון" ולטפח אותם באמצעות אימונים נוספים, שיעורים ויחס אישי. השיטה הזו לא רק שמייצרת נבואה שמגשימה את עצמה ומגדילה את הפער בין השחקנים על בסיס גיל בתוך השנתון; היא גם פוגעת בכשרון המנטלי של השחקנים ה"כשרוניים", שמקבלים אפשרות לשחק כל משחק, מבלי להתמודד עם חבריהם על דקות ומבלי לעמוד בקשיים הכרחיים לתהליך ההכשרה. כך אנחנו מאבדים גם את השחקנים הצעירים, המאחרים לפרוח, וגם פוגעים בכשרון המנטלי של השחקנים המבוגרים יותר בשנתון. טענות אלה מתכתבות עם הרצאה שהעברתי בעבר מספר פעמים ונקראת "איך להיות ליונל מסי?" (תקציר ההרצאה בקישור הזה) בה טענתי כי ספורטאי עילית לאורך ההיסטוריה שונים מספורטאים אחרים בכך שנאלצו להתמודד עם מכשולים יוצאי דופן שהכשירו אותם מבחינה מנטלית. דרך תכונות כמו דבקות במטרה, עבודה קשה והתמודדות אישית עם בעיות, ספורטאי עילית הם אלה שידעו להתמודד עם קשיים והמציאו דרכים יצירתיות לפתרון בעיות.
ספורטאי עלית צריך לדעת להתמודד עם משברים
כישרון, אם כן, הוא לא תוצאה של יכולת ברגליים, אלא של תהליך סביבתי ארוך של הכשרה וטיפוח פיזיולוגיים ובעיקר מנטליים. תהליך ההכשרה מוכרח להיות מופעל על כל הילדים במחלקות הילדים והנוער, כששיטות של "סימון" של ילדים עד גיל 14 לא רק שלא מועילות, אלא אף עלולות לפגוע ביכולת העתידית של ישראל לייצר ספורטאי עילית. המחקר האקדמי מוכיח את עצמו ככלי חשוב לכל מי שעוסק בנושא הכשרות ילדים. עכשיו צריך למצוא את האמיצים בשטח שיש להם את הכוח להטמיע את השינוי.
להזמנת ההרצאה "להיות ליונל מסי" לחצו כאן.
