המלצות מתורגמות מתוך דו"ח טיילור

שלושה לקחים עגומים מאסון הילסבורו

מתוך הספר "אימפריה". (תרגום: אבי זורנזון).

א. דוחות קודמים שזכו להתעלמות

עובדה מצערת ומייסרת היא שהדוח שלי הוא הדוח הרשמי התשיעי בנושא בטיחות קהל במגרשי כדורגל. לאחר שמונה דוחות ושלוש מהדורות של המדריך הירוק, בלתי נתפס ש-95 בני אדם יוכלו למות מצפיפות יתר לנגד עיניהם של מארגני האירוע. בינואר 1986, השופט פופלוול, בדוח השמיני בסדרה שנכתב לאחר אסון בראדפורד, תמצת את המסקנות של שבעת קודמיו בתפקיד. דוח שורט מ-1924 בא אחרי אי סדר בגמר הגביע של 1923. דוח מולווין יוז מ-1946 בא אחרי האסון במגרשה של בולטון וונדררס, שם צפיפות יתר גרמה למותם של 33 בני אדם. ב-1966 הממשלה הזמינה את דוח צ'סטר על "מצב ההתאחדות לכדורגל". דוח הרינגטון מ-1968 הפנה את תשומת הלב לבעיות התנהגות בקרב אוהדים והוביל לדוח לאנג מ-1969 על אותו נושא. ב-1972, הדוח של לורד וויטלי על בטיחות קהל במגרשי ספורט בא אחרי האסון באייברוקס פארק שבו מתו 66 צופים. דוח מקלהון מ-1977 על התנהגות אוהדי כדורגל של קבוצות סקוטיות הוזמן על ידי מזכיר המדינה לענייני סקוטלנד. ב-1984 מחלקת הסביבה הקימה קבוצת עבודה רשמית שהגישה דוח נוסף על אלימות אוהדי כדורגל.

ב. "זה לא יכול לקרות כאן"

באופן מדהים, אפילו לאחר הילסבורו ניתן היה לשמוע שאננות. היה מצמרר לשמוע את אותו פזמון ממנהלים במספר רב של מועדונים שביקרתי בהם:

"הילסבורו היה מחריד – אבל כמובן שזה לא יכול לקרות כאן".

לא יכול? אצטדיון הילסבורו נחשב בעיני רבים כאחד הטובים במדינה. הוא נבחר על ידי ההתאחדות לארח את חצי גמר הגביע ונראה לאנשיה לגמרי ראוי. אותו מעמד עבר ללא אירועים שנה לפני כן. אין לי ספק שאילו התרחיש הסיוטי היה מתואר להנהלה בהילסבורו לפני ה-15 באפריל, גם הם היו אומרים "כמובן שזה לא יכול לקרות כאן". אולם משהו דומה קרה בהילסבורו ב-1981, גם אם התוצאות היו פחות מחרידות. זאת ועוד: אני משוכנע מעדויות שאספתי כי היו עוד מקרים רבים באצטדיונים ברחבי המדינה שבהם צפיפות יתר יצרה חשש אמיתי מאסון מתקרב, שנמנע רק במזל. קציני משטרה במספר אצטדיונים שבהם ביקרתי הודו בפני כמה רווח להם שקיבולת הקהל צומצמה מטעמי ביטחון.

אם כך, אף על פי שהשגיאות המבצעיות ב-15 באפריל קרו במגרש אחד ביום נתון, היעדר אמצעי זהירות נגד צפיפות יתר לא הייתה תופעה נדירה. אינני מאמין שדי צעדי בטיחות ננקטו בכל האצטדיונים האחרים. הלקח כאן הוא שאסור לראות במה שקרה בהילסבורו כאירוע חריג שלא היה יכול להתרחש במקום אחר. כל האחראים על אישור, שימוש ופיקוח על אצטדיוני ספורט צריכים לבדוק היטב את עבודתם ולהמשיך לעשות כן. שאננות היא אויב לבטיחות.

ג. הרס הכדורגל

כדורגל הוא הספורט הלאומי שלנו. הענקנו אותו לעולם. אך תדמיתו בארצנו הוכתמה. בדוח הזמני שלי התמקדתי בתופעת הצפיפות משום שהיא הייתה הגורם לאסון הילסבורו. אולם חקירה רחבה ועמוקה יותר מגלה כי צפיפות יתר היא רק תופעה אחת מבין מספר תופעות המסכנות או פוגמות בכדורגל כספורט המונים. התמונה שנחשפה היא של חולי או הרס של המשחק הנובעים ממספר גורמים. בעיקרון אלה הם: אצטדיונים ישנים, מתקנים לא ראויים, חוליגניזם, שתייה מופרזת והיעדר הנהגה. דאגותיי באשר לבטיחות הקהל והתנהגות הקהל קשורות באיכות המתקנים ובסטנדרטים המוכתבים. כך שלדעתי יש לקחת בחשבון את כל ההיבטים הללו.

מתקנים לא ראויים

אוהדי הכדורגל מוזמנים על ידי המועדונים לבלות וליהנות. למרות זאת, לעיתים קרובות, המתקנים שבהם אוהדים מתארחים הם אומללים. מלבד חוסר הנוחות שבעמידה ביציע חשוף למפגעי הטבע, התנאים המצופים ממקום בילוי לא רק שאינם בסיסיים אלא אף משפילים. באצטדיונים מסוימים השירותים הציבוריים מעוצבים בצורה פרימיטיבית, לא מתוחזקים ומעטים מדי. זה לא רק מונע מהצופה שירות שהוא רשאי לצפות לו. יש לזה השפעה ישירה על רמת ההתנהגות. השתנה על קירות או אפילו ביציעים הפכה למחלה שהדביקה גברים שאינם מתנהגים כך בכל מקום אחר. כוחות המשטרה, שהיו עוצרים אדם על השתנה ברחוב, מבליגים על כך במגרשי כדורגל או מסתפקים באזהרה מילולית. כך התנהגות הקהל הופכת משפילה ומעשים לא ראויים נראים נורמטיביים.

לעיתים קרובות הכיבוד המוצע לצופים מצומצם ובאיכות נמוכה. הוא נמכר בעגלות ברחובות הסמוכים ובתוך אצטדיונים רבים בעגלות או צריפים מעופשים. אוהדים אוכלים המבורגרים או מטוגנים כשהם עומדים בחוץ בכל מזג אוויר. יש סרחון נצחי של בצל מבושל. לרוב לא ניתן למצוא כמות מספקת של פחי אשפה; כך שעטיפות, פחיות ופסולת פשוט מושלכות על הרצפה. זירה כה לא מסבירה פנים נוטה להפרות נימוסים רעים והתנהגות מקולקלת. האווירה באצטדיונים אינה מעודדת כבוד או התחשבות באחר. ברור לי שאוהדים רבים מסתפקים באכילה בעמידה בעת משחק, אך אין סיבה שהמזון המוצע להם לא יהיה בריא, מגוון ושיוגש במקומות נקיים. ניתן למצוא רשתות מזון מהיר העומדות בדרישות אלה בתחנות רכבת וברחובות ראשיים; מדוע לא באצטדיוני כדורגל?

ברוב האצטדיונים כמעט שלא נעשים ניסיונות לבדר את הקהל לפני המשחק. פעולה כזאת יכולה להניב רווח כפול. היא תיתן יותר ערך לכספם של הצופים. היא גם יכולה להביא אותם מוקדם יותר לאצטדיון וכך למנוע צפיפות בשערים בדקות שלפני שריקת הפתיחה. הניסיונות שכן נעשו לבדר את הצופים נכשלו. הם אינם נמשכים למוזיקה המתנגנת או לתזמורות צועדות. ארגוני האוהדים מתלוננים כי עד עתה לא התייעצו איתם לגבי זה או לגבי כל דבר המשפיע על רווחתם והנאתם.

חוליגניזם

במהלך שנות השבעים, התנהגות חוליגנית הפכה לפגע באצטדיוני כדורגל וסביבתם. אוהדים יריבים נלחמו ופגעו זה בזה ביציעים. החדירה לדשא הפכה לתופעה, לעיתים כדי להמשיך בקרבות בין האוהדים, לעיתים בניסיון של אוהדים שקבוצתם פיגרה להביא לביטול המשחק ולפעמים כדי להפגין את כעסם ולתקוף שופט או שחקן שגרמו למורת רוח. השלכת חפצים, על שחקנים או שוטרים או אוהדים יריבים, הפכה לסממן נוסף של האלימות במגרשים. כאשר המשטרה הגיבה בבדיקות קפדניות בכניסה, נולד המנהג של השלכת מטבעות (שאותם לא ניתן היה להחרים). לפעמים המטבעות הושחזו מבעוד מועד כדי שיגרמו יותר נזק.

שירה המונית של שירים מסורתיים, אם לאומיים אם מקומיים, נעשתה חלק מתרבות היציעים. אולם הרפרטואר הפך בזוי בגלל קריאות גסות ומעליבות כלפי השופט או אוהדים יריבים. תוספת מכוערת הייתה קריאות גזעניות לעבר כל שחקן שחור באחת הקבוצות.

גם החוליגניזם מחוץ לאצטדיון נעשה נפוץ. אוהדים של קבוצות יריבות תקפו ופגעו זה בזה. כנופיות חוליגניות השחיתו רכבות, אוטובוסים ורכוש בדרך למגרש. אחדים השתוללו במכוון בחנויות מקומיות, גנבו, זרעו הרס והטילו אימה – בפעילות שכונתה "לשחרר קיטור". לאחר משחקים, אוהדים יריבים התקיפו זה את זה ברחובות, בתחנות תחבורה או במבנים ציבוריים בדרכם הביתה.

הפרדה

כדי לרסן ולפקח על צורות מגוונות אלה של התנהגות אנטיחברתית ופושעת יש כעת מכלול אמצעים מפורטים. מדיניות ההפרדה נולדה בשנות השבעים. היא דרשה בהדרגה מהמועדונים והמשטרה לנקוט עוד ועוד אסטרטגיות יקרות וקיצוניות. כאשר החוליגנים הנחושים עקפו כל האמצעים, אמצעים נוספים התווספו לשיטה. התבוננות במגוון האמצעים הננקטים מדי שבת בימינו מעלה את השאלה כיצד מישהו יכול לשקול להרחיק לכת עד כדי כך על מנת לאפשר צפייה בכדורגל. אך איש לא שואל; והאיוולת נמשכת.

מועדונים פיצלו את שטחי האצטדיונים כדי להפריד בין מחנות האוהדים באמצעות גידור ואזורים סטריליים, באמצעות סינון, באמצעות כניסות ויציאות נפרדות וגדר היקפית מסביב למגרש. גדרות רבות מתנשאות לגובה רב ומעוטרות במסמרים משוכללים וחוטי תיל מופנים פנימה כדי למנוע טיפוס. באצטדיונים מסוימים מנהרה מתכווננת נמתחת עד למגרש כדי להגן על הקבוצות מהחפצים המושלכים בעלייה ובירידה מהדשא.

המשטרה מתחילה ומסיימת את ההיערכות להפרדת הכוחות הרחק מהאצטדיון. בדרך כלל הרכבות או האוטובוסים הייעודיים לאוהדי הקבוצה האורחת מנוטרים בדרכם למגרש. שוטרים חמושים, שוטרים רכובים על סוסים וכלבי תקיפה מלווים את האוהדים ומבטיחים כי הם יגיעו רק לאזור שהוקצה להם באצטדיון. בכניסה הם עוברים חיפוש אחר שתייה חריפה וכלי נשק (כמו גם האוהדים הביתיים). לאחר מכן הם מוכנסים לאזור תחום בגדרות עד סוף המשחק. בסיום, אוהדי הקבוצה האורחת מוחזקים ביציע לפרק זמן של בין רבע לחצי שעה בזמן שהאוהדים הביתיים מתפזרים. לאחר מכן הם מלווים החוצה באותו אופן שבו הגיעו ומועלים על הרכבות או האוטובוסים. אף על פי שניתן לפקח כך על רוב אוהדי הקבוצה האורחת, אלה שמגיעים באופן עצמאי נהנים מחופש תנועה. לעיתים עושי צרות מגיעים לאזור הלא נכון ומתרחשים אירועים אלימים. שוב: ככל שהאוהדים מתפרסים הרחק מהאצטדיון, כך המשטרה יכולה פחות למנוע עימותים ספורדיים. עם זאת, באופן כללי האמצעים שבהם נוקטת המשטרה מצליחים למנוע התפרצויות אלימות בתוך ומסביב לאצטדיון.

אולם באיזה מחיר! בנוסף למתקנים העלובים שתיארתי לפני כן (שמצבם לרוב חמור יותר במקרה של אוהדי הקבוצה האורחת), אוהד כדורגל נורמטיבי הנוסע למשחק חוץ של קבוצתו נקלע למבצע משטרתי המזכיר הובלה של שבויי מלחמה. צפיתי בליווי שקיבלו אוהדי ארסנל לאחר משחק בסטמפורד ברידג'. הם עוכבו באצטדיון שלושים וחמש דקות בזמן שאוהדי צ'לסי התפזרו. לאחר מכן ליווה אותם כוח משטרה משמעותי לתחנת הרכבת פולהאם ברודוויי, שאליה, כדי למנוע צפיפות יתר, הם הוכנסו רק בקבוצות מדודות. רכבות מיוחדות הסיעו אותם ללא הפסקה למרכז העיר כדי למנוע עימותים בתחנות קרובות.

עד כמה שמבצעים כאלה הכרחיים כעת, הם לא תורמים להעלאת קרנו של הכדורגל כספורט המונים שמטרתו לבדר. איני מכיר עוד ענף ספורט או צורת בילוי אחרת במדינה מתורבתת שבהם הכרחי למנוע מהנוכחים לתקוף זה את זה.

לבד מהשפעתם על הצופים, למבצעים שנועדו לשלוט בקהלי כדורגל יש השלכות רציניות נוספות. העלויות, בכסף, כוח אדם ושיבוש השגרה, הן עצומות. עלויות השיטור במשחקי כדורגל בלונדון הגיעו ל-10 מיליון פאונד בשנה שעברה, כאשר המועדונים שילמו סכום של מיליון פאונד בלבד. על פי חברת הכדורגל, המממנת שליש מעלויות השיטור במשחקי הליגה האנגלית, הליגה הסקוטית והליגה החצי מקצוענית באנגליה, בעונת 1988/9 הוציאו המועדונים 4.79 מיליון פאונד. מכיוון שמדובר רק בעלויות השיטור בתוך האצטדיונים, המחיר המלא על שירותי המשטרה גבוה באופן משמעותי.

מה משיגה ההפרדה?

ההפרדה נועדה רק לפקח ולרסן את ההתנהגות הלא נורמטיבית, לא לחסל אותה. למעשה, ההפרדה בין אוהדים יריבים נוטה להגדיל ולהקצין את האיבה ביניהם. הפרדה מפרה את הגישה של "אנחנו והם". האוהדים שמנגד נתפסים כקבוצה מובחנת מבחינה פיזית שבה ניתן למקד את העוינות. גם הידיעה ש"האויב" מרוסן פיזית ואינו מסוגל להגיב עלולה לעודד הקנטות והתעמרות שהיו נמנעות ללא הפרדה בשל החשש מתגובה. יש גם סימוכין לטענה כי כליאה של אנשים והגדרתם כעבריינים בפוטנציה עלולה להתברר במקרים מסוימים כנבואה המגשימה את עצמה. וכך, אף על פי שהפרדה נראתה הדרך היחידה למתן את אווירת העימות באצטדיוני כדורגל ולשמור על הסדר הציבורי, היא בסך הכול ריסנה את הסימפטומים של החוליגניזם. המחלה נשארה ואולי אף התעצמה בגלל ההפרדה. ענפים אחרים סירבו לנקוט בה. לדוגמה: במשחקי ליגת הראגבי אין הפרדה בין מחנות האוהדים אף שמאגר האוכלוסייה שממנו מגיעים האוהדים זהה לזה של הכדורגל.

המלצות סופיות*

יציעי ישיבה בלבד

מועצת ייעוץ ותכנון

כניסה והשגחה ביציעי העמידה על ידי סדרנים (כדי למנוע צפיפות יתר).

מעברים פנויים

הסרת מוטות מחודדים על גדרות והגבלת גובה הגדר

אישורי בטיחות על אחריות הרשויות המקומיות

הגדרת חובותיו של כל מועדון כדורגל

הגדרת היערכות המשטרה

תיאום בין שירותי חירום

תיקנון עזרה ראשונה, מתקנים רפואיים ואמבולנסים

עבירות ועונשים

*את ההמלצות המלאות ניתן למצוא בספר אימפריה (רביב נהרה, 2010).