בשבוע שעבר השתתפתי בישיבה של ועדת החינוך והספורט בנוגע להחלטות בתי הדין של הכדורגל, בהקשר של ההורדה/ דחיית ההורדה/ החזרת הורדת הנקודות למכבי פתח-תקווה. הדיון לא עסק באופן ישיר בבתי הדין, אלא היה הזדמנות נוספת למטחי האשמות של כולם על כולם בהקשר של האלימות בכדורגל הישראלי. ישבו בוועדה חברי הכנסת אלכס מילר (ישראל ביתנו), שהוא גם יו"ר הועדה, ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) וח"כ דב חנין (חד"ש). עוד השתתפו מנכ"ל ההתאחדות, ראשי ערים, בעלי ומנהלי קבוצות, נציגי האוהדים, נציג ארגון השחקנים ועוד. סדר הדיבור היה גם, בערך, סדר המשתתפים, כפי שפירטתי כאן.
לילה לפני הועדה הכנתי מצגת בבית. כמי שחקרה איך נעלמה תופעת החוליגניזם באנגליה, נראה לי שיש לי הרבה מה לתרום. הישיבה התחילה ב-11:00 בבוקר ואמורה הייתה להסתיים ב-13:00. בערך בשתים עשרה ורבע התחלתי להבין שרשימת הדוברים עוד ארוכה והזמן מתקצר. ואם לא אדבר בקרוב, ייתכן שעשיתי את כל הדרך מבאר שבע לחינם.
במהלך אותה שעה ורבע נאמרו הרבה דברים שהכעיסו אותי. ח"כ מילר, לדוגמא, סיפר שהוא ועמיתיו לכנסת ביקרו לפני כשבועיים ברוסיה, שם לקחו אותם למשחקי כדורגל. "אין אלימות במשחקי כדורגל ברוסיה", הוא סיפר לנו. "יש שם כל כך הרבה משטרה וכוחות ביטחון, שאוהדים מפחדים לנשום". למה אוהדים צריכים לפחד לנשום במה שאמור להיות אירוע תרבות, לא כל כך ברור לי, אבל מנדנודי ההסכמה של חברי השולחן, תהיתי אולי אני זאת שלא בסדר. אבל כשאיתמר צ'יזיק אמר: "צריך ליישם פה את המודל של אנגליה, כלומר – ענישה, ענישה, ענישה", כבר לא הצלחתי לשתוק ואמרתי לו שהוא טועה. שלא כך עשו באנגליה. מיד לאחריו קיבלתי את זכות הדיבור.
***
התחלתי מסיפור. כשהייתי קטנה היה לי ספר בבית, ובתוכו סיפור על איכר קשה יום שמבקש להגיע מביתו בחווה לכיכר השוק המרכזית כדי למכור את תוצרת פרי האדמה שלו. לרשותו חמור זקן אחד. יום אחר יום עושה החמור את הדרך הקשה, צועד בשבילי עפר, סוחב על גבו תבואה רבה. יום אחד עייָף החמור, ולא רצה להמשיך ללכת. עמד, רגליו נטועות עמוק באדמה. לקח האיכר את המקל, הכה בישבנו של החמור העקשן. מכאב המכה המשיך החמור מספר צעדים, ועצר. הכה האיכר שוב, שוב הלך החמור מספר צעדים, שוב נעצר. כך המשיכו, זה בשלו וזה בשלו, עד שהגיעו לבזאר וחזרה. למחרת בבוקר התרגל החמור למכות, ונעמד עיקש מתמיד במקומו, סרב לזוז. הכה האיכר חזק יותר, עד שכמעט גרם לפציעתה של החיה. שוב התקדם החמור מספר צעדים, ועצר, עד שהגיעו לבזאר. ביום השלישי לא עזרו כבר המכות הקשות, והאיכר נותר חסר אונים.
חשב וחשב מה לעשות. להכות אותו חזק יותר הוא לא יכול מבלי להסתכן בהריגת החיה, ואת זה כמובן אינו רוצה לעשות. לבסוף עלתה מחשבה בראשו. לקח המקל, קשר בסופו גזר, והחזיק כך שהגזר יישאר תמיד מספר צעדים לפני החמור. והחמור, מכיוון שכה רצה לטעום מהמתוק, המשיך ללכת וללכת, עד שהגיע לבזאר המרכזי, ואפילו הוא עצמו לא הרגיש שעשה זאת.
***
זה מה שקרה בכדורגל האנגלי. לאורך כל המאה העשרים היה הכדורגל באנגליה אלים ויצרי. בשנות השבעים החלה תופעה חדשה להתפתח, היא החוליגניזם. החוליגנים היו צעירים, בעיקר לבנים, בני מעמד הפועלים. הם התארגנו בקבוצות, הפגינו לאומנות, טריטוריאליות, גזענות, שתיה מוגזמת של אלכוהול ואלימות נגד המשטרה. בשנת 1989, אחרי שורה של אסונות במגרשי כדורגל, אגב- לא בהכרח בהקשר של חוליגניזם, הוקמה ועדת טיילור, מתוך כוונה לשפר את הכדורגל האנגלי. ועדת טיילור היתה התשיעית מתוך ועדות חקירה. כל שמונה הועדות הקודמת נכשלו מכיוון שהן הציעו בעיקר ענישה, משטרה והגבלות תנועה. לאורך שנות השמונים היו פרושים 5000 שוטרים בכל סוף שבוע במגרשי כדורגל, נעזרים בכלבים וסוסים. היציעים היו מוקפים גדרות תיל (בסטמפורד ברידג' היתה אפילו גדר חשמלית!), ולא בכדי נקראו היציעים "מכלאות" (pens). הסיבה העיקרית לכך שדו"ח טיילור הצליח במקום בהן נכשלו הועדות האחרות, היא בזכות הצגתה של תמה מהפכנית: הכלה חברתית של האוהדים. במילותיו של הדו"ח: "יש להתייחס אל האוהדים כאל צרכני תרבות, המגיעים ליהנות מפעילות פנאי תרבותית של שבת אחר הצהריים" (Taylor,1990:5).
כך טוען הדו"ח: על אף שהאוהדים מוזמנים על ידי המועדונים ליהנות ממשחק, לרוב המתקנים גורמים לאוהדים בעיקר לסבל. האוהדים עומדים ביציעים החשופים לכל מזג אוויר, התנאים הבסיסיים שיש לצפות להם ממקום בילוי לשעות הפנאי… מזוהמים. השירותים הציבוריים פרימיטיביים, אינם מתוחזקים ואינם קיימים בכמות מספקת. עובדה זו מורידה באופן אוטומטי סטנדרטים של התנהגות אצל האוהדים. השתנה מול הקיר וביציעים הפכה מחלה מדבקת ומבוצעת על ידי גברים שלא היו מתנהגים כך בשום מקום אחר". המרחק בין אדם שמפשיל מכניס בפרהסיה לאדם שהשליך אבן למגרש, לא רחוק.
גם הצעת החוק החדשה שחבר הכנסת הציע, פניתי אל ח"כ מילר, המציע לעצור מנהלתית אוהדים לפני משחק כדי למנוע מהם להתפרע, היא הצעת חוק מדירה ומדכאת, שמעודדת חוסר אמון במערכת, מסמנת אוהדים כעבריינים בפוטנציה, וסביר שתפעל כנבואה במגשימה את עצמה. לא ייתכן שאוהדי כדורגל יישבו במעצר מנהלי יחד עם חשודים בטרור.
המלצותיה של ועדת טיילור היו מכוונות אוהדים; יש לשפץ את האצטדיונים או לחילופין לבנות אצטדיונים חדשים. יציעים יותאמו בהדרגה לישיבה בלבד. כמות השוטרים תצומצם והם יוחלפו באנשי ביטחון אזרחים ללא מדים. ראוי שמפיקי האירוע ידאגו לתוכנית אומנותית על הדשא קודם למשחק. שירותים ציבוריים לשני המינים מוכרחים להיות מותקנים בכמות מספקת. מומלץ שהאוכל המוצע בחנויות יהיה מגוון, בריא והיגייני. פחי זבל צריכים להיות מותקנים במקומות רבים ככל האפשר. רצפה עשויה גומי תימנע החלקה ותסתיר לכלוך. לסיכום, המועדונים מזמינים את אוהדי הכדורגל לאירוע של שבת הצהריים. כיוון שכך, על המועדונים להתייחס אל האוהדים כאל אורחיהם.
***
בשלב הזה יו"ר הועדה עצר אותי. אולי דיברתי קצת יותר מדי. אולי התעצבן על הביקורת שהעברתי על החוק החדש. היו לי עוד הרבה דברים לומר, אבל לא התעקשתי. הנה חלק מהם:
לאור התנהגויות אלימות במגרש הכדורגל אנו מגיבים אינסטינקטיבית ומהבטן, דורשים את הענישה המיידית של העבריינים. אין ספק שלגבי שחקנים שהתנהגו באלימות – יש להעניש. אבל ענישה לא חייבת להיות סקילה בכיכר העיר. צריך ואפשר לבחור בענישה חיובית: כמו לדוגמא התנדבות בקהילה וקנסות שיועברו לפעילות קהילתית. בארצות הברית נהוג לשלוח אנשים אלימים לייעוץ וסדנאות ניהול כעסים. הענישה בישראל – הדוגל בהרחקה לא תועיל, אם לאחר מספר חודשים, יחזור השחקן ויתפרע במגרש.
בנוסף, יש לזכור כי ענישה היא כלי מרתיע ולא כלי מחנך. לכן יש לעודד את כל קבוצות הליגה לקבל סדנאות בנושא ערכים. בנוסף, אפשר להדריך את המועדונים כיצד להפוך את שחקניהם לדמויות חיקוי על ידי קישור שלהם להתנהגויות תרבויות. באנגליה לוקחים שחקנים כדי שינחו קורסים שמשודרים בטלוויזיה לילדים. זה לא דורש מאמץ מיוחד. כפי שפברגאס נרתם לספר לילדים האנגלים על עיר מולדתו- ברצלונה, יכולים שחקנים לספר על הקהילות מהם הגיעו, המנהגים בבית, שירים שהם מכירים, מקומות שביקרו בהם בעולם. הפיכת השחקן למודל חיקוי פועלת בשני הכיוונים: ראשית, הוא מקבל לגיטימציה מהקהל שלו, שיחשוב פעמיים לפני שיקלל/ יעליב/ יפגע בו בכל צורה. שנית, השחקן עצמו, לפני שיכנס למריבה, יחשוב על כל הילדים שרואים בו מודל חיקוי, וסביר שימנע מהתנהגות מבישה.
אבל את הדברים האלה, כאמור, לא הספקתי להגיד. חצי שעה אחר כך הישיבה הסתיימה. ח"כ מילר סיכם ואמר שהוא מצפה לשינוי בחודש הקרוב. אם לא יגיע שינוי כזה, הזהיר, אנחנו, קרי המשטרה, ניכנס בכל הכוח, ולא מעניין אותנו מה יהיו התגובות בעולם. ברור לכל בר-דעת שהציפייה לשינוי התנהגות אמיתי ב-30 יום היא מגוחכת. באנגליה היו תופעות אלימות עד שנת אלפיים, 11 שנים לאחר יישום המסקנות. זה לא גרם לאף אחד להכניס שוטרים למגרשים ולחזור בו מהדרך.
דבר אחד נאמר בוועדה שגם לי לצאת מירושלים אופטימית. בשני האירועים האחרונים, זה שבפתח תקווה וזה שבלוד, עמדו האוהדים ביציעים ולא הצטרפו לאלימות. וזאת, על אף שיכלו לעשות זאת בקלות, לאור העובדה שאין גדרות. איכשהו נראה שמכל הפוליטיקה והאינטרסים במשחק הזה, האוהדים הישראלים הם הגורם השפוי והרציונאלי היחיד באזור. כוחם המתחזק בעקבות ארגוני אוהדים יכול להפוך אותם לחוואי היצירתי שהוציא את החמור מעקשנותו והוביל אותו אל כיכר הכפר. זו אחריות גדולה, אבל גם סיכוי אמיתי לשינוי.
