לפני שלוש שנים, רגע לפני שעזבתי את לונדון, כתבתי את התסריט הפסימי הזה. הסברתי, כפי שהסבירו לי, על חשיבות תוכניות ה"ארגון מחדש" של האקדמיות לכדורגל, ותיארתי את הפער בין האקדמיות של המועדונים הגדולים לאקדמיות של המועדונים הקטנים. המועדונים הגדולים הבינו מהר יותר את חשיבותה של אקדמיה איכותית וכבר מתחילת המאה השקיעו משאבים – כלכליים, מקצועיים ואנושים – כדי להבטיח שהשחקנים הטובים ביותר יגיעו אליהם, ויותר מכך – שיוכלו להציע לאותם צעירים את תנאי האימון הטובים ביותר. כך האקדמיה של צ'לסי לדוגמא, השוותה את תנאי האימון של הילדים באקדמיות לאלו של הבוגרים, כולל מגרשים מקצועיים, חדרי כושר ובריכה. בקומה שלמה בבניין שהוקם ב-2008 נבנו מטבחים קטנים בהם שפים מלמדים ילדים לבשל לעצמם אוכל מזין ובריא.
לאקדמיות הקטנות לא היה סיכוי במאבק הזה, שנראה מוכרע מראש. האקדמיה של פולהאם סבלה מכך יותר משאר האקדמיות בלונדון, שכן השכנות לאקדמיה המושקעת ביותר בעיר גזרה עליה לקלוט את הילדים המוכשרים פחות, ולהציע להם תנאי אימון פחות טובים. בשיחה שהייתה לי באותה תקופה, חורף 2008, עם רוי הודג'סון, אז מאמן פולהאם, הפכתי פסימית יותר. הודג'סון רק קיבל אז את המינוי, רגע לפני שהקבוצה של דודי אל-פאייד ירדה ליגה. הבעלים המצרי של המועדון הציב בפני המנג'ר מטרה אחת בלבד: להשאיר את הקבוצה הבוגרת ליגה. השאר לא חשוב.
אפשר להבין את אל-פאייד והודג'סון; הפער בין הליגה הראשונה לליגה השנייה באנגליה, מבחינת הכנסות, הוא פער דרמטי בגלל הסכם השידורים עם סקיי. ירידת ליגה היא, מבחינת כל מועדון, אסון כלכלי. לכן, מועדונים גדולים שיודעים שאין סיכוי שירדו לליגה השנייה, כמו צ'לסי, יכולים להרשות לעצמם לייצר תוכניות ניהול להכשרת נוער לחמש שנים לפחות (כפי שנדרש מתוכנית שמטרה לייצר שחקנים לעשור הבא). לעומתן, קבוצות שנלחמות בכל שנה נגד הירידה, לא יכולות להשקיע הון בתוכניות מהסוג הזה, והן נידונות לתפעל בקושי מחלקת נוער, בלי שאיפות לכבוש בעתיד את הפרמיירליג. כך שהגדולות ממשיכות להיות גדולות, ואף גדלות יותר, בעקבות הכשרה נכונה ומכירה של שחקנים. והקטנות ממשיכות להיאבק על קיומן שנה אחר שנה, תוך שהן נדרשות להוצאות עתק ברכישה של שחקנים שהוכשרו במקומות אחרים.
אבל בשבועות האחרונים יצא לי להיחשף מעט אל העבודה שעושים באקדמיה של פולהאם בשנתיים האחרונות. בתחילת שנת 2009 מונה לתפקיד מנהל האקדמיה של פולהאם יו ג'נינגס, בעבר מהאקדמיה של סאות'המפטון (שהכשירה את תיאו וולקוט) ומפתח כישרונות צעירים של הפרמיירליג. באותה שנה גויס גם מנהל האקדמיה לשעבר של ליברפול, מלקולם אליאס. הייתי נותנת הרבה כדי לראות את סכומי הכסף העצומים שוודאי רשומים על חוזה העבודה של שני האיקונות האלה. האקדמיה של פולהאם נחושה להגיע להישגים דומים לאלה של שכנתה והיום היא עובדת קשה יותר ממנה כדי לגייס כישרונות מכל העולם, להציע להם תמיכה ועזרה ולפתור עבורם קשיי קליטה (שהפכו קשים במיוחד בעקבות החוקים החדשים של אופ"א, שמטרתם למנוע סחר בשחקנים מתחת לגיל 18).
האקדמיה של פולהאם נמצאת כעת בפיגור של 8 שנים מול זו של צ'לסי, אבל היא לא מוותרת ועובדת קשה כדי לצמצם פערים. פשוט כי היא מבינה שאין לה ברירה. אבל היא משלמת על זה ביוקר, שכן במקום עבודה מתוכננת ומסודרת מלמטה, שכוללת הכשרה ארוכת שנים של אנשי ניהול ובניית מוניטין, היא רוכשת כיום (ביוקר) מנהלי אקדמיות ממקומות אחרים ומשקיעה פי כמה יותר משאבים בשיפור המוניטין שהיה חלש בשנים האחרונות.
אותו תהליך צפוי להתרחש בישראל. אני מבינה מועדונים שמחליטים להשקיע פחות במחלקות הנוער ומעדיפים את הבוגרים. עניין של סדר עדיפויות, אגו ושעות בפריים-טיים בטלוויזיה. תהילה תמיד הרבה יותר מושכת מעבודה סיזיפית בחדרים חשוכים. אני מבינה אותם לפחות באותה מידה בה הבנתי אז את המאמן של פולהאם, שכל עניינו היה לא לרדת ליגה בסוף אותה עונה. אבל מחלקות הנוער בישראל יעברו שינוי ויהפכו עם השנים מקצועניות יותר. השקעה וניהול מקצועי באקדמיות לא יהיו בעתיד פריבילגיה, אלא צורך קיומי. כבר כיום מחלקות הנוער של מכבי חיפה ומ.ס. אשדוד מקדימות את כולן, וקרובות מבעבר לקצור את הפירות. אלה שתצטרפנה אליהן היום תוכלנה לעבוד בשקט ובאופן מסודר במשך שנים. מחלקות נוער שלא ישכילו לעבור את השינוי בתחילת העשור הזה, תעשנה זאת בסוף העשור. כמו פולהאם, אז הן תשלמנה על אותו מעבר הרבה יותר.
