השבוע חזרתי מכנס בנושא ספורט בקרב בני נוער בלובליאנה, סלובניה. ארגון הכנס היה מרשים, באמת. אפילו בהשוואה לכנסים בינלאומיים אחרים שהייתי בהם בעולם. לא הצלחתי לאמת את זה (וניסיתי, אפילו נכנסתי ללא אישור לכנס נוסף שאירגן הועד האולימפי הסלובני במלון שלנו), אבל יש לי תחושה שבשנים הבאות סלובניה תצהיר על כוונתה להתמודד על אירוח משחקי אולימפיאדה, או משחקים בינלאומיים גדולים אחרים. אחת הדרכים לקבל תמיכה רחבה להצעה כזו, עבור מדינה שרק לאחרונה נכנסה לאיחוד האירופאי, היא להזמין אנשים בעלי השפעה בענף הספורט לפקולטה לספורט בעיר הבירה. וחוקרי ספורט הם, לפחות באירופה, אנשים חשובים שיש להם השפעה על מקבלי ההחלטות.
הכנס כולו קוים בברכתו ובליוויו של ד"ר דנילו טורק, נשיא סלובניה והנשיא התורני של האיחוד האירופאי. נשיא מדינה שנותן חסותו לכנס בינלאומי בתחום הספורט זה באמת יוצא מהכלל. מה שמחזק את הסברה לגבי התוכניות העתידיות של המדינה. אני לא אעשה כאן השוואה לישראל, שכן גם מבלי לציינם במפורש, ההבדלים ברורים למדי.
מה שכן מעניין הוא שלמרות השאיפה של המארגנים לקיים כנס אינטרדיסיפלינארי, רובן המכריע של ההרצאות היה בבירור מתחום המדעים המדויקים. וזו הייתה דווקא הבעיה המרכזית של הכנס. ניתוח קצר של ההיסטוריה של המחקר על הספורט יבהיר את הסיבה.
ההתייחסות התיאורטית לספורט בעולם עד סוף המאה העשרים הייתה שמורה למקצועות החינוך הפיסי – הרפואי והטיפולי בעיקר – תוך התייחסות מינימאלית לספורט במובן החברתי שלו. התמקדות על שיטת מחקר כמותניות, בדיקה מחמירה, טענות לניטראליות ותהליכים מנותקי-קונטקסט הפרידו באופן שיטתי את הספורט ממחקרים בעלי הקשרים חברתיים והיסטוריים. מחקר חברתי על הספורט, אם כבר נעשה, זכה לסטאטוס נמוך במחקר האקדמי הגבוה. פרופ' אמיר בן פורת, הגורו של חוקרי הספורט בישראל, מספר כך: "תמיד רציתי לחקור ספורט אבל זה היה לא מקובל. אחרי שקיבלתי קביעות אמרתי לעצמי: לעזאזל עם כולם, ונסעתי לטייבה (לכתוב את הספר הראשון שלו בתחום)".
בנוסף, במחקר המערבי המודרני מושרשת באופן עמוק נטייה כלכלית. כיוון שהספורט כמשחק לא היה בעבר פעולה יצרנית, חוקרים נטו לראותו כפעילות טריוויאלית ומבזבזת זמן, בעיקר כאשר משווים אותו לנושאים 'החשובים באמת' בהם חוקרי מדעי החברה עוסקים כמו פוליטיקה, כלכלה ומשפחה. באופן כללי, ספורט עד סוף המאה העשרים נתפס כנופל בצד הערכים השליליים במערכת של דיכוטומיות כמו עבודה ופנאי, מוח וגוף, רצינות והנאה, כלכלי ולא-כלכלי, רציונאלי ורגשני, מציאות ופנטזיה. הספורט, כפעילות שהיא לא כלכלית, רגשנית, פנטזיונרית וקשורה לגוף יותר מאשר למוח, לא היווה בעיה חשובה או מרכזית מספיק שתצדיק טיפולה של תיאוריה חברתית אקדמית ורצינית.
התרחבות המחקר על הספורט לתחומי ידע חברתיים החלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בבריטניה. שנים אלה היו של שינוי חברתי עמוק כתוצאה מפיצוץ כלכלי, שהביא לשיפור בחיי העובדים, עושר יחסי בכל שכבות האוכלוסייה וייצור של תרבות וחיי פנאי. הספרות החברתית ותרבותית האקדמית ניסתה להסביר את השינוי הדרמטי הזה, וכתוצאה החלו גם הדיסציפלינות החברתיות לעסוק בנושאים תרבותיים שלא נגעו בהם בעבר, ספורט וכדורגל ביניהם. המעבר משיח על ספורט במובנו הרפואי-פיסיולוגי לשיח על ספורט במובנו החברתי ייצר מחדש לא רק הגדרות סמנטיות של המשחק אלא השפיע על הדרך בה מובן הספורט ומובנים מקומו בחברה ובתרבות; ובאופן חד יותר: המחקר האקדמי-חברתי על הספורט עיצב את התפיסה לפיה יש למשחקי פנאי חשיבות חברתית ותרבותית.
לכן, בניגוד לתחומי מחקר אחרים, בכל פעם שמחקר על ספורט מתקיים באחת ממחלקות מדעי החברה והרוח, יש לכך משמעות על הספורט עצמו. ענפי ספורט מקבלים חשיבות ולגיטימציה כשחוקרים חברתיים מחליטים שספורט הוא חשוב מספיק כדי לקיים עליו מחקר חברתי. לשמחתי, בשנים האחרונות יש תחושה של רנסנס חברתי, כאשר חוקרים מכל התחומים מתחילים להתעסק עם הנושאים האלה כבר בעבודות סמינר בתואר ראשון. יותר ויותר חוקרים הופכים את הספורט לתחום מחקר מרכזי בתארים מתקדמים. פקולטות מעניקות מלגות וכנסים בנושא ספורט הופכים נפוצים יותר. זה אומנם לא מספיק עדיין, אבל אני מניחה שבשנים הקרובות זה עוד יהפוך מקובל יותר. אם לפני עשרים שנה רק חוקרים עם קביעות הרשו לעצמם לחקור ספורט, היום מחקר על הספורט נחשב לגיטימי, מקובל ובמקומות מסוימים- אפילו נדרש.
