לפני מספר חודשים התקשר אלי משה רנד, מנהל היחידה לספורט הישגי בעיריית ירושלים. "יש לנו בעיה", הוא אמר. נפגשנו. משרדי העירייה בכיכר ספרא ממוקמים חמש תחנות רכבת קלה מהתחנה המרכזית ומשקיפים על החלק המזרחי של העיר. אני אוהבת להגיע לירושלים. הנסיעה דרך הרי יהודה מרחיבה לי את הלב ומרגיעה את הנשמה. האווירה בעיר נותנת תחושה שכל מה שאתה עושה – בין אם אתה מוכר פלאפל או עובד במרכז קהילתי – הוא עבודה של קדושה. "יש לנו בעיה", משה המשיך איפה שהפסיקה שיחת הטלפון שלנו. "בשנה שעברה כתבנו קריטריון תקצוב לקבוצות המקצועניות שקובע הפחתה בכל פעם שמועדון מורשע בבית הדין של האיגוד או ההתאחדות בה הוא משחק. מה שקרה בסוף השנה הוא שלחלק מהקבוצות לא נשאר תקציב עירייה. ואת יודעת מה?! אם חשבנו בתחילת הדרך שזה יסייע במניעת אלימות במגרשים, אני יכול להגיד לך היום שלא הייתה לקריטריון הזה שום השפעה, אולי אפילו ההפך".
כדי להבין כמה משמעותיים היו עבורי הדברים שמנהל היחידה לספורט הישגי אמר באותו רגע, אני צריכה לתת קונטקסט. כבר עשר שנים שאני מתרוצצת בארץ עם הרצאה שנקראת "הגזר במקום המקל". ההרצאה הזו, שנכתבה על בסיס המקרים של ניו יורק והכדורגל האנגלי טוענת באופן חד שענישה ומשטרה הם אינם פתרונות יעילים למטרה של מניעת אלימות. מניעת אלימות תוכל להיות מושגת רק באמצעות פעילות תרבותית וחינוכית. שינוי תרבותי יושג רק בדרך מכילה, של הצבת גזרים ולא בדרך ההפחדה והמקלות. אותה הרצאה העברתי בפני הורים בקריית שמונה, בפני מאמנים בערד, בפני חברי כנסת, בועדות זליכה וצור, במועצה למניעת אלימות בספורט, ובישיבות ממשלה חגיגיות. כמעט בסוף כל הרצאה הרים מישהו ידו ושאל: "אבל למה זה לא קורה בישראל?!" ואני תמיד עניתי, באמונה שלמה: "סבלנות, זה עוד יקרה".
כשמשה מסיים להציג את הבעיה אז מציגה לו את מה, שלדעתי, הוא הפתרון. גישה חדשה בקרימינולוגיה, בשם קרימינולוגיה חיובית, טוענת כי המודלים הישנים של ענישה נכשלו, ומציעה גישה חדשה המבוססת על טיפול בקורבן, כמו גם במבצע העברה. זאת על בסיס אמפתיה, חשיפה לטוב לב ובניית זהות חדשה. הגישה הזו מתחברת גם לגישות "ישנות", כמו תיאוריית החלונות השבורים, שהנחת היסוד שלה טוענת שאנשים לא נולדים אלימים, אלא הופכים אלימים בעקבות תחושה של הזנחה שמקורה בסביבה. הפתרון לבעיה הוא בהצבת אלטרנטיבה חיובית. או כפי שניסח זאת נהדר א.ד. גורדון: "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור". השיחה שלנו נמשכת שעה בערך. לאחריה אנחנו מחליטים לעבוד יחד כדי לכתוב קריטריון חדש לתקצוב קבוצות כדור השגיות בירושלים.
אנחנו מתחילים ב-10 העקרונות שקבעה אופ"א למניעה של אלימות. משם אנחנו ממשיכים לעיבוד שעשתה ועדת מגן הכבוד של נשיא המדינה בשנתיים האחרונות, כדי לתגמל קבוצות שמתנהלות נכון למניעה של אלימות. מחזקת אותנו גם העובדה שמועדונים שיתנהלו נכון יוכלו לא רק לזכות בתגמול גבוה יותר, אלא גם להתמודד על תארים נוספים, כמו זה של נשיא המדינה. במקביל, תוכלנה הקבוצות גם להגדיל את מספר האוהדים ביציעים שלהן, ועל ידי כך להגדיל את ההכנסות ולהיות אטרקטיביות לגופים מממנים.
בסופו של דבר גיבשנו קריטריון חדש לפיו, מועדוני הכדור המקצועניים בירושלים יקבלו תקצוב בסיסי קבוע (בסך 70% מהתקצוב שקיבלו בשנה הקודמת) כאשר באפשרותם להגדיל את התקצוב הבסיסי עד 110% מהתקצוב של השנה הקודמת, וזאת על ידי קיום פעילויות חברתיות וחינוכיות. חלק מהפעילויות שיזכו לתגמול הן:
- פעילות חינוכיות עם שחקני המועדון בקהילה.
- הכשרה מקצועית של צוות האימון וההנהלה.
- קיום סדנאות והרצאות למניעת אלימות.
- אפשרות לרכישת מנוי משפחתי במחיר מוזל.
- מפגשי גישור בין האוהדים להנהלה בהנחיית אנשי מקצוע נטרליים (מגשרים, פסיכולוגים).
התקצוב למחלקות הילדים והנוער יעבוד בצורה דומה, כאשר המחלקות תקבלנה מראש 80% מהתקצוב הבסיסי ותוכלנה להגדיל את התקצוב שלהן עד 105% במידה ותקיימנה את הפעילויות הבאות:
- הקמת מרכז למידה לילדים וסיוע בלימודים ובשיעורי הבית.
- קיום מפגשים משותפים להורים, לילדים ולצוות המקצועי סביב תכנים של מניעת אלימות.
- קיום אירוע לציון והוקרה של ספורטאים הוגנים.
המועדונים אומנם יענשו בהורדה של נקודות במקרה של הרשעה בבית הדין בסעיפים של אלימות וגזענות אולם יוכלו לצבור את הנקודות מחדש באמצעות פעולות חינוכיות, תרבותיות וקהילתיות, כפי שצוינו כאן. או בקיצור, תוכלנה להדליק את האור בכל מקום אליו יגיע החושך.
ביום רביעי האחרון הוזמנו הקבוצות להצגה ודיון סביב הקריטריון החדש. את האירוע פתח אגדת הכדורסל דורון שפר. בלי להתכוון שפר הציג את כל התורה של הקריטריון החדש: ניצחון הוא ניצחון רק אם הוא מושג דרך ערכים, הדרך לשינוי העולם מתחיל אצלנו, ו"על מנת לגרש את החושך צריך להדליק את האור". אחריו עלה משה רנד להסביר על התוכנית. "אנחנו רוצים להעניק תקצוב על בסיס הגזר ולא על בסיס המקל", הוא אמר בפעם הראשונה באופן ממסדי את המנטרה שאני משננת כבר מעל 10 שנים. אל תספרו לאף אחד, אבל באותו רגע נחנקתי מהתרגשות.
אחר כך ישבנו עם נציגי המועדונים והצגנו בפניהם את התוכנית. זה לא הלך חלק. יהיה עוד צורך לעבד ולעבוד על התוכנית כדי להוציא אותה מההלכה אל הפועל. אבל אנחנו בתהליך משותף של למידה. ביחד, בכוחות משותפים של העירייה והמועדונים אני מאמינה שמירושלים תצא הבשורה של ספורט חברתי, תרבותי וקהילתי, המתאים לילדים ולמשפחות.
ועכשיו אני כבר לא יכולה לחכות להרצאה הבאה שלי. שבסופה מישהו ירים את היד וישאל: "אבל למה זה לא קורה בישראל", ואני אגיד לו: "זה כבר קורה!".
