א.
זהו משחק הידידות הראשון של העונה הנוכחית. על חמישה מגרשים באקדמיה של ארסנל משחקות עכשיו עשר קבוצות באדום-לבן וצהוב-חום, תלבושת הבית והחוץ של קבוצת ארסנל. Fjallraven Kanken Big זהו טורניר פנימי שבו משחקים נערי האקדמיה בכל הגילאים נגד עצמם. שלושה מגרשים מיועדים לנערים הבוגרים יותר, המשחקים אחד-עשר נגד אחד-עשר. הזאטוטים, שוחים בתוך מדים אקסרטה-סמול, משחקים על חצי מגרש שישה נגד שישה. על הקווים הורים גאים מעודדים את הבנים שלהם, ובדרך גם מריעים לילדים מהקבוצה שמנגד; הרי כולם מכירים את כולם כאן באקדמיה.
אני מתיישבת על קו החוץ של מגרש הילדים הקטנים. השמש הקיצית של לונדון מלטפת את כולם, מפשיטה אותנו לגופיות קצרות וסנדלים, והילדים מתבקשים לשתות הרבה מים, שלא יתייבשו. השופט הוא בחור צעיר, אולי בן חמש-עשרה, לבוש מדים שחורים רשמיים ובפיו משרוקית. הקריאה הראשונה שלו היא להכנסת כדור מהחוץ. אחד השחקנים נעמד מאחורי הקו הלבן ומנסה להכניס את הכדור משם. הוא מנסה, אבל בלהט המשחק דורך על הקו. השופט עוצר את המשחק, מבקש את הכדור וחוזר על ההנחיות. "אתה מוכרח לעמוד עם שתי הרגליים מאחורי הקו," הוא מסביר בסבלנות לשחקן הצעיר. אבל הטעות חוזרת על עצמה; בלהט המשחק הזאטוט שוב דורך על הקו כשהוא מכניס את הכדור למגרש. והשופט, בסבלנות שלא תיאמן, שוב עוצר את המשחק, שוב מבקש את הכדור, ושוב מבקש לחזור על הפעולה "כשתהיה גדול," הוא מסביר לו, "אתה תאבד את הכדור הזה אם תדרוך על הקו. אתה מוכרח לעמוד עם שתי רגליך מאחוריו." המאמנים וההורים מביטים במתרחש ולא מנידים עפעף; הם מבינים כמה חשוב שהילדים יכירו את החוקים מגיל מוקדם כזה, גם אם זה בא על חשבון רצף המשחק. כשהשחקן הקטן מכניס לבסוף את הכדור כמו שצריך, הוא זוכה לקריאות עידוד מכל עבר. גם השופט מחמיא לו "יופי של כדור, יופי של כדור!"
המשחק מחולק לשלישים בני שלושים דקות כל אחד. המטרה היא להכשיר את השחקנים למשחק באורך מלא, אך גם לשמור על המהירות, ולכן ישנן יותר הפסקות. מספר השערים שמבקיעה כל קבוצה רב. השערים גדולים, השוערים קטנים ולכן זה לא מפתיע. כשמובקע שער לאחד הצדדים, מגיעות קריאות עידוד מכל עבר. מיד לאחר מכן מתפנים ההורים, כל ההורים, לעודד גם את הצד שספג. "בד לאק, בד לאק," הם אומרים לשחקנים. במשחקי האקדמיה לא מענישים אותם על טעויות. Mochilas Kanken Madrid הקריאות נעות בין "גוד גיים" לאלו שמצליחים להניע את הכדור ולהבקיע, לבין "בד לאק" לאלה שעושים טעויות. בשלב מסוים במהלך המשחק עוברים ההורים לקיצורים, ובמקום להגיד "בד לאק" הם מסתפקים בקריאת "לאק" ו"לאקי". מי שמגיע מבחוץ באמצע המשחק, לא בהכרח יבין מדוע דווקא המחמיצים זוכים לקריאות עם משמעות חיובית כמו "מזל". הילדים עצמם לא חוגגים את הגולים בחיבוקים וקפיצות. הם רק מרימים בוהן כלפי השחקנים שהיו מעורבים במהלך ההתקפה שהביא לשער, או טופחים על שכמו של השוער שספג, לעידוד.
השליש הראשון של המשחק נגמר בתיקו שלוש. תוצאה יפה. הילדים מתיישבים לצד המאמן, שותים מים ושומעים מה הם צריכים לשפר במשחק שלהם. כשהם עולים לשחק את השליש השני, השופט של המשחק נעלם, אבל אף אחד מהם לא מרגיש בחסרונו. גם אני לא מבחינה בכך, אפילו שבשליש הראשון עקבתי באובססיביות אחר העבודה שעשה. היעלמות השופט היא חלק משיטת העבודה. מעכשיו ידאגו הילדים בעצמם למשחק הוגן ולשמירה על החוקים. והם עושים זאת; הוצאות חוץ נעשות עכשיו כששתי רגליו של השחקן הן, ללא ספק, מאחורי הקו הלבן, וגם כשהשחקנים נופלים במאבק על הכדור, אף אחד לא מחפש את השופט שישרוק לעברה; אף אחד, להוציא הורה אחד, שזוכה אחר כך למבטים חצי-נוזפים מההורים שלידו.
במהלך השליש הזה אני פוגשת אחד ממאמני האקדמיה, שצופה, כמוני, במשחק של הילדים הצעירים. קוראים לו ארני, והוא עומד לצאת אל מגרש בדרום העיר כדי לבחון ילד בן תשע, שמספרים עליו שהוא עילוי כדורגל. אבל לפני שהוא עוזב את מגרשי האקדמיה, שבהם משחקים כעת עשרות ילדים שמישהו כבר אמר עליהם בעבר שהם עילוי כדורגל, הוא מספר לי קצת על תוכנית האימונים של הגילאים המוקדמים.
האקדמיות באנגליה מתחילות לגייס שחקנים החל מגיל שש. בגיל הזה מגבשים אותם לקבוצה, מלמדים אותם עמדות ומהלכי כדורגל, ונותנים להם "לשחק עם הכדור". הם לא יתחרו במשחקים רשמיים נגד קבוצות מאקדמיות אחרות עד שיגיעו לגיל תשע, כדי לשמור עליהם בריאים וכדי לפתח אצלם את הרעב למשחק, אבל בינתיים הם מתחרים בינם לבין עצמם. כל שחקן מוחתם לתקופה של שנתיים, שבמהלכן תימדד ההתקדמות שלו. לאחר התקופה הזו יוחלט אם להציע לו חוזה נוסף לתקופה דומה, או לשחרר אותו לדרכו.
"אבל עזבי אותך ממשחק הכדורגל עכשיו. הדבר הכי חשוב שאנחנו רוצים ללמד אותם בשלב הזה הוא להיות ילדים צעירים טובים," הוא אומר.
"מיהם 'ילדים צעירים טובים'?" אני מתעקשת.
"ילדים צעירים טובים!" הוא חוזר על אותן מילים, כאילו משמעותן מובנת מאליה, תוך שהוא אוסף לידיו כדור. "ילדים צעירים טובים הם ילדים שיודעים לתת כבוד. אנחנו מנסים ללמד אותם לתת כבוד לכדור, ולכבד את המשחק שהם לובשים את המדים שלו. לכן, נדיר שיקרה שבסוף יום אימונים, נניח, לא יגיע למחסן כל הציוד שיצא ממנו בבוקר. Kanken Big הילדים לומדים לכבד את הציוד, לכבד את המשחק ולכבד את עצמם. תמיד אני אומר להם, 'הכדור הוא כמו החברה שלכם, אתם מוכרחים לדעת לכבד אותו, כדי שהוא יכבד אתכם'."
בשטותיות של רגע אני אומרת לו שבמקום שממנו אני באה נהוג להגיד לחיילים בתקופת ההכשרה שלהם את אותו משפט על כלי הנשק שלהם. ארני מסתכל עלי במבט עצוב, ואני מחליטה שמעכשיו אני שומרת את האנקדוטות הישראליות לישראלים בלבד.
בלי משים השליש השני של המשחק כבר נגמר, ואנחנו בשלהי השלישי. Kanken Classic ארני היה מוכרח ללכת לבדוק את העילוי החדש, ואני נשארתי להביט ברגעיו האחרונים של המשחק. ההורים מספרים שהתוצאה עכשיו היא שש – חמש לטובת הקבוצה שלבושה במדי הבית של המועדון. השופט שוב במגרש, וכשהוא שורק לסיום המשחק כל השחקנים ניגשים ללחוץ את ידי השחקנים ששיחקו מולם, למרות שמדובר בילדים שמתאמנים בכל יום יחד, וכן את ידי השופט. לאחר שטקס לחיצות הידיים מסתיים, מתיישבת כל קבוצה סביב המאמן שלה לשיחת סיכום קצרה. בינתיים הם חולצים נעליים ומשתחררים מהמגנים. ההורים על קו הדשא ממתינים לצאצאים שלהם. כשנגמרת השיחה הילדים קמים, נעמדים על קו האורך הרחוק מהוריהם ומתחילים לרוץ לכיוונם. "בקו אחד, בקו אחד," קורא אליהם המאמן, והם מסתדרים בקו אחד, ומתחילים מחדש את ריצת השחרור. ההורים בצד השני מוחאים כפיים לכל השחקנים, מודים להם על המאמץ. השחקנים מתענגים על תשומת הלב, מוחאים כפיים בחזרה, אך שומרים על קו ההפרדה הלבן, החוצץ בינם ובין ההורים, ממש כאילו היה קו באצטדיון כדורגל אמתי, המפריד בין כר הדשא ליציע.
זהו, נגמר. בחמישה מגרשים בו-זמנית שרקו לסיום המשחק. הילדים בדרכם להתרחץ ולהחליף את בגדי האימון בבגדים נקיים. ארני מתבונן עכשיו בסקרנות בילד קטן שאמור להיות עילוי גדול, ואני חוזרת הביתה עם הגדרה מחודשת למושג "כבוד", וטעם רע מבדיחה ישראלית לא מצחיקה.
ב.
בסוף השבוע הבא, הפעם באקדמיה של צ'לסי במשחק נגד האקדמיה של טוטנהאם, אני מבחינה בעוד כמה תופעות שמחזקות את תחושותיי מהביקור הקודם באקדמיה של ארסנל. הילדים של צ'לסי עולים להתקפה. סדרה של טעויות מצד ההגנה של טוטנהאם משאירה שלושה שחקנים כחולים מול שחקן לבן אחד. הכדור נבעט לשער, פוגע רק בקורה. כדור חוזר נבעט בחולשה ועובר את קו השער. Fjallraven Mochilas Baratas השוער של טוטנהאם מבולבל, ובאיחור בועט אותו החוצה. לפי חוקי המשחק, זהו שער חוקי למהדרין, אולם השופט לא מאשר אותו, כיוון שהובקע בעקבות סדרת פעולות שליליות של האורחים ולא עבודת צוות טובה של שחקני צ'לסי. השחקנים לא מתרעמים על ההחלטה וממשיכים לשחק. בהמשך הם מבצעים כמה פעולות חיוביות, וזוכים למחיאות כפיים סוערות מההורים הצופים. מחיאות הכפיים שהשחקנים זוכים להן הן בהתאם לביצועים שלהם, ולאו דווקא תוצאה של שערים שהם כובשים. כך לדוגמא כאשר שחקן כחול של צ'לסי מבקיע שער קל ממצב נוח, הוא זוכה לפּחות מחיאות כפיים יחסית למחיאות הכפיים שלהן זוכה שחקן הגנה, המחלץ עצמו משמירה צמודה של שחקן יריב, רץ קדימה עם הכדור, ובועט בעוצמה לכיוון השער. הכדור אמנם פוגע רק במשקוף, מזעזע אותו, ויוצא החוצה. אבל הביצוע הזה זוכה לקריאות התלהבות מכל הצופים, האורחים והמארחים גם יחד. הסביבה מעודדת יכולת, התוצאה היא עניין זמני. באופן כללי, התוצאה היא עניין שולי במשחקים הללו. במקרים רבים אמנם ניתן לשמוע הורים שואלים מהי התוצאה במגרש כלשהו, אבל השאלה הזאת היא רק תירוץ לניתוח מעמיק של המשחק, בעיקר ביצועי הילדים המשתתפים.
כמו באקדמיה של ארסנל גם כאן ישנה הקפדה רבה על החוקים. Fjallraven Kanken España כאשר שוער צ'לסי בועט כדור קדימה לעבר שחקני הקבוצה שלו, ועושה זאת מחוץ לרחבה המותרת, המשחק נעצר והשוער מתבקש לחזור על ההוצאה שוב. הוא מצליח לעשות זאת נכון בניסיון השני, ויותר לא חוזר על הטעות הזו. גם ההקפדה על עברות היא דקדקנית, וכמעט כל נגיעה בין שני שחקנים נשרקת כעברה. כל המאפיינים האלה מדגישים את האידילים של המשחק ההוגן האנגלי; שחקנים טובים, ילדים טובים ומשחק הוגן. כך מתעצב הכדורגל האנגלי על פי עקרונות אלו כבר משלב ההכשרה באקדמיות.
ג.
באקדמיות לכדורגל באנגליה מלמדים את הילדים מהי הדמות האידיאלית של כדורגלן אנגלי שאליה הם אמורים לשאוף. בקוד ההתנהגות שעליו חותמים הילדים בתחילת כל עונה, ישנו סעיף האומר: "תיראה חכם, תשחק חכם. חולצה בתוך המכנסיים, גרביים מורמות, מגני ברכיים, נעליים נקיות".
אותו קוד התנהגות מפרט כיצד אמורים הילדים ללחוץ ידיים בסוף כל משחק: בהחלטיות ובנחישות. במגרש הם לומדים לכבד את הכדור, את המדים, את עצמם, את חבריהם, היריבים שלהם והשופטים. הם לומדים לא לשמוח יותר מדי על הצלחות, ולא להישבר מאכזבות. התכונות האלה מעצבות את הדרך שבה יתפסו את משחק הכדורגל בעתיד. יותר מכך, הן משקפות את הדרך שבה יתפסו את עצמם, את עמיתיהם, יריבים ודמויות סמכות, וכיצד יתנהגו בחברה האנגלית בכלל כאשר יגדלו. גם מחוץ למגרש הם מתנהגים בנימוס, ולמרות שאין סעיף בקוד ההתנהגות הדורש זאת, כאשר הם מתקרבים לחדר שבו יושבים הוריהם ושותים קפה לפני המשחק, הם הולכים על קצות האצבעות, כדי שהרעש מנעלי הפקקים שלהם לא יפריע את מנוחת ההורים.
את המודלים של ההתנהגות שמייצרות האקדמיות עבור הילדים המשחקים אצלן ניתן לדמיין כפירמידה. בשלבי ההכשרה הראשונים מודגשות שלוש תכונות עיקריות הכרחיות לכל שחקן: אורח חיים בריא, התפתחות פסיכולוגית תקינה ומצב רפואי טוב. אורח החיים הבריא כולל את המזון שאוכלים הילדים, התנהגותם מחוץ למגרש עם חברים, בבית ובבית הספר, והדרך שבה הם מבלים את שעות הפנאי שלהם. באקדמיה ממליצים להם לחלק את שעות הפנאי בין לימוד וקידום תחומי עניין אחרים מחוץ לכדורגל. שמירה על כושר גופני, תקדם אותם על המגרש, אך חשוב מכך, תמנע מהם מלהתחבר לגורמים שליליים בחברה. סמים, אלכוהול ופעילות עבריינית לא מוזכרים כאן, אבל אלה בחזקת טאבו של ייהרג ובל יעבור. כך גם עישון סיגריות ואכילת מזון לא בריא. ההתפתחות הפסיכולוגית של הילדים נבחנת על ידי אנשי מקצוע, ונמדדת בשני פרמטרים עיקריים: אנרגיה גבוהה וגישה נכונה. שחקן כדורגל אנגלי צריך להיות בעל אנרגיה גבוהה וגישה חיובית למשחק. תכונות אלה הן הבסיס. יכולתו של השחקן על כר הדשא מגיעה רק בשלבים הגבוהים יותר בפירמידה.
בהנחה שהילדים באקדמיה הם בעלי התכונות המופיעות בבסיס הפירמידה המדומיינת, ניתן לעבור לשלב הבא. בשלב זה ישנן שתי תכונות הכרחיות; יכולת פיזית גבוהה על המגרש, וטכניקה וטקטיקה. יכולתם הפיזית של הילדים נמצאת אמנם במעקב צמוד של הרופאים באקדמיה, אך לילדים חלק חשוב בפיקוח על מצבם הרפואי האישי, אם כחלק מטיפול מונע הכולל אכילה נכונה ואימונים מחוץ לשעות האקדמיה, ואם ביידוע המאמן על כל פציעה או מחלה פוטנציאלית. שחקני האקדמיה היו רוצים כמובן לקחת חלק בכל משחק, אך הם מתבקשים לקחת אחריות ולנהוג ביושר, ולשבת על הספסל במידה והם מרגישים כי אינם במיטבם והשתתפות במשחק יכולה להזיק להם לטווח הארוך. העובדה שכל המשחקים הם משחקי ידידות לא תחרותיים, משדרת להם את המסר שמצבם הגופני חשוב יותר מהשתתפותם במשחק אחד. יכולתם הטכנית והטקטית של הילדים מתפתחת במהלך אימוני האקדמיה. הם מתבקשים לתרגל אותה גם בבית. לבסוף, בראש הפירמידה באה לידי ביטוי יכולתו המקצועית של הילד על המגרש. יכולת זו היא תוצאה ישירה של רכישת כל התכונות מבסיסי הפירמידה.
שחקני כדורגל צעירים זקוקים אם כן לכמה תכונות הכרחיות שבלעדיהן לא יוכלו להתקבל כשחקנים מן המניין באקדמיה, וסביר שלא יצלחו כשחקני כדורגל אנגליים מקצועניים בעתיד. מלבד היכולת שלהם על מגרש הכדורגל, הם צריכים להראות כבוד לעצמם, לקבוצה ולדמויות סמכות. הם צריכים ללמוד לעבוד בצוות ולהפגין אנרגיה חיובית, להתאמן מחוץ לשעות הלימוד בטכניקה וטקטיקה על המגרש, וכן לדעת להרכיב לעצמם תפריט בריא ולפתח תחום עניין מחוץ לכדורגל. כל התכונות האלה נדרשות מילדים בני שש כמו גם מילדים בני שש-עשרה. תהליך ההכשרה ההוליסטי והארוך הזה ישפיע על הדרך שבה ישחקו את המשחק גם בעוד עשר ועשרים שנים. הוא גם ישפיע על הדרך שבה ייראה הכדורגל האנגלי בעשרות השנים הבאות.
ד.
אבל מה קורה כאשר המודל לחיקוי שאליו מתבקשים הילדים לשאת עיניים לא מקפיד על המאפיינים המגדירים את הקטגוריה האידיאלית של "שחקן כדורגל אנגלי"? בחדר האירוח באקדמיה של ארסנל תלויות כמה תמונות של שחקנים שהתחנכו באקדמיה של הקבוצה. התמונה המפורסמת ביותר ביניהן היא של אשלי קול. קול התחנך באקדמיה של ארסנל, אבל חתם לבסוף על חוזה עם קבוצת צ'לסי, השנואה כל כך על אוהדי ארסנל. במשחקים בין שתי הקבוצות, כל נגיעה של קול בכדור מלווה בשריקות בוז רועמות מצד אוהדי ארסנל. אך זוהי לא "הבעיה" היחידה איתו. אשלי קול מככב גם לא מעט במדורי הרכילות בהקשרים לא חיוביים כמו קיום יחסי מין מזדמנים עם נשים. קול נשוי לכוכבת פופ, והיחסים הרומנטיים שלהם מדווחים בפירוט רב בעיתוני רכילות זולים כמו ה"סאן", ה"דיילי מירור'" ואחרים.
גם על המגרש אשלי קול הוא לא שחקן נטול בעיות. לעיתים קרובות הוא עושה עברות לא מחויבות המציאות ובמספר מקרים בעונות האחרונות הוא אף התחצף לשופטים ודמויות סמכות.
אני שואלת את מנהל האקדמיה של ארסנל לגבי היותו של קול דמות לחיקוי עבור הילדים. מר סמית עונה לי בביטחון: "קול הוא שחקן כדורגל בינלאומי-מקצועני ושחקן נבחרת אנגליה. אנחנו גאים בו מאוד". הוא עוד לא מסיים את המשפט וכבר מתחיל לנוע בחוסר נוחות בכיסאו. לפני שאני מספיקה להוסיף מילה, הוא אומר: "תראי, אני יודע מה את חושבת. גם לנו לא נוח עם ההתנהגות שלו ועם חייו האישים. כיום אנחנו לא יכולים לעשות כלום לגביו, אבל את הלקחים מההכשרה שלו אנחנו מיישמים באקדמיה. בקרוב אנחנו מתכננים להתחיל ללמד את הילדים איך להתמודד עם אמצעי התקשורת בצורה נכונה, וכיצד לנהל בתבונה את ענייניהם הכספיים". ואז מר סמית עוצר רגע, מהרהר בינו לבין עצמו, ומסכם כמעט בלחש: "רק עם הנשים שהם בוחרים להתחתן איתן אני לא יודע מה לעשות".
