עשר שנים חייתי באנגליה, במהלכן ראיתי כ-600 משחקים רשמיים מן היציע, ואני עדיין מקנא בשלומית גיא. סיקרתי ארבעה מונדיאלים וארבע אליפויות אירופה (יורו) ונכחתי גם בגמר ליגת אלופות מונומנטלי (1999) אחד – ועדיין אני משוכנע ששהות בת שנה שלמה באקדמיות הכדורגל של צ'לסי וארסנל היא חוויה שאין לה אח, רע ומחיר.

לא כל מי שייכנס אל הסוכה ששלומית בונה כאן, יסכים עם המסקנות שלה. אבל כל מי שיתארח אצלה בעמודים הבאים  יסכים כי אין דרך יותר מרתקת, מסקרנת ואמינה לנסות ולהגיע למסקנות כלשהן, מאשר לנשום את אוויר המועדונים מבפנים, לפעמים ממרחק התחככות עם זיעת הכדורגלנים. המחברת עצמה מגדירה את רשמיה כ"ציור אימפרסיוניסטי". כל אחד יוכל אולי לגלות בהם משהו אחר, אבל אף אחד לא יוכל להתכחש לעובדה שדברים שרואים משם – לא מיציעי האצטדיונים בשבתות אלא מהעבודה היומיומית הסיזיפית המתחילה מאפס וכמעט מגיל אפס – לא רואים מכאן.

ואולי אף עדיף שעבר זמן מה – קצר יחסית אבל נצח במושגי כדורגל שבו כל עונה מתחלפת מותירה את זו שלפניה מיותמת, זנוחה ונשכחת – בין ליקוט החומר לפרסומו. כי הנה, בתזמון כמעט מושלם, הביאה בכנפיה שנת 2010 לא רק את הכישלון המהדהד של נבחרת אנגליה במונדיאל, ששוב העלה אל סדר היום הציבורי את סוגיית טיפוח הכישרונות המקומיים, אלא גם חקיקה חדשה בליגה הבכירה, שנכנסה לתוקף עם פתיחת עונת 10/11 ועל פיה חייב כל מועדון להציג סגל בן 25 כדורגלנים ובו לפחות שמונה הם תוצרת בית. ההגדרה המדויקת של הנכנסים בקטגוריית כור ההיתוך המקורי של הקבוצה איננה חשובה לענייננו. מה שמהותי כאן הוא התפנית: הקפיטליזם החזירי של הכדורגל האנגלי מנסה לערוך עוד חשבון נפש.

הנבירה העצמית הזו מבצבצת שוב ושוב כמעט מכל צומת בספר זה. בדרך כלל היא גם משיגה תוצאות. אבל עם כל הכבוד להשקעה ולהלקאה, נעים לגלות שהספר הזה נזהר גם לא לעשות אידיאליזציה של הדרך. לא כל מהלך מניב פירות, לא כל מטאטא יורה. בין השורות תוכלו למשל לקרוא על סקוט סינקלייר, אחד מילדי צ'לסי הפורחים שצמחו לנגד עיני המחברת, ושהיא ואחרים טרחו לרשום בפנקסם באותיות זהב ולנבא להם עתיד מזהיר. סינקלייר הוא דוגמה להבטחה שחרף הליטוש ודעת המומחים, לא מומשה. בגיל 18 הוא ערך את הבכורה שלו בצ'לסי בפרמיירליג בדרבי לוהט נגד ארסנל. הרקיע המוזהב האיר באופק. אבל שלוש שנים חלפו, וסינקלייר עבר כבר שישה מועדונים שונים אליהם הושאל. ב-2010 הוא נרכש על ידי סוואנסי מליגת המשנה. לא מדובר בשום פנים ואופן בהתרסקות, רק בתיאום כוונות, יכולות וציפיות. בפרופורציות. האקדמיות האנגליות לכדורגל כפי שהן ניבטות מהפרקים כאן, הן אוניברסיטאות לחלומות, שאיפות, מתחים, התנפצויות ואקסטזות, אבל בסיכום כל הנ"ל ולכן בראש ובראשונה – לפרופורציות.

עבור מנהלי, שחקני ואוהדי כדורגל, מידתיות היא מלה גסה. מבחן התוצאה הוא היחיד. הצלחה היא הכול. אני אוהד של ווטפורד. בשנות ה-70 וה-80 היתה הקבוצה של אלטון ג'ון, גראהם טיילור וג'ון בארנס שם נרדף ומושמץ לטאקטיקת ה"בעט ורוץ". בעזרתה היא הגיעה לסגנות אליפות אנגליה (1983) ולגמר הגביע (1984). הסיכוי שלה להותיר חותם אמיתי ירד כנראה לטמיון בחצי היובל שמאז, שבו היא מתזזת לה בדרך כלל בין הצמרת לתחתית של ליגת המשנה, ומדי עשור מגיחה לביקור קצר ולאו דווקא מכובד במסיבת הגן של הפרמיירליג.

אבל הנה, דווקא עכשיו, יש לצרעות מוויקארג' רואד עדנה. רוח של אופטימיות. תקווה. עדיין לא על כר הדשא. שם האקלים הכלכלי הקפיטליסטי מאפשר – מאז עזיבת הפטרון ג'ון – רק פנטזיות על צעידה בשבילי תהילה חדשים. האופטימיות החדשה מפעפעת משום שווטפורד פצחה השנה בפרויקט העשוי להיות הדבר הבא: כדורגל וחינוך חובה ביחד, תחת אותה קורת גג. אקדמיית כדורגל המאגדת בתוכה כבר גם את בית הספר התיכון – לתלמידים בגילאי 16-11. המועדון אוסף אותם מהבית בשבע בבוקר, שולח אותם לכיתות, משגר אותם במהלך היום לאימונים, משלב עוד לימודים, ומחזירם לביתם בשבע בערב. 34 תלמידים/כדורגלנים נוטלים חלק בשנה הראשונה של הפרויקט הניסיוני. באייאקס, אם כל אקדמיות הכדורגל בעולם, באו לראות ואמרו לווטפורד "הצלחתם לנצח אפילו את השיטה שלנו". אם שלומית גיא היתה יוצאת למחקר שלה עכשיו, היא היתה זוכה בזווית נוספת ואוספת כלים חדשים לבחינה ולהשוואה. מי יודע, אולי זה המקום בו יונחו היסודות ל"אימפריה 2". לכו על זה. לפניכם ההוכחה הניצחת כמה זה מאתגר, מהנה, מלהיב, משתלם.

אבי מלר, אוקטובר 2010