אפילוג

בשעות הבוקר של התשעה-עשר במאי אני כבר ארוזה ומוכנה, ממתינה לנהג המונית שייקח אותי לשדה התעופה. עוד יומיים ישחקו צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד במשחק גמר גביע אירופה לאלופות. אנגליה בהיסטריה. גם קצת בהיסטוריה; מעולם לא הגיעו שתי קבוצות אנגליות לגמר של התחרות האירופאית. במשחק הזה אני כבר אצפה בישראל. ברדיו של המונית מנתחים פרשנים את סיכוייהן של שתי הקבוצות. בין לבין אני מחייגת לארץ. אפס, אפס, תשע, שבע, שתיים, שמונה, שש… אחרי צלצול אחד אמא שלי עונה. אפשר לשמוע בקול שלה שהיא מתרגשת. "להתראות מחר בבוקר". בפעם הראשונה מזה חודשים, אנחנו נפרדות רק כדי להיפגש שוב בעוד כמה שעות. בשאר הנסיעה הנייד שלי שקט. כמעט כל הפרידות כבר נעשו. פגישות עתידיות נקבעו. בשעה חמש בערב, שעון מקומי, אני ניגשת לעמדת הצ'ק-אין. מבט אחרון על הבירוקרטיה האנגלית גורם לי לחייך. האווירה הרגועה משקיטה את הפחד שלי מנמלי תעופה. רגע לפני שאני משאירה את המשא הכבד אצל הדייל החביב ונכנסת בשערי הכניסה לאזור ההמראות, אני מזהה פנים מוכרות. שתי רגליים רצות, נשימה קצרה, וחליפה של עובד בית קפה בכיכר פיקדילי. ג'וני.

יותר משנה עברה מאז שראיתי לראשונה את הפנים של ג'וני. זו היתה שעת לילה מאוחרת, אני הייתי אז מפוחדת ומבוהלת, וג'וני, לבוש פיג'מה מחוץ לבניין מגורים ברחוב ויקטוריה, ביתם של שלושה חתולים שעליהם שמר בתמורה לתשלום צנוע, היה הדבר הכי מרגיע ומשמח שיכולה הייתי להעלות על הדעת. ועכשיו, שלושה עשר חודשים מאוחר יותר, הפעם רגועה יותר, אני שמחה פי-אלף מונים לראות את ג'וני מגיע כדי להיפרד.

מאחורי ג'וני משתרכת שיירה. אמו ואביו של ג'וני, רועי ודיוויד, צמודים מתמיד, וג'ק, חברנו המשותף, אוהד צ'לסי. כולם באו כדי לומר שלום. "אני מתקשרת כבר שבוע," אני מספרת לג'וני בקול נרגש. "אתה לא זמין". "רצינו להפתיע אותך, כולנו," ג'וני מסביר. אמו מוסיפה, "הייתי כל כך קרובה לספר לך, את מוכרחה לסלוח לי על אותה שיחת טלפון קצרה. אני לא יודעת לשמור סודות, והייתי ממש קרובה להרוס את ההפתעה הזו". "נו וול, העיקר שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר," ממשיך אביו של ג'וני בפרגמטיות אופיינית. ג'ק, שמצא שישה זוגות של אוזניים פנויות להקשיב לו, התרגש מהמעמד: "תכננו את זה מהרגע שאמרת לג'וני שאת נוסעת. לא חשבת שניתן לך ללכת בלי להגיד שלום, נכון? איזה מזל שהטיסה שלך לא נקבעה לעוד יומיים; את יודעת שבעוד ארבעים ושמונה שעות צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד יתמודדו בגמר גביע אירופה לאלופות. זה אירוע היסטורי, הלא כך?!". "איפה באמת תצפו במשחק?" אני שואלת, גם כדי לעצור את שטף הדיבור של ג'ק. רועי ודיוויד, ששוב קרובים ומאושרים כאילו לא עברו שנה של תלאות, מספרים: "תכננו לראות אותו כולם יחד בפאב ליד הבית. חבל שאת לא יכולה לבוא…".

ורק ג'וני, נשימתו כבר סדורה, לא אומר כלום. בטלוויזיה שמעל שער היציאה משודרות תמונות של שחקני שתי הקבוצות האנגליות. ג'ון טרי ופרנק למפארד עורכים אימונים אחרונים למשחק ההיסטורי בעוד יומיים. תשובות של אלכס פרגוסון ממסיבת העיתונאים משודרות שוב ושוב, גורמות לשתיקתו של ג'וני להישמע רועשת יותר. כאשר אנחנו מתחבקים בפעם האחרונה, ממש ליד שער היציאה, אני מרשה לעצמי בפעם הראשונה לחצות את גבולות האיפוק המקומיים, ונותנת לכמה דמעות סוררות ליפול. כשהחיבוק משתחרר ואני מביטה בעיניו של ג'וני בפעם האחרונה, אני חושבת שאני יודעת בדיוק על מה הוא חושב; כמו בכל הרגעים המשמעותיים בחייו, ג'וני חושב שאפשר היה לעשות מהרגע הזה יופי של סרט. אפילו שהוא יודע שסרטים על פרידות בנמלי תעופה הם כבר ממש לגמרי בנאליים.