מתוך "כדור הרעם", מאת: עופר מוכתר.
בנאום ההשבעה שלו כנשיא הארבעים וארבעה של ארה"ב בחר ברק אובמה להודות לג'קי רובינסון: "… האופן בו הוא חי את חייו והתייצבותו בחזית המאבק בגזענות ובהפרדה, סיתתו את האבנים הגשמיות והרוחניות עליהן צעדתי בדרך לבית הלבן…"
הסיפור של רובינסון הוא סיפור של התנגדות לגישות שהצרו את רגלי השחורים בתחומי החברה בארצות הברית בכלל ובתחום הספורט בפרט. אף על פי ששחורים רבים הצטיינו בענפי ספורט שונים עד מחצית המאה ה-20 לערך, נמנעה מהם ההשתתפות במשחקי ליגה ובתחרויות פורמאליות. הסיבה לכך נעוצה במספר החלטות היסטוריות שהתקבלו בארצות הברית במהלך המאה ה- 19. ב-1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית, בין היתר על רקע מחלוקות בנוגע לסוגיית העבדות. לאחר ניצחון מדינות האיחוד, שהתנגדו לעבדות, הוטל משטר צבאי על כל המדינות המורדות. מטרתו, כפי שניסח זאת הנשיא לינקולן, הייתה לוודא שיבוצעו במדינות הללו מספר רפורמות. המרכזיות שבהן הן התיקון ה-13, ה-14 וה-15 לחוקה. התיקון ה- 13 אוסר את העבדות, התיקון ה- 14 מעגן שוויון זכויות לכל האזרחים ארצות הברית, והתיקון ה- 15 מבטיח זכות הצבעה לבני כל הגזעים. אולם בשטח – עברה עוד תקופה ארוכה של הפרדה פיזית ומנטאלית בין שחורים ללבנים, בעיקר בגלל סדרה של חוקים, שנקראו "חוקי ג'ים קרואו".
במשך דקות ארוכות המטיר עליו המאמן קללות גזעניות. רובינסון לא הגיב.
חוקי ג'ים קרואו היו חוקי מדינה וחוקים מקומיים, שנחקקו בדרום והיו תקפים עד שנת 1965. חוקים אלה אפשרו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי, תוך שניתן לאמריקאים שחורים סטאטוס של נפרד אבל שווה. דוגמאות לחוקי ג'ים קרואו הן הפרדה בין שחורים ללבנים בבתי הספר, בתחבורה הציבורית, בשירותים ציבוריים, במסעדות ובברזיות. צבא ארצות הברית היה מופרד גזעית וגם בספורט לא היו יכולים שחורים להשתתף בחלק מליגות הספורט המקצועניות. כך הוקמו בשלהי המאה ה- 19 ליגות השחורים ( Negro league).
ליגות הבייסבול של השחורים ניסו לספק מסגרת מקצוענית אלטרנטיבית לשחקנים שחורים, שלא יכלו להופיע בליגות של הלבנים בשל חוקי ההפרדה הגזעית. ביטול ההפרדה הגזעית שהתאפשרה הודות לדוקטרינת "נפרד אבל שווה" הייתה אחד מיעדיה המרכזיים של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית,שהייתה זקוקה לגיבור שיוכל לפרוץ את חיי העוני והנחשלות של הדרום. האיש הזה יהיה ג'קי רובינסון, בן למשפחה של קוטפי כותנה בת שבעה נפשות בג'ורג'יה שבדרום ארה"ב.
"מהפיכה אינה תפוח שייפול כשיבשיל – עליך להפילו בעצמך!" – ארנסטו "צ'ה" גווארה, 1960.
כשהיה רובינסון בן חצי שנה עזב אביו את הבית. אימו עבדה כמשרתת מרבית שעות היממה ורובינסון גדל בעיקר ברחוב, אורח חיים שלימד אותו לא להיכנע לאיש. במהלך מלחמת העולם השנייה גויס ג'קי לצבא והוצב בטקסס. יום אחד, בעת נסיעה באוטובוס צבאי, הורה הנהג לרובינסון להתיישב בחלקו האחורי של האוטובוס. רובינסון סירב והועמד למשפט צבאי. פרקליטו טען במשפט כי ג'קי לא הפר שום פקודה, ושכל התקרית היא ניסיון התנכלות לחייל שחור שעמד על זכויותיו. בית המשפט הסכים עם ההגנה וההאשמות בוטלו- ניצחון ראשון מתוך רבים שיגיעו בעתיד.
רובינסון שוחרר מהצבא בסוף שנת 1944 וחתם בקבוצת "המלכים", קבוצת הבייסבול של קנזס סיטי בליגת הבייסבול של השחורים. העונה הייתה קשה ומפרכת, המשכורות היו נמוכות ולא שולמו בצורה סדירה, שחקנים שיחקו במספר תפקידים בשל סגל מצומצם והנסיעות למקומות מסוימים בדרום ארה"ב מוכה הגזענות גבלו בסכנת חיים. הקבוצות היו מעין מופע נודד וסיפקו את יצר הסקרנות והמציצנות של האוהדים הלבנים, ואת גאוותם של קהילת השחורים. המקצוענות לא הייתה בראש מעייניהם של השחקנים והמאמנים וג'קי רובינסון התקשה להיטמע חברתית בחיים הסוערים של הליגה. במגרש לעומת זאת הוא נטמע היטב, חבט ב 38.7 אחוזי הצלחה ב- 47 משחקים והופיע במשחק האולסטאר.
הפי צ'נדלר וברנץ' ריקי לא נשארו אדישים להישג הזה. הפי צ'נדלר היה הקומישינר של ליגות הבייסבול הבכירות ב-1945. בראיון עימו אמר צ'נדלר ש"אם השחורים יכולים להילחם ולמות באוקינאווה עבור ארצנו… הם יכולים לשחק בייסבול באמריקה". ברנץ' ריקי היה באותה תקופה הנשיא והמנהל של קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג'רס, מן הבולטות בקבוצות הליגה "הכול אמריקאית". הוא היה גם היחיד שהחליט לקרוא תיגר על ההפרדה הגזעית בספורט האמריקאי ולהרים את הכפפה שזרק הקומשינר. ריקי פנה לרובינסון ושאל אותו אם יצליח לשלוט בעצמו ולא להגיב לכל הקריאות והמעשים הגזעניים אשר יוטחו בו, אם וכאשר ישחק עבור הדודג'רס. "אתה מחפש כושי שמפחד להילחם בחזרה?", שאל רובינסון. "לא", ענה ריקי, "אני מחפש אחד שיש לו מספיק אומץ לא להילחם בחזרה".
האגדה מספרת שריקי בחן את רובינסון על ידי כך שבמשך דקות ארוכות המטיר עליו קללות גזעניות. רובינסון לא הגיב.
מהפיכה אינה תפוח שייפול כשיבשיל
"אני זוכר את ג'קי, בן 28 אז, פוסע פנימה", סיפר רלף ברנקה, הפיצ'ר של הדודג'רס דאז. "לא היה תא הלבשה בשבילו, אז ג'קי אלתר כמה נעצים וחבל ותלה את בגדיו ליד הדלת של מאמן הכושר. מישהו הגיש לו חולצה של הדודג'רס, מס' 42, והוא שם אותה עליו במהירות, בלי לחשוב על המשמעות ההיסטורית של הצעד".ברנקה אמנם לחץ את ידו של רובינסון אבל היו כאלה בקבוצה שסירבו לעשות זאת. רוב חבריו לקבוצה התרחקו ממנו, וכמה אף העליבו אותו, או הודיעו שהם מעדיפים לא לשחק.
בעונתו הראשונה בדודג'רס שיחק רובינסון בבסיס הראשון ונבחר לרוקי השנה של הנשיונל-ליג. הוא נאלץ להתמודד עם תופעות גזענות קשות על המגרש: קללות, יריקות, קריאות בוז, בננות וחתולים שחורים שנזרקו למגרש, מגישים שזרקו את הכדור לגופו ולראשו במתכוון, קבוצות שאיימו שלא יתייצבו מול הדודג'רס ואיומים על חייו ובני משפחתו.
רובינסון המשיך להילחם את מלחמתו על המגרש. במשחק נגד פילדלפיה, ג'קי חבט חבטה ארוכה וטס לבסיס השני. השחקן על הבסיס השני פספס אותו ובתגובה תקע בראשו של ג'קי את הכפפה כל כך חזק, עד שניתן היה לשמוע את המכה ליד הספסל בקצה השני. ג'קי לא הגיב לפרובוקציה, אבל דקה אחר כך ברח לאותו שחקן וגנב את הבסיס השלישי..זו הייתה התשובה שלו.
גם משפחתו סבלה מהשפלות. אשתו, רייצ'ל, סיפרה פעם כי בעת אימוני האביב בפלורידה נאסר עליה ועל ילדיה לצאת מתחומי המגורים, בעוד הנשים הלבנות יצאו לקניות והלכו עם ילדיהן לבריכה. כשהגיעה לצפות בבעלה משחק אולצה להיכנס למגרש מ"שער השחורים", שלא היה יותר מחור בקיר.
לעיני כל אמריקה, ודווקא במגרשי המשחק הלאומי שלה, הוכיח רובינסון שהוא לא רק סמל. הוא גם ידע לרוץ ולחבוט. הוא זכה בתואר ה-MVP ב-1949, והוביל את הליגה עם ממוצע חבטה של 34.2 אחוז יחד עם 37 גניבות בסיס ו-124 ריצות מוכנסות. בעונת 1955 עזר לקבוצה שלו לזכות באליפות ראשונה ויחידה מאז. בסוף אותה עונה הוא פרש מבייסבול, וכעבור מספר שנים הוא הפך לשחור הראשון שנבחר להיכל התהילה של הבייסבול.
הספר "כדור הרעם" מאת עופר מוכתר.
רובינסון המשיך במאבקו למען שוויון זכויות לשחורים לאחר שפרש מהמשחק. התדרדרות בנו לסמים הפכה אותו לאחד מנושאי הדגל במאבק נגד הסמים בארה"ב. בשנות חייו האחרונות חלה בסוכרת ובמחלת לב. הוא נפטר מהתקף לב ב- 24 באוקטובר 1972, בגיל 53, בביתו בקונטיקט. ב-1997, לכבוד יובל ה- 50 להופעתו הראשונה, הקדישה הליגה את העונה כולה לג'קי רובינסון. הנהלת הליגה הכריזה שהגופייה מספר 42 תיתלה בכל אצטדיון, ואף שחקן באף קבוצה לא יוכל ללבוש אותה יותר. שילובו של ג'קי רובינסון כשחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול הבכירה היה ציון דרך בפריצת הגבולות האתניים בארצות הברית. מאז הלכה וגברה כניסתם של שחורים לענף ספורט זה ולאחר מכן גם לכדורסל ולפוטבול. מספר השחקנים השחורים בליגת הבייסבול עלה עד 27% בתחילת שנות השבעים, ובשנות ה-90 היוו השחורים רוב מוחלט בענף הכדורסל. פירושו המעשי של מעשהו של רובינסון היה חדירה של יחידים ממיעוט מופלה ומבוזה אל תחומים שהיו סגורים בפניהם.
"לא אכפת לי אם אתם אוהבים אותי או לא", אמר רובינסון אחרי משחק הבכורה המפורסם שלו ב-1947. "חשוב לי שתכבדו אותי כבן אדם".
