הסיפור על ג'קי רובינסון

הסיפור של ג'קי רובינסון הוא סיפור של התנגדות לגישות שהצרו את רגלי השחורים בתחומי החברה בארצות הברית בכלל ובתחום הספורט בפרט. אף על פי ששחורים רבים הצטיינו בענפי ספורט שונים עד מחצית המאה ה-20 לערך, נמנעה מהם ההשתתפות במשחקי ליגה ובתחרויות פורמאליות.

(מתוך "כדור הרעם", מאת עופר מוכתר)

ילדות וצבא

כשהיה רובינסון בן חצי שנה עזב אביו את הבית. אמו עבדה כמשרתת מרבית שעות היממה ורובינסון גדל בעיקר ברחוב. במהלך מלחמת העולם השנייה גויס ג'קי לצבא והוצב בטקסס, שם סירב להתיישב בחלקו האחורי של אוטובוס צבאי – וזכה לניצחון משפטי.

"מישהו עם עוז לב שלא להילחם בחזרה"

רובינסון שוחרר מהצבא בסוף 1944 וחתם בקבוצת "המלכים" בליגת הבייסבול של השחורים. ברנץ' ריקי מקבוצת הדודג'רס חיפש שחקן עם, כדבריו, "עוז לב שלא להילחם בחזרה" נגד גזענות.

רובינסון עמד בפני גזענות שיטתית: קללות, אלימות ואיומים. אך הוא בחר להגיב דרך מצוינות ואיפוק. בעונתו הראשונה בדודג'רס נבחר לרוקי השנה. ב-1949 זכה בתואר MVP. ב-1955 עזר לקבוצה לזכות באליפות ראשונה.

מורשת

רובינסון נפטר ב-24 באוקטובר 1972, בגיל 53. ב-1997 הכריזה הליגה שגופיית מספר 42 תיתלה בכל אצטדיון – לזכרו.

"לא אכפת לי אם תאהב אותי או לא. מה שחשוב הוא שתכבד אותי כאדם."

סיפורו של רובינסון מוכיח שספורט הוא לא רק מה שמתרחש על המגרש. זהו מרחב שבו נחרצות גם שאלות של שוויון, כבוד וצדק חברתי.