הקדמה למהדורה השנייה של אימפריה

"אימפריה" יצא לאור ב-2008. כתבתי אותו כשהיה ברור לי שמשהו עמוק שגוי בדרך שבה מנוהל הספורט בישראל. לא בגלל שאנשי ספורט הם אנשים רעים – אלא כי המבנה עצמו מייצר תמריצים שגויים.

תשע שנים אחרי, יצאה המהדורה השנייה. הוספתי הקדמה חדשה כי התמונה השתנתה – אם כי לא בדרך שחשבתי.

מה השתנה

חוק וילן-טירוש (2012) – חקיקה שנועדה לרגולציה פיננסית של עמותות ספורט בישראל. עיקרון נכון. יישום חלקי.

ועדת זאליכה – ועדה ממשלתית שבחנה את מצב הספורט הישראלי לעומק. הדו"ח שלה היה אחד הנסיונות הרציניים ביותר לאבחן את המחלה.

כנסי "ילד בשלום" – יוזמות שהתמקדו בילדים ובאלימות בספורט. כנסים חשובים, עם אנשים מסורים.

הפילוסופיה של "הגזר במקום המקל" – בשנים האחרונות יש יותר שיח על חינוך, מניעה ועבודה קהילתית כחלופה לענישה. אני שמחה על כך.

מה לא השתנה

האלימות לא נעלמה. הפגים לא נסגרו. המועדונים עדיין מנוהלים לרוב ללא תוכנית עסקית ברורה. הכדורגל הישראלי עדיין לא הצליח לייצר ליגה שמושכת קהל רחב.

הפער בין ההצהרות לבין הפעולות נשאר עצום.

מדוע כתבתי את ההקדמה

לא כדי לומר "ראיתם? צדקתי." אלא כי אני מאמינה שיש ערך בלעמוד מדי כמה שנים ולשאול: האם הדברים שחשבנו שהם הבעיה – עדיין הבעיה? האם הפתרונות שהצענו – עדיין הפתרונות הנכונים?

ב-2008 הסתכלתי על הכדורגל. ב-2017 אני מסתכלת על כל הספורט, ועל הקשר שלו לחברה הישראלית בכלל. הספורט הוא מראה. מה שרואים בו – זה לא כדור ורשת. זה אנחנו.