ב-12 השנים האחרונות בהן אני כותבת על ספורט, מעולם לא כתבתי טקסט על פמיניזם וספורט. יש לכך שלוש סיבות. הראשונה, מעולם לא חקרתי את התחום ולכן כל מה שיש לי לומר עליו הוא בגדר אמירות של סקרנית המביטה על הנושא מהצד. שנית, זהו בעיניי אחד הנושאים המורכבים ביותר בספורט המודרני. כיוון שכך, פוסט באינטרנט פשוט איננו מספיק כדי להעביר את המורכבות שלו מבלי לגרור עליי התקפות המבוססות על "העתק הדבק" שהוצאו מהקשרן. הסיבה השלישית היא שאני, עדיין, מאפשרת לעצמי את הפריבילגיה של התלבטות סביב הנושא, כך שבעוד שלטקסטים יש נטייה להישאר קבועים, דעתי בנושא משתנה מעת לעת. שני אירועים גרמו לי לשנס מותניים ולנסות להתמודד עם המשימה. הראשון הוא חגיגת יורו עד גיל 19 שהסתיימה השבוע בישראל, והשני הוא פרסום ספרו החדש של פרופ' אמיר בן פורת "לא כך עושות כולן" המתאר היבטים הסטורים וסוציולוגים של כדורגל הנשים בעולם ובארץ (הוצאת רסלינג). בהשראת אירועים אלה אנסה לענות על שתי שאלות: א. האם נשים שמשחקות כדורגל יזכו אי פעם ליחס שוויוני בהשוואה לגברים המשחקים כדורגל? ומכאן: האם נשים צריכות לשחק כדורגל? ב. האם נשים שמנהלות כדורגל יזכו אי פעם ליחס שוויוני בהשוואה לגברים המנהלים כדורגל? ומכאן: האם נשים צריכות לנהל כדורגל? כמובן שאת תחום הכדורגל אפשר להחליף כמעט בכל ענף ספורט קבוצתי אחר.
כיוון שמדובר בשתי מגה-שאלות, אודה על סבלנות ואורח רוח. כדי להתחיל את הדיון בשאלות אלה אפרט קצת על ההקשרים ההיסטוריים של הספורט (כפי שהם מפורטים גם אצל בן פורת, כאמור). פעילות גופנית נחשבה כמעט מאז תחילת ההיסטוריה, למעוז גברי במהותו. הספורט המודרני מאז תחילת התקופה המודרנית נוכס, באופן בלעדי, למגדר הגברי, כאשר כלים מודרניים, ובראשם הרפואה, הצדיקו חלוקה לא שוויונית זו. כך, רופאים החל מהמאה ה-19 הזהירו נשים כי אם תעסוקנה בפעילות גופנית/ ספורט הן תאבדנה את מבנה גופן הנשי, כתפיהן יהיו רחבות יותר, קולן עמוק והן אף מסתכנות בלאבד את היכולת ללדת. לדעת בן פורת, תלמיד נלהב של האסכולה המרקסיסטית, מדובר במניפולציה שנועדה להדיר נשים מהמרחב הגברי. לאורך התקופה הזו נשים התחרו בענפי ספורט גבריים. כך היו מוכרות באירופה תחרויות היאבקות של נשים, בעיקר מהמעמד הנמוך, אך אלה נתפסו כסטייה המתקרבת במאפייניה לזנות. תחילתה של המהפכה הפמיניסטית באנגליה, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות הצליחה להביא שינוי ברמה הפוליטית והחברתית. אך בעוד נשים קיבלו זכות הצבעה וזכויות פרלמנטריות אחרות, הספורט נשאר המעוז האחרון של השליטה הגברית. זאת מכיוון שבניגוד לתחומים אחרים הספורט מערב את הגוף, ובהשוואה בין הגוף הנשי לגברי, לגברים יש יתרון ברור.
כיוון שכך, לדעת בן פורת, המאבק של נשים לשחק כדורגל הוא המאבק הפמיניסטי האחרון שעוד נותר להן כדי להגיע לשוויון. המצב כרגע, לטענתו, הוא שגברים ממשיכים להחזיק בלגיטימציה על המשחק בכל כלי – אידיאולוגי, כלכלי, תקשורתי – שיש להם. המאבק הפמיניסטי סביב השליטה במשחק הוא מאבק שהוא לטענתו אקוטי לקיומה של חברה שוויונית ובריאה.
אבל לא כולם שותפים לעמדה הזאת. כאשר מדברים על פמיניזם, חשוב לזכור שישנם זרמים רבים המכנים עצמם זרמים פמיניסטים. פעמים רבות זרמים אלה חלוקים בעמדתם בנוגע לגורם האי-שוויון, ועוד יותר מכך חלוקים סביב שאלת פתרון הבעיה. הפמיניזם הליברלי יענה על השאלה הראשונה והשנייה בחיוב. נשים צריכות לשחק כדורגל וסביר להניח כי בעתיד נשים אלה אף תזכנה ליחס שוויוני לעומת גברים המשחקים כדורגל. הדרך להשיג שוויון זה, לפי הפמיניסטיות הליברליות, היא באמצעות בתי המשפט והרשות המחוקקת. ההצלחה הגדולה ביותר של זרם זה הוא מה שמכונה בארצות הברית ובעולם כולו "טייטל 9"- תיקון לחוק שהתקבל ב-1972 וחייב כל מוסד חינוכי המתוקצב על ידי המדינה להשוות את ההקצבות שמקבל הספורט הנשי לזה שמקבל הספורט הגברי. כיוון שמערכות החינוך בארצות הברית מרכזות את מרבית הכשרת הספורט בגילאים הצעירים, לטייטל 9 הייתה השפעה אדירה על גידול במספר הספורטאיות ואף על התפתחות הספורט המקצועי לנשים (לדוגמה ה-WNBA).
הזרם הפמיניסטי שיענה על שתי השאלות הראשונות בשלילה הוא הזרם הרדיקלי. לדידו, נשים שמשחקות כדורגל לעולם לא תזכנה לשוויון ביחס לגברים במצב בו החברה מתקיימת כיום, מהסיבה הפשוטה שאת חוקי המשחק (הפוליטי כמו גם הכדורגל) קבעו הגברים. בספורט חוקים אלה באים לידי ביטוי בהעדפה של תכונות גוף ואופי גבריות. כך, כל ענפי הספורט המודרני מתבססים על כוח פריצה: בעיטה, זריקה לסל, הטלת כידון, ריצה ועוד, הדורשים שימוש בשרירים "גדולים", שהם חזקים יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. נשים שמשחקות כדורגל מקבלות עליהן מראש את העובדה שלעולם לא תוכלנה לרוץ מהר יותר, לבעוט חזק יותר או לקפוץ גבוה יותר מגברים. בכך הן בעצם משעתקות את מצבן העגום ונשארות, לעד, עדיפות פחות מהספורט הגברי. הפתרון, לדידו של זרם פמיניסטי זה הוא ליצור לוח משחק חדש המדגיש את החוזקות הנשיות. כלומר, לעודד נשים לעסוק בספורט המדגיש ערכים "נשיים" כמו שיתוף פעולה, עבודת צוות, תמיכה הדדית והעצמה. מבחינה ספורטיבית עדיפות פעילויות גופניות שלא מערבות תחרות ומדגישות עבודה על שרירים ארוכים ועמוקים, החזקים יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. כך נכנסו לחיינו פעילויות גופניות כמו פילאטיס ויוגה. גברים כמובן מוזמנים לקחת חלק בפעילויות אלה, אבל הם מוכרחים לקבל עליהם את עולם הערכים הנשי, זה המדגיש כאמור עדינות, איטיות ורעות.
הרעיון שנשים הן באופן אינהרנטי עדינות וגברים הם מתפרצים ואלימים מעורר כמובן ביקורת בקרב זרמים אחרים של פמיניזם, אבל הוא מקובל בחוגים רבים. אולם אם נקבל טענות אלה של הרדיקליות, אז טורניר יורו לנשים לא צריך להתקיים, כיוון שהוא במהותו מחזק את הערכים הגבריים ומסייע לאי קיומו של שוויון. חבל, לא? גם בן פורת לא יסכים עם הטענות של הזרם הזה.
לא חבל לוותר?
גם הפמיניזם ההגמוני שותף להנחת הבסיס של הפמיניזם הרדיקלי; זרם זה טוען שנשים צריכות להיכנס לעמדות מפתח ניהוליות שאוישו עד כה על ידי גברים. אולם החל מהגיען לשם הן צריכות לנהל מערכות על פי ערכים "נשיים". כך לדוגמה, בשנת 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325 שקובעת שמדינות נדרשות לעודד נציגות של נשים בתהליכי שלום ובפוליטיקה בינלאומית; זאת מכיוון שלנשים יש, לכאורה, נקודת מבט אמפתית ומוכנות גבוהה יותר להגיע לפשרה. בספורט ניהול של נשים יכול להביא לפתיחה של שיתופי פעולה ולעבודה משותפת שיביאו להפחתה של אלימות וגזענות.
זרם מעניין נוסף בהקשר הזה הפמיניזם הפרו-סקס (או הליפסטיק). זרם זה שהתגבש בעקבות הצלחת המהפכה הקווירית בארצות הברית טוען שנשים ספורטאיות (ונשים בכלל) צריכות לנצל את המקום בו יש להן יתרון על הגברים על מנת למשוך השקעות כלכליות ותשומת לב ציבורית לעיסוקן. נקודת החוזק המרכזית שלהן היא, ניחשתם נכון, המיניות שלהן. וכיוון שגברים יעשו כל מה שבחורה בהלבשה תחתונה תבקש מהן, כולל יצפו במשחק כדורגל נשים, יש להשתמש בכך. כך חשבו נשות נבחרות הכדורגל של גרמניה (ואחרות) כאשר הצטלמו בהלבשה מינימאלית למגזין פלייבוי על מנת לעורר תשומת לב למשחקי הנבחרת. על בסיס העיקרון הזה עובדת גם ליגת לנג'רי פוטבול ליג. העירום במקרה של התומכות ברעיון הזה, לא רק שאיננו מחליש את האישה, אלא אף מעצים אותה ואת מעמדה היחסי. אני מניחה שבישראל תהיה התנגדות חריפה לתפיסה הזו, הן בקרב מגזרים שמרניים והן בקרב הספורטאיות עצמן.
על השאלה האם נשים צריכות לנהל ספורט אפשר לענות באופן דומה. הפמיניזם הליברלי יטען שבהחלט כן. נשים צריכות לדרוש להיכנס למעוזי הגבריות, אם דרך חוקים ואם באמצעות בתי משפט, ולעשות עבודה דומה לזו של הגברים. הפמיניזם ההגמוני יטען שנשים צריכות לדרוש עמדות ניהול, אך בהגיען לשם, עליהן לשנות את השיח המקובל, ולהציע תפיסות "נשיות" יותר. הפמיניזם הרדיקלי יציע לנשים לפתח ענפי ספורט נפרדים מאלה של הגברים, ולנהל אותם בנפרד. אני לא בטוחה שאני יודעת כיצד יענה הפמיניזם ליפסטיק על השאלות האלה. וכל זה עוד לפני שהכנסנו לסיר זרמים נוספים כמו הפמיניזם הפוסט מודרני, פמיניזם שחור, פמיניזם חזרה למטבח ועוד.
אף פעם לא הצלחתי לענות על השאלה: האם אני פמיניסטית. לא כיוון שאני לא, אלא בגלל שהמושג מורכב בעיני כל כך שאינני מצליחה להסביר אותו לעצמי. אני, כאמור, גם נוטה לשנות את דעתי מפעם לפעם. מצד אחד, קשה לי עם העובדה שנשים צריכות להיות "גבריות" כדי להצליח במעוזי גבריות מוצהרים (ע"ע גולדה מאיר, מרגר תאצ'ר בפוליטיקה). מהצד השני, גופי רעד מהתרגשות אתמול בערב כשבחדשות הראו את מסיבת העיתונאים של ג'יין וולטר עם מינויה למאמנת הראשונה ב-NFL. הספר "כך לא עושות כולן" של אמיר בן פורת נכתב אומנם מנקודת מבט מרקסיסטית והגמונית וכמעט לא דן בתיאוריות האחרות. עם זאת הוא פורץ דרך במובן הזה שהוא הספר הראשון שפורסם בעברית בנושא נשים בספורט. בהיותו כזה הוא פותח דלת לתחילתם של דיונים בנושא.
ב-28 באוגוסט יתקיים כנס שלום הילד בספורט. 51% מהדוברים בו יהיו דוברות. לא שמתי לב לכך כאשר בניתי את הכנס, אבל אולי זה לא מקרי; אולי כדי לנהל ולאמן ספורט בריא, איכותי וסבלני דרושות נקודת מבט נשית. ואולי לא. אני לא בטוחה. בכל מקרה, כל מי שהנושא בדמו/ בדמה מוזמן וחשוב שיגיע לתמוך בשינוי החברתי שהכנס מוביל: ספורט הוגן, שווה, בריא וסובלני לילדנו ולנו.
אפילו ההזמנה הרשמית מוקדשת לנשים
