הגזר

א.

סיפור עם מוכר מספר על איכר קשה יום שמבקש להגיע מביתו בחווה לכיכר השוק המרכזית כדי למכור את תוצרת פרי האדמה שלו. לרשותו חמור זקן אחד. יום אחר יום עושה החמור את הדרך הקשה, צועד בשבילי עפר, סוחב על גבו עגלה מלאה. יום אחד עייָף החמור, ולא רצה להמשיך ללכת. עמד, רגליו נטועות עמוק באדמה. לקח האיכר את המקל, הכה בישבנו של החמור העקשן. מכאב המכה המשיך החמור מספר צעדים, ועצר. הכה האיכר שוב, שוב הלך החמור מספר צעדים, שוב נעצר. כך המשיכו, זה בשלו וזה בשלו, עד שהגיעו לבזאר וחזרה. למחרת בבוקר התרגל החמור למכות, ונעמד עיקש מתמיד במקומו, סרב לזוז. הכה האיכר חזק יותר, עד שכמעט גרם לפציעתה של החיה. שוב התקדם החמור מספר צעדים, ועצר, עד שהגיעו לבזאר. ביום השלישי לא עזרו כבר המכות הקשות, והאיכר נותר חסר אונים.

חשב וחשב מה לעשות. להכות אותו חזק יותר הוא לא יכול מבלי להסתכן בהריגת החיה, ואת זה כמובן אינו רוצה לעשות. לבסוף עלתה מחשבה בראשו. לקח חכה, קשר בסופה גזר, והחזיקה כך שהגזר יישאר תמיד מספר צעדים לפני החמור. והחמור, מכיוון שכה רצה לטעום מהמתוק, המשיך ללכת וללכת, עד שהגיע לבזאר המרכזי, ואפילו הוא עצמו לא הרגיש שעשה זאת.

 

ב.

כשמדברים על השפעת דו"ח ועדת טיילור על היעלמות אלימות חוליגנית ממגרשי כדורגל באנגליה מזכירים בעיקר את ההגבלות והעונשים שהציע הדו"ח לטיפול בתופעה. ואכן בדו"ח השני והארוך יותר שפרסמה הוועדה היא הציעה ארבע פעולות למיגור תופעת החוליגניזם במגרשי כדורגל. הראשונה היא הפעלתן של מצלמות טלוויזיה במעגל סגור לפיקוח על האוהדים בכל רגע נתון במהלך המשחק והקמת יחידת מודיעין לאומית שתאתר מעשי אלימות פוטנציאליים. השנייה היא הגדרת שלוש פעולות כבלתי חוקיות. הפעולות הן: השלכת חפצים למגרש, שירה של פזמונים בעלי אופי גזעני ועלייה למגרש ללא סיבה מוצדקת. ביצוע של כל אחת מפעולות אלה יגרור אחריו רישום פלילי במשטרה והעמדה לדין. שתי ההמלצות הבאות מיועדות לאלו שהורשעו בעבירה פלילית והן: הרחבת סמכויות בתי המשפט להעניש מורשעים ומניעת כניסתם של אלו לאצטדיוני כדורגל.

אבל התייחסות להמלצות אלה בלבד עושה עוול לפרויקט רחב הידיים והשאפתני של השופט לורד טיילור. יותר משדו"ח הוועדה מבקר את התנהגות האוהדים במגרשי הכדורגל, הוא מותח ביקורת קשה על גורמים ממסדיים גדולים: הנהלות מפעלי המשחקים – הליגה והגביע, מועדוני הכדורגל, המועצות האזוריות, המשטרה וכוחות העזרה הראשונה. מעבר לביקורת הפרטנית שיש לשופט טיילור על תפקודם (או שמא יש לומר – חוסר תפקודם) של מוסדות אלה במניעת אסונות הייזל והילסבורו ובטיפול בנפגעים, יש לו ביקורת ברמה הכללית של תפישתם את משחק הכדורגל. "האווירה במגרשי כדורגל לא מעודדת גאווה," הוא טוען במקום אחד, ובאחר: "דרושה גישה שונה לחלוטין בכל מגרשי הכדורגל במדינה. אנו זקוקים לסטנדרטים חדשים הן מבחינת הלבנים בהן נבנה את האצטדיונים שלנו והן מבחינת יחסי האנוש שמתקיימים בתוכם". דו"ח ועדת טיילור מבקר באופן קשה את ההתייחסות לאוהדי הכדורגל כעבריינים בפוטנציה: "השמירה המאסיבית עליהם על ידי כוחות הביטחון הרבים וכליאתם מאחורי גדרות גבוהים היא נבואה שמגשימה את עצמה". כאשר מראש מתייחסים לאוהדי כדורגל כעבריינים, סביר שכך גם יתנהגו הם בעצמם.

בסך הכול מציע הדו"ח שבעים ושישה סעיפים לטיפול. ארבעה שצוינו כאן נוגעים באופן ישיר לאוהדים. כשלושים סעיפים ממליצים בפירוט על המבנה הרצוי של היציעים ושל מגרש הכדורגל, מרבית הסעיפים עוסקים ביציעי האוהדים והסרת הגדרות המפרידות בין היציעים לדשא. שני סעיפים נוגעים לוועדות עירוניות חדשות שמומלץ שיוקמו כדי לפקח על בניית האצטדיונים האלה. שנים-עשר סעיפים מפרטים את אחריות המועדון, חמישה-עשר סעיפים מפרטים את תפקיד המשטרה, ותריסר סעיפים נוספים מתעכבים על שיתוף הפעולה הרצוי בין הגורמים האחראים על מתן עזרה ראשונה במגרשים. מחלוּקת תחומי האחריות ניתן ללמוד על מטרת העל של הוועדה, כפי שמפרט אותה הדו"ח יותר מפעם אחת: אוהדי הכדורגל שמגיעים למגרשים צריכים ליהנות מחוויה תרבותית ומזמינה, הם צריכים לקבל תגמול הולם על מחיר הכרטיס ששילמו. ההתייחסות אליהם כבני תרבות תביא גם להתנהגות כזו מצדם.

המלצות הדו"ח התקבלו באנגליה כמעט במלואן. הן הצליחו, ובזמן קצר, לגרום לשינוי דרמטי בהתנהגות האוהדים. דו"ח ועדת טיילור לא ביקש לפעול באופן ישיר נגד מאות אלפי האוהדים המגיעים בכל סוף שבוע למגרשי הכדורגל. הוא פנה אל מועדוני הכדורגל, המשטרה וכוחות ההצלה באצטדיונים, ודרש מהם שינוי בפעילותם ובהתייחסותם כלפי האוהדים. בניגוד לתפישה המקובלת, האלימות לא נעלמה מנוף הכדורגל באנגליה בעקבות פחדם של האוהדים מידם הקשה של המשטרה ובתי המשפט. ההתייחסות אל האוהדים כבני תרבות המגיעים כדי ליהנות מהחוויה היא אשר גורמת להם להתנהג כילדים טובים. התנהגותם הטובה מזכה אותם בתחושה כלל-אנגלית משכרת של להיות חלק מציוויליזציה מערבית. היא מחמיאה לסופר-אגו הלאומי שלהם, ומעצבת אותם כמודל מושלם של אוהדים. אוהדי הכדורגל באנגליה רוצים להיות חלק מאימפריה, ואנגליה עוזרת להם להרגיש חלק מהאימפריה שהיא רוצה להיות. המחיר שהם צריכים לשלם עבור זה הוא יחסית נמוך.

בשנה האחרונה משדרים בלוח האלקטרוני הגדול באצטדיון האמירויות לפני כל משחק של הקבוצה הביתית קליפ באורך כמה דקות. הקליפ מתחיל בחדר שינה קטן של אוהד כדורגל צעיר. על פי תנועות הגוף המהירות שלו ניתן לנחש שהוא מתרגש. הוא שם צעיף על צווארו, וממהר לדלת היציאה של הבית. הוא ואביו נוסעים יחד לאצטדיון, מתיישבים במקומותיהם. המתח מועבר לצופה בצורה מעוררת השתאות. הנה הם אוכלים משהו, שותים משקה קר. לקול קריאות האוהדים עולים על המגרש עכשיו שחקני הקבוצה. השופט שורק, והמשחק מתחיל. הקבוצה האהודה על הילד תוקפת לשער שמשמאל. אחת התקפות הולכת טוב במיוחד, פורצת מהאגף הימני. מסירה קדימה ו…, מישהו בשורה שלפני הילד נעמד. המסך הופך שחור, ורק פס הקול נשאר לספר את הסיפור: קולות שמחה של אוהדים חוגגים. המצלמה חוזרת לילד הקטן, דמעות בעיניו, ובקול חנוק הוא שואל את אביו: "מה אבא, הם הבקיעו?". ברגע שבו מתמקדת המצלמה בפניו של הילד הקט, לשישים אלף צופים באצטדיון האמירויות עומדות דמעות בעיניים. המסר לא יכול להיות ברור יותר, אבל הוא כתוב באותיות לבנות על רקע שחור: "אם אתה אוהב את משחק הכדורגל, שב!".

האוהדים של ארסנל אוהבים כדורגל, אוהבים את הקבוצה שלהם, ובעיקר, כמו כולנו, מאוד אוהבים לחשוב על עצמם כאנשים נעימים, אכפתיים, רגישים לזולת. אז הם יושבים לאורך רוב משחק הכדורגל, ומרגישים נהדר. מועדון הכדורגל מרגיש נהדר. אנגליה מרגישה נהדר. ככה צריכים לנהוג בניה ובנותיה – כבני תרבות, כחלק מציוויליזציה, כאימפריה. יש מי שיטענו שהפיכתם של האוהדים לתרבותיים מושגת באמצעים מניפולטיביים. אפשר בהחלט להתווכח רבות סביב השאלה הזאת. על דבר אחד, עם זאת, אין לדעתי עוררין: השינוי בהתנהגות אוהדי הכדורגל האנגלים נבע מהרצון שלהם לקחת חלק בציוויליזציה מערבית מתקדמת – כפי שמנגנונים פוליטיים במדינה הגדירו מהי ציוויליזציה, מהו מערבי, ומהו מתקדם – ותודות לחוויה הרב חושית שהוצעה להם. אוהדי הכדורגל החוליגנים באנגליה של שנות השבעים והשמונים לא הגיעו למוזיאונים ומייצגי תרבות אנגליים. לכן המוזיאונים ומייצגי התרבות הגיעו עד למגרש הכדורגל השכונתי שלהם. ומשעשו כך, שינו את התנהגותם של האוהדים והכילו את אזרחיה ותושביה של המדינה – כולל אלו שהיו בעבר קבוצות הקיצון שלה – תחת קטגוריה מפרגנת, תרבותית ונעימה. אימפריה.

 

ג.

בחרתי לקרוא לספר הזה "אימפריה" לא משום חסד הנעורים שאני שומרת לאימפריה הבריטית הקולוניאליסטית ששלטה על ממחצית העולם עד אמצע המאה העשרים. כילדה דווקא הייתי מכורה לספרי הגבורה על המחתרות שלחמו בבריטים בארץ ישראל. אבל החוויה שליוותה אותי במהלך כל תקופת שהותי בבירה האנגלית היתה חוויה של עוצמה. לא עוצמה ממדרת, שמכילה את תושביה ואזרחיה של אנגליה אבל משאירה בחוץ את כל מי שאינם כאלה, אלא חוויית עוצמה שעוטפת את כל המבקרים במדינה. המנגנונים הפוליטיים שמופעלים בבריטניה נותנים לכל אדם, גדול כקטן, תחושה של גדלוּת. זוהי אולי אחת הסיבות שאנשים כה רבים רוצים לבקר או אפילו להשתקע בה. בהתנהגות המדינה כלפי החלשים, המיעוטים והאורחים שלה יש יחס מכבד אשר משרה על רבים תחושה של היות חלק מאימפריה גדולה, ומכאן, תחושה של עוצמה אישית.

דוגמא מאלפת שנתקלתי בה במהלך החודשים שלי כאן היא תחרות מוזיקלית המיועדת למנגנים תמורת פרוטות בתחנות הרכבת התחתית. עיריית לונדון הכריזה כי בין כל המוזיקאים הללו (ובכוונה אינני אומרת "מקבצי נדבות", שכן האסוציאציות השליליות של המושג הזה לא נפוצות כאן) תתקיים תחרות, שבסופה תעניק העירייה למנצח/ת פרס של עשרת אלפים לירות שטרלינג. היכולת של העירייה להגדיר אנשים אלו לא כ"קבצנים" אלא כ"מוזיקאים", כבעלי מקצוע אשר תורמים לחיי הציבור ולא כנטל על החברה האנגלית, היא מכבדת ומכילה בקטגוריה של "מעצמה אנגלית", תוך הדגשת מאפיינים תרבותיים שאנגליה אוהבת להתפאר בהם – במקרה הזה מוזיקה. היא לא מבקשת "לטפל" בהם כאילו היו רפש או מחלה; היא מייצרת עבורם תחושה של כבוד עצמי, אפילו יוקרה. והתחרות הזו, בעלוּת כספית נמוכה באופן יחסי, מצליחה לפאר את שמה של אנגליה במקום ליצור בועות התנגדות פוטנציאליות מצד אלה שמזלם שפר עליהם פחות מאחרים. מספרים שאפילו אהוד בנאי התחיל את הקריירה שלו ברכבת התחתית בלונדון. מי יודע, ייתכן שדווקא החוויה הזו היא שהובילה אותו בסופו של דבר לכתוב שירים כמו "עיר מקלט" ו"עבודה שחורה". בנאי, שמספר בכמה מקומות שהתקופה שבה ניגן בתחתית של לונדון היא שגרמה לו להחליט להיות זמר, הוא אולי ההוכחה הישראלית למה שבעיריית לונדון כנראה הבינו היטב: נגני רחוב יכולים להיות הרבה יותר מסתם "קבצנים".

בכדורגל קורה דבר דומה. התפישה הנפוצה כיום היא שהפחד מפני כוחות השיטור והחוק, כפי שהופיעו בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר והענישה שהוחמרה עם מסקנות ועדת טיילור, הם אשר היוו את הגורם העיקרי לשינוי הדרמטי שחל בכדורגל האנגלי אחרי שנות התשעים. אבל אם התפישה הזו נכונה, הרי שכיום אמורה היתה לשרות במגרשי הכדורגל אווירה של פחד, חשש מהמשטרה ורתיעה מהחוק. בלשון המעטה, זוהי איננה החוויה המיוצרת כיום במגרשים. בסטמפורד ברידג', לדוגמא, מוצבים ארבעים שוטרים בלבד, גם הם בלתי מזוינים, והם ממתינים בתוך קפסולה אטומה הממוקמת מעל אחד מיציעי האוהדים. אמנם ישנן מצלמות שיכולות לזהות את פניו של אדם אחד מבין עשרות אלפי אוהדים, למקרה שאותו אדם ביצע פעולה שאיננה חוקית. אבל אני מאמינה כי פעולת כאלה לא מתבצעות ביציעים לא מחשש לעונש, אלא פשוט מכיוון שהן אינן ראויות. וזהו, לא צריך סיבה אחרת. כי עונשים, את זה יודעים אפילו איכר וחמור, יכולים להיות אפקטיביים רק עד נקודה מסוימת. אחר כך הם כבר מפסיקים להכאיב, ואי אפשר להמשיך להעניש מבלי החשש להרוג לגמרי את הענף. גם בכדורגל האנגלי הבינו את זה, ולאחר החמרת הענישה שיושמה בעקבות המלצת דו"ח ועדת טיילור – וכללה הרחקה לשנים ארוכות מהמגרשים ועונשי כליאה למתפרעים – התחילו גם שם לקשור לחכה את הגזר. הגזר בא לידי ביטוי במגרשים המפוארים, בהתייחסות לשלומם והנאתם של האוהדים מהמשחקים, ובהענקת תחושה של שייכות למעצמה תרבותית גדולה.

באנגליה כמו באנגליה דואגים מאוד לדרך שבה המדינה נתפשת מבחוץ. אנגליה אוהבת לחשוב על עצמה כמקום בו המדע הוא נכס, התרבות היא ערך, וציוויליזציה היא עמוד האש המוביל את המחנה. ההיפתחות של הכדורגל האנגלי אל העולם בשנות השבעים של המאה העשרים האיצה את תהליך השינוי שביקשו האנגלים לחולל במשחק הכדורגל שלהם. עשרים שנה מאוחר יותר הם עשו זאת בעזרת גזר מטפורי, שבאמצעותו ביקשו לומר לאוהדים: אם תשמרו על הדרך שבה אנחנו רוצים שכדורגל אנגלי ייראה בעיני העולם – נקי, אליטיסטי, תרבותי – תהיו חלק מהאימפריה הבריטית המפוארת. לכן עבור האנגלי, העובדה שהוא עוזר לכדורגל לשמור על המאפיינים שיש לו כיום היא זו המייצרת אצלו תחושה של ציוויליזציה, תרבות, חלק מאימפריה. להליכה אחרי הגזר יש אפקט משמעותי הרבה יותר משיכול היה להיות לכל מקל.

במשחקי נבחרת אנגליה באצטדיון וומבלי החדש, כאשר עושים תשעים אלף אוהדים אנגלים את הדרך למקומות הישיבה שלהם, מקבלים את פניהם שני שלטים בגובה עשרות מטרים, שעליהם כתוב בגדול "We are England". סמל שלושת האריות ניצב בגאווה מאחור. התחושה שמקבלים האוהדים היא של חשיבות עצמית. "אנחנו אנגליה!". היכולת של האוהדים להרגיש שהם חלק מהמדינה המפוארת נקנית במחיר הפעוט של הימנעות מפעילויות לא חוקיות, כגון התנהגות אלימה או כניסה למגרשי הדשא. האוהדים האנגלים לרוב לא יעלו על דעתם להיכנס לכר הדשא כדי לחגוג אליפות – לא מכיוון שהם מפחדים מהעונש שיצפה להם בסוף הפעולה; הם פשוט מרגישים כך שייכות חברתית לאימפריה.

אבל יש יוצאי דופן. לפעמים קורה שאוהדים נרגשים מדי, שוכחים לרגע את כללי ההתנהגות המקובלים, ועושים את מה שהם לא עושים בדרך כלל. הנה לדוגמא, לפחות בשני מקרים בסוף עונת 2007/08 נכנסו אוהדי קבוצות של ליגות נמוכות למגרש הדשא – באחת מהפעמים האלה דקה לפני שריקת הסיום של המשחק – כדי לחגוג הישארות בליגה. במשחק של לסטר נגד סטוק סיטי ירדו אוהדיה של סטוק לכר הדשא כדי לחגוג עוד לפני ששרק השופט לסיום המשחק. אפשר היה לעשות מזה סיפור רציני, לפתוח מהדורות חדשות ועיתונים בכותרות גדולות, להביע זעזוע, גועל, כעס. אבל האם זה היה באמת מועיל? אחרי כמה דקות של חגיגות אוהדים – פעולה פלילית על-פי המלצות דו"ח ועדת טיילור – ביקש הכרוז מהאוהדים של סטוק לפנות את המגרש כדי שאפשר יהיה להשלים את המשחק. וזה לקח כמה דקות, אבל בסופן האוהדים עשו את דרכם חזרה ליציעים, והמשחק נמשך – ללא התערבות של כוחות משטרה, ללא רעש תקשורתי והבעת גועל קולקטיבית; ללא בתי משפט ועונשים. כמה אלפי אוהדים ירדים למגרש, ושום דבר דרמטי לא באמת קרה. פרט לעובדה שסטוק נשארה עוד עונה בליגה, כמובן.

 

ד.

כשהכדורגל נלקח לכאורה ממעמד הפועלים בסוף שנות השמונים, הוא לא אבד להם. האוהדים החוליגנים שראו את המשחק כשלהם לא ויתרו עליו. היום מעמד הפועלים האנגלי שאפיין את החברה בשנות השמונים לא קיים, וגם הפערים החברתיים הצטמצמו. גם הכדורגל כיום ניתן לכל האוהדים, אך בצורה אחרת. אמנם ייתכן שחלקם אכן לא יכולים לשלם את מחירי הכניסה הגבוהים כל כך למשחקי הכדורגל כיום. אבל יש אלטרנטיבות, והן מפתות. כי גם כאשר הצטופפו שמונים אלף אוהדים ביציעי העמידה של סטמפורד ברידג', הם לא יכולים היו לראות את הטלת המטבע, או אם לאחד מהשחקנים יש פצע על העורף, אולי חוט שהשתחרר מהחולצה. הם היו יכולים לפגוש את השחקן האהוב עליהם בפאב, אולי להזמין אותו לבירה; אבל הוא לעולם לא היה מספר להם, כפי שהוא מספר להם היום באוטוביוגרפיות הנמכרות בפאונד בחנויות יד שנייה, איך התהפכה לו הבטן בפעם הראשונה שבה לבש את החולצה הלבנה של ריאל מדריד והביט במראה. אז האוהדים היו יכולים להשיג את חולצות השחקנים במחיר נמוך, אבל הם לא תמיד רצו. האוהדים החוליגנים אימצו לעצמם אופנת לבוש משל עצמם, כיוון שחולצות כדורגל לא היו מספיק "מגניבות". היום הם יכולים, בחסותם האדיבה של מדריכי הסיור באצטדיון האמירויות, להריח את הזיעה של השחקנים שלהם. הם יכולים להציץ אל תוך הארוניות של שחקנים שהם רואים רק בטלוויזיה, ולהתרגש מסרט הדבקה ופקקים להחלפה. והם מרגישים קרובים. וטעים להם הגזר, תודה ששאלתם.

 

ה.

לא צריך להתייחס לכל מה שנעשה באנגליה כתורה למשה מסיני. אין לספר הזה כוונה לעשות אידיאליזציה לפעולות הפוליטיות הננקטות באנגליה או לדרוש את הבאתן המיידית והבלתי מתפשרת לישראל. אני מקווה שספר זה לא נקרא כספר הדרכה המבקש להביא את המערב אל מה שהוא לכאורה האוריינט המזרח תיכוני. ישנן התנהגויות שאולי לא מתאימות ולא ראויות לנו. החופשיות שבה יכולים אוהדים לומר דברים, לעתים אפילו לדרוש בעלות על נכסים שרשומים בטאבו על שמו של מישהו אחר, כפי שקורה בכדורגל הישראלי, היא לטעמי משהו שיש להתגאות בו. אוהדי קבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע, לדוגמא, הקימו בתחילת שנות האלפיים עמותה בשם "יוזמת ברצלונה". מטרתה של יוזמה זו היתה לאסוף כספים כדי לקנות את המועדון מידיו של הבעלים הקודמים שלו, אלי זינו. השאיפה היתה להעביר את המועדון לבעלות של אוהדים מחזיקי מניות, כפי שקורה כיום במועדון הכדורגל המפואר של ברצלונה. היוזמה אמנם לא יצאה אל הפועל, אך למחאת האוהדים המאורגנת נגד הבעלים הקודמים של הקבוצה היתה השפעה על מכירתה לבעליה החדשים, אלונה ברקת. מקרי הפועל אוסישקין תל אביב בכדורסל והפועל קטמון בירושלים הם דוגמאות נוספות ליוזמות חיוביות שקיימות בארץ, אשר מתחילות מהאוהדים ומעידות על האקטיביות שלהם בקביעת סדר היום החברתי בכדורגל. התפישה לפיה בעל המאה איננו בהכרח גם בעל הדעה היא גישה שיש להתגאות בה ובפופולאריות שלה בישראל, והיא איננה מובנת מאליה.

עם זאת ובאותה נשימה אומר שאני לא רואה בלמידה מתרבויות אחרות הודאה בכישלון של התרבות שלנו. החכם למד מטעויות של אחרים, ובאנגליה לאורך השנים עשו טעויות רבות, שמדרך הטיפול בהן ניתן ללמוד לקחים שאפשר יהיה ליישם אצלנו. השאיפה בישראל לכדורגל שהוא אירוע תרבותי לא תצא אל הפועל אם לא ניטיב ללמוד לעומק את כל האמצעים שבהם עשו שימוש באנגליה, ונטעה לחשוב שהפעלת פחד וטרור על האוהדים היא דרך לגיטימית, יחידה ונכונה. המסקנה הזו נכונה לא רק לכדורגל. ישנן עוד זירות רבות שבהן ניתן לעשות שימוש במסקנות שהובאו כאן. קחו למשל את הניסיון להילחם בתאונות הדרכים. השיח בשנים האחרונות בישראל נוטה להתייחס למי שנהג ברשלנות ופגע באנשים כאל "רוצח". מהניסיון האנגלי אולי אפשר ללמוד שנהגים יכולים להיות סבלניים ונעימים פשוט בגלל שההתנהגות הזו נעימה להם. אם נצליח לשכנע את האוחזים בהגה שנהיגה היא בעצם חוויה נעימה, ושהתנהגות אדיבה בכביש הופכת אותם לאנשים טובים יותר, אולי נצליח להביא לשינוי משמעותי. רוב האנשים הרי רוצים להיות טובים. הגזר הוא יומיומי ולכן אפקטיבי יותר ממקל שמוטח במפתיע, רק כאשר תוצאת ההתנהגות מביאה לנזק. ייתכן ואלו מטרות גדולות מדי, אבל צריך לזכור שרק לפני עשרים שנה איש באנגליה לא האמין שאפשר יהיה לשנות את תופעת החוליגניזם במהירות כה רבה.

אנגליה גורמת לאזרחיה ולתושביה להרגיש יפים, חלק מאימפריה. לפעמים התפישה המדומיינת הזו היא בועה המתפוצצת בפניה של האומה. כך קורה בכל פעם שנבחרת הכדורגל האנגלית לא מצליחה לזכות בתואר משמעותי בזירה האירופאית והבינלאומית. אפשר להתווכח לגבי השאלה האם פעולת הפרגון הקולקטיבית היא שקר גס, תודעה כוזבת במונחיה של התיאוריה המרקסיסטית. ייתכן שחסרונותיה של התפישה המדומיינת של אנגליה את עצמה כאימפריה עולים על יתרונות תפישה זו. באופן אישי אני חושבת שהיה נחמד אם גם בישראל היה מי שמנסה לגרום לתושבים במדינה, לפעמים, להרגיש יפים.

התמונה שציירתי כאן מייצגת את דעתי. זוהי החוויה שלי והתרשמותי מהתקופה שבה ביליתי באנגליה ומהיכרותי עם התרבות והמנגנונים הבריטיים. זהו הציור האימפרסיוניסטי שלי. אני מאמינה שלאחרים שביקרו באנגליה או התגוררו בה תקופה מסוימת יש בראש ציורים אחרים, והם לגיטימיים באותה מידה. מגוון הדעות חשוב ליצירה של דיון מפרה. אם הצלחתי לעורר דיון כזה, קיבלתי את שכרי. כאנתרופולוגית, זה כל מה שאוכל לבקש.