א.
האימפריה הבריטית שלטה על רבע משטחי העולם במשך חמש מאות שנים. היא כונתה "הארץ בה השמש לא שוקעת", כי בכל רגע נתון זרחה השמש על לפחות מושבה אחת שלה ברחבי העולם. לפניה שלטה על חלק גדול מהעולם האימפריה העות'מאנית. אפשר לחזור עוד אחורה בזמן, אל האימפריה הרומית, הבבלית ואיזו לא. אף אחת מהן לא איתנו היום. הנקודה ברורה: אימפריות אמנם נופלות לאט, אבל הן נופלות בסוף. תמיד.
העונה שזה עתה הסתיימה היתה אחת העונות המעניינות ביותר בכדורגל האנגלי. בצ'לסי מאבקים בין בעלי הון לאוהדים על מעמדו של מאמן אחד, שהיה בחזקת חצי אל, העלו שאלות רבות לגבי הלגיטימיות של ההשפעה הכלכלית הגדולה שיש לזרים על הכדורגל המקומי. התקופה שבה ז'וזה מוריניו, מאמן מוכר ומוערך, הוחלף במאמן חדש, לא מוכר וחסר ניסיון, היתה הזמן שבו שמעתי אוהדים מאתגרים את החלטות בעל המועדון באופן המשמעותי ביותר. אבל גם המחאה היתה בסדר גודל מצומצם; הפגנה שהתארגנה בימים ההם הצליחה למשוך רק כמה מאות אוהדים של הקבוצה, שהם כמות לא משמעותית בהתחשב בכך שקבוצת הכדורגל הבוגרת של המועדון מושכת בכל שבוע לסטמפורד ברידג' כארבעים ושניים אלף אוהדים. גם ההפגנה ההיא, המצומצמת, היתה הפגנה שקטה ותרבותית שהביעה חוסר שביעות רצון בדרך הראויה לציוויליזציה.
הזמן החולף והצלחותיה של צ'לסי בליגה ובגביע אירופה שכנעו את אוהדי הקבוצה שאברם גרנט הוא מנג'ר ראוי, אפילו "אגדה חיה", לפי אחד מהם. ההשערה שלי היא שרומן אברמוביץ' היה מרוויח הרבה יותר על ידי תמיכה במנג'רים שלו, ז'וזה מוריניו ואברם גרנט, והשארתם בתפקיד, ממה שהוא יכול להרוויח על ידי הפרת חוזה והבאת מנג'רים חדשים לקבוצה. הפרת הסכמים ותחלופה תדירה של מאמנים, מחזירים את צ'לסי והאוהדים שלה לנקודה הכי פחות נוחה להם; חוסר סדר וחוסר שקט במערכת. תחושת הביטחון והעליונות שהיתה לאוהדים בתקופתו של מוריניו, ולרגעים גם בתקופת גרנט, מתערערת שוב בכל פעם שמנג'ר חדש צועד למתחם האימונים בקובהאם. ואברמוביץ' חוזר להיות בעיני האוהדים פרימדונה רוסייה במסע קניות קפריזי.
לא רק בצ'לסי זוהי עונה רוויה במאבקים בין בעלי הון למאמנים. מועדוני כדורגל רבים עוברים בשנים האחרונות לידיהם של זרים. כך קרה במועדונים של מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ליברפול ואחרים. זרותם של בעלי הקבוצה איננה נתפשת כחסרון בפני עצמו. היא נתפשת כך רק כאשר היא הופכת את מועדון הכדורגל האנגלי למגרש משחקים פרטי. אז נזכרים האנגלים באנגליוּתם, ותולים את האשמה בזרותם של הזרים. למועדון הכדורגל של ליברפול הגיעו בתחילת העונה המדוברת שני משקיעים אמריקאים. הם הצהירו כי הם רואים בקבוצה השקעה כלכלית גרידא, ועניינם הספורטיבי לא מתמקד בכדורגל בכלל ובכדורגל אנגלי בפרט. עבור האנגלים, שמחשיבים מאוד את משחק הכדורגל שלהם, יש בהצהרה כזו כדי לפגוע. ועם זאת, רק לאחר שבהנהלה מתגלעים חיכוכים בלתי ניתנים לגישור, שבחלקם מעורב גם רפאל בניטז – המנג'ר המוערך של הקבוצה – מתחילים האוהדים להביע מורת רוח מהנהלתם של האמריקאים. בשלט שהם מניפים באחד ממשחקי הליגה, לקראת סוף העונה, הם מבקשים "דובאי, קנו אותנו". בקשה זו ממי שהם כמובן משקיעים זרים, מלמדת שהעובדה שמשקיעים בכדורגל הנם זרים אינם פוסלת אותם מראש. היחס של האוהדים אליהם תלוי בדרך שבה הם יבחרו לנהל את ענייניהם. כמו במקרה של צ'לסי גם כאן, חוסר שקט במועדון מעורר חוסר נוחות אצל האוהדים. אבל חוסר הנוחות הזה לא מושפע מעובדת היותו של רומן אברמוביץ' רוסי, או היותם של היגס וג'ילט אמריקאים.
הנבחרת האנגלית שוב נכשלה העונה. היא לא הצליחה להעפיל לטורניר יורו 2008 – לתדהמת אוהדיה, אבל בהתאם למוניטין הלוזרי שיצרה לעצמה בשנים האחרונות. זה ישתנה יום אחד, ואז גם נהגי מוניות יפסיקו להטריד את עצמם ואת נוסעיהם במציאת תירוצים לתופעות שאין להן באמת סיבה. כי אימפריות, כאמור, נופלות, אבל לפעמים הן גם מצליחות לקום. והתשתיות, המתקנים ורמת המשחק באנגליה לא יכולים לספק תירוץ לשום כישלון. נבחרת אנגליה צריכה להיות בצמרת העולמית, ואני מאמינה שבקרוב היא גם תהיה שם.
הנה, קחו לדוגמא את פולהאם הקטנה. עד אמצע העונה היא התמקמה בתחתית טבלת הליגה, מתחת לקו האדום, מובילה במספר הנקודות רק על דרבי קאונטי האומללה. במהלך התקופה הזו היא החליפה שלושה מאמנים. ותירוצים לכישלון שלה יש בלי סוף; בעל קבוצה עשיר ככורח, שלא משקיע מספיק בקבוצה שלו, תחרות אזורית עם צ'לסי השכנה, וּויתור מראש על הילדים באקדמיות. אבל במשחק האחרון של העונה היא הצליחה לצאת מרשימת היורדות, שנייה אחת לפני השריקה האחרונה. פולהאם לא היתה מעולם, ואולי כבר לא תהיה, אימפריה. אבל למשחק האחרון שלה בקראבן קוטג' אי אפשר להשיג כרטיסים. עשרות אלפי אוהדים עמדו ביציעים והניפו שלטים. ואני בטוחה שאף אחד מהם לא הרגיש חלש, שולי, קטן. עבורם הקבוצה שלהם והם כאוהדים שלה – אימפריה.
מנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות הליגה במשחק האחרון של העונה, שסיומה היה צמוד ביותר. גביע ניצחון מונף, ועשרים ושתיים מדליות נענדות סביב צווארי שחקני הקבוצה. מגיע ליונייטד לזכות באליפות. היא משחקת נהדר, יחס השערים שלה מצוין. היא שוטפת את המגרש, כובשת בשלשות ורביעיות, ושומרת על מספר שערי הספיגה הנמוך בליגה בעזרת הגנה אדירה ושוער מצוין. היא גם זוכה בליגת האלופות ומייצבת את מעמדה כקבוצה הטובה באנגליה בשנים האחרונות. וויין רוני, שחקן יונייטד היום ואוהד אברטון תמיד, אומר שהוא שואף להשיג באירופה מספר תארים רב יותר מזה של ליברפול. ליברפול, בעבר אימפריה, מאבדת בשנים האחרונות את הטענות לכתר. ההיסטוריה מלמדת שזה קורה לכולם. יום אחד זה כנראה יקרה ליונייטד.
ב.
זו היתה עונה נהדרת, מהסוג שכותבים עליו ספרים. מה יישאר איתי מכל השפע הזה? הכול. אבל כשהימים יחלפו להם, והשרב הארץ-ישראלי יכהה את דפי עיתוני הספורט של העונה האחרונה, אני בעיקר אזכור את תחושת האימפריה שיש לכל מי שידו נוגעת, רגלו בועטת, בכדור רגל אנגלי. ומבלי לנקוט עמדה ערכית לגבי האימפריה הזו – והרי גם באימפריות יש לא מעט מן הרע – אגיד רק שלעונה אחת היה מעניין להרגיש חלק ממנה.
במהלך השנה שבה גרתי באנגליה וחקרתי את הכדורגל שלה פגשתי מאות הורים, ילדים, מאמני אקדמיה ואוהדים. ביליתי אינספור שעות על מגרשי דשא, ניהלתי עשרות ראיונות, חלקם ארוכים בחדרי משרדים מפוארים, אחרים קצרים במסדרונות מזדמנים. את כל החוויות העברתי אל הכתב כדי שאוכל תמיד לעיין בהן ולזכור. ובאותה רשימה מכובדת של אירועים שכדאי לא לשכוח, זכורה לי במיוחד שיחה ארעית עם מנהל בכיר בהנהלה של ארסנל. בסוף ראיון שארך שעתיים, כשהוא מלווה אותי למעלית בבנין "הייבורי האוס", שאל אותי אותו אדם למהות המחקר שלי. "אני מנסה להבין איך הפך הכדורגל האנגלי מספורט של מעמד הפועלים לאימפריה," אני עונה לו. "אם כך, כדאי שתסיימי את העבודה שלך מהר. כמה זמן את עוד חושבת שזה יימשך?". ואת המשפט הקצר הזה, שנאמר בחטף רגע לפני שדלתות המעלית נסגרו עליי, לא הייתי צריכה להעביר אל הכתב כדי לזכור. כיוון שמכל אינספור האנשים שאיתם דיברתי במהלך התקופה האחרונה, זו הפעם הראשונה שבה אני שומעת הכרה בזמניות תופעת אימוץ משחק הכדורגל על-ידי האריסטוקרטיה במדינה. משפט קצר שמעיד שהכדורגל האנגלי הוא אמנם אימפריה, אבל אימפריות כאמור נופלות, גם אם לאט.
שתי סיבות עיקריות, קשורות זו לזו, ניתן למנות כדי להסביר ירידה עתידית אפשרית של משחק הכדורגל ממעמדו החברתי-הכלכלי הרם בהווה. את הראשונה מספק הבכיר במועדון התותחנים: "מחירי הכרטיסים היום הם בלתי הגיוניים. חמישים פאונד לשעתיים של צפייה במשחק כדורגל הם מחיר לא ריאלי יחסית לכל ענף בידורי אחר במדינה. יום אחד אנשים יבינו את זה ויפסיקו לשלם. פשוט מאוד". הסיבה השנייה היא החשש שמחירי הכרטיסים הגבוהים יגרמו לכך שממוצע הגילאים של הצופים במשחק ילך ויעלה עם השנים, משום שרק בעלי אמצעים מסוגלים להרשות לעצמם כרטיס. אובדן הקהל הצעיר, בעיקר במשחק שזקוק לנאמנות מגיל צעיר, משרה תחושה של פסימיות בנוגע לעתיד. האם הילדים של היום יוותרו על משחק הכדורגל מחר?
האמת היא שאף אחת מהסיבות האלה לא ממש משכנעת. האם אנשים יבינו יום אחד שמחירי הכרטיסים למשחקי הכדורגל באנגליה הם לא ריאליים? אולי. רק שמחירי כרטיסים הם בדרך כלל התוצאה של ערך חברתי, ולא טריגר למהפכות. כלומר מחירי הכרטיסים הגבוהים למשחקי כדורגל הם תוצאה של דרישה גבוהה אליהם. מועדון הכדורגל של ארסנל מדווח שרשימת ההמתנה שלו למנויים עונתיים עומדת על ארבעים אלף שמות, והמספר ממשיך לעלות בקצב קבוע. ספסרים מוכרים כיום כרטיסי משחק לתיירים במחיר של מאתיים חמישים פאונד, פי-חמישה מן המחיר הנקוב על הכרטיס. וכל עוד מאפייני המשחק ימשיכו להחניף לאוהדיו, ימשיכו אלה לשלם את עלותו הגבוהה. להערכתי קיים סיכוי נמוך שמחיר הכרטיס כשלעצמו יעורר את זעמם של הצופים, בוודאי היות ומדובר על תרבות פנאי. ובנוגע לילדים; העובדה שהם אינם יכולים להרשות לעצמם כיום כרטיס למשחק כדורגל מעציבה רבים. הם מפסידים את החוויה והנאמנות מגיל צעיר שאבותיהם השיגו במחיר הליכה של קילומטרים לאצטדיון ועמידה ביציעים הישנים. עם זאת ייתכן שהריחוק שלהם ממשחקים בתוך אצטדיוני הכדורגל רק יגביר את הרעב למשחק. הרי גם מוצרי יוקרה אחרים – מכוניות פאר לדוגמא – הם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש בגיל צעיר, וזה לא מונע מהם לרצות אותם כשהם גדלים.
מה, אם כן, יכול להוביל לירידה במדרג החברתי של המשחק? אולי אני טועה, וכל אחת מהסיבות האלה, אולי שתיהן יחד, יגרמו לכך שיום אחד הכדורגל האנגלי כבר לא יהיה האימפריה שהוא היום. יכולה להיות סיבה אחרת לחלוטין, שנראית כיום לא הגיונית. כך לדוגמא, משחק הכדורגל – שיש לו קונוטציות רבות למלחמה וכיבוש, ואפשר ללמוד על כך מבחינה של הטרמינולוגיה של המשחק, המדגישה מושגים כמו שליטה, הגנה, התקפה – יהפוך פופולארי פחות כאשר יפציע השלום העולמי, שכולנו מייחלים לו. אולם הסיבה חשובה פחות מהתוצאה; יום אחד, אולי עוד עשר שנים, אולי חמישים, הכדורגל האנגלי יאבד את הסטטוס הכלכלי-חברתי הגבוה שיש לו היום. כך קרה למשחק הראגבי רק לא מזמן; כיום שחקני הליגה נדרשים לצאת למרכזי קניות הומים כדי לשחק עם הילדים ולהחדיר להם מחדש את האהבה למשחק שהיה בעבר גאוות האומה. אולי יום אחד הכדור יסתובב ויהיו אלה משחקי ספורט אחרים שיהוו את הבילוי המועדף לשעות הפנאי. אולי הראגבי יחזור למעמדו הגבוה בעבר, אולי זה יקרה בעקבות הצלחה עתידית בענף הטניס, שהאנגלים כל כך צמאים לה.
שלא נבין לא נכון. סביר שכדורגל יישאר משחק פופולארי באנגליה, ובעצם בכל העולם, לפחות כל עוד ילדים קטנים ייבעטו בכדורי רגל בפארקים ציבוריים, ויעדיפו לבלות את שעות הפנאי שלהם במגרש המשחקים. גם זה, אגב, יכול גם להשתנות; יותר ויותר ילדים ברחבי העולם מוותרים היום על מגרשי המשחקים הפתוחים כדי לשחק כדורגל במשחקי מחשב משוכללים. איך זה ישפיע על אהדתם את מועדון הכדורגל המקומי שלהם, נוכל לדעת רק בעתיד. אבל הפופולאריות הגבוהה של המשחק לא בהכרח גם מצדיקה את המעמד החברתי הגבוה שיש לו כיום באנגליה ובעולם. בעשרים השנים האחרונות משחק הכדורגל באנגליה הפך כמעט באחת ממשחק של מעמד הפועלים למשחק בעל מאפיינים של מעמד גבוה. הוא יכול לשנות את מעמדו שוב. הקהל שלו ישתנה, השחקנים יהיו ממעמד כלכלי-חברתי אחר, וגם מחירי הכרטיסים ירדו. אימפריה יכולה לאבד את עוצמתה לטובת אימפריה אחרת, חזקה יותר. במקרים אחרים היא יכולה לאבד אותה עוצמה רק מכיוון שאין לה יותר כוח – כלכלי ואנושי – לתחזק את קיומה שלה. במקרה שלנו: הכדורגל האנגלי יכול לאבד מכוחו אם לא יצליח למצוא הצדקה למחיר הכרטיסים הגבוה שהוא דורש מהצופים לשלם. ואז האימפריה תיפול. לאט.
אבל עד שזה יקרה יזרמו עוד מים רבים בתמזה. בינתיים, עונת 2007/08 היתה עונה מרתקת למחקר. אולי יום אחד האימפריה של הכדורגל האנגלי תיפול. בינתיים היא עוד כאן, וכמאמר הקלישאה, היא עודנה חיה ובועטת. אני, לעומת זאת, החל מהעונה הבאה אצפה בכדורגל אנגלי רק ממרחק של ים ובתיווך לווין. היה מרתק להיות חלק מהכדורגל האנגלי לעונה אחת; לעמוד על פעולות שהופכות ענף ספורט למאפיין של מעמד גבוה, לבחון פעולות שמייצרות את אנגליה כַּאימפריה שהיא עצמה מאמינה שהיא.
ג.
הטיסה שלי חזרה לישראל נקבעת ליום שלישי, שבוע וחצי לאחר סיום העונה. עוד עשרה ימים תסתיים לה תקופה. יש כל כך הרבה אנשים שצריך להיפרד מהם. קשה לי להיפרד מיובל, מריקה, אסף ועמית, שהיו החברים הישראלים הכי טובים שלי כאן. לארוחת הפרידה אנחנו מוזמנים לבית הקטן של יובל ומריקה, שמשקיף על אחד הנחלים היפים של העיר. קשה לי להיפרד מעידן, שחצי שנה של שותפות בדירה שדרגה אותו כמעט לדרגת אח קטן. את הימים האחרונים אנחנו מבלים בסדרה של ארוחות ערב ב"ליטל ביי", המסעדה הקבועה שלנו, ובמרדף אינטנסיבי אחר קניית מתנות באוקספורד סטריט.
מאריק אני לא רוצה להיפרד. אני לא ממש יכולה להיפרד. האיש שכיוון, הדריך אותי, דיבר עבורי כשהמילים באנגלית נתקעו, ישב עמי בפגישות עם אנשים שלא היה סיכוי שאכיר בדרך אחרת – הפך עם הזמן לעמוד האש שלפני מחנה החלומות והשאיפות שלי. במסעדת פסטות קטנה בקומה העליונה של מרכז מסחרי הומה אדם, אריק ואני מסכמים שהעזיבה שלי את אנגליה היא לא בהכרח גם פרידה ממנו. אנחנו עודנו ונמשיך להיות חברים טובים, אפילו כאשר יפריד בינינו המרחק שבין שתי המדינות.
רק מג'וני לא אני מצליחה להיפרד כהלכה. שבוע לאחר שסיפרתי לו שאני עוזבת, הוא כבר לא היה נגיש בטלפון הנייד. המזכירה האלקטרונית שעמה אני מנהלת שיחות שראוי שהייתי מנהלת עם ג'וני מבלבלת ומביכה אותי. האם לא הייתי עבורו מה שהיה הוא עבורי? גם רועי לא עונה, ואמו של ג'וני, שענתה לטלפון בבית, רק אמרה שהוא מאוד עסוק. ומה עם רועי, ודיוויד? "כולם בסדר, כולם בסדר. אז מתי אמרת שאת טסה? שיהיה לך בהצלחה בישראל, חמודה, או.קיי?".
הפרידה מג'וני היא עבורי גם פרידה מאנגליה. ויש בפרידה הזו עצבות, אך גם אופטימיות. לפני קצת יותר משנה הגעתי לראשונה למדינה, נטולת מזוודה, מטען לטלפון הנייד, ומושג לגבי המשך הדרך שלי כאן. עמדתי בצד הלא-נכון של מסוע המדרגות הנעות, וכיביתי את מכשיר הרדיו כי לא יכולתי להתמודד עם התרגיל האינטלקטואלי שבהאזנה לדיבורים במבטא בריטי ובשטף מהיר; שכחתי לקחת את בגדי מהמכבסה הציבורית, וברכי רעדו בכל מדרגה שעליתי לכיוון הקומה השנייה באקדמיות של ארסנל וצ'לסי. אולם בהדרגה למדתי להתמודד עם הפחד והמבוכה. עמדתי בצד ימין של המדרגות היורדות, והפסקתי להסתתר מאחורי חליפות מסורבלות. מסתבר שלא היה צריך הרבה יותר כדי לגרום לי להרגיש שייכת. עם הזמן גם ההאזנה לוויכוחים סוערים ברדיו סביב מעמדו של סטיב מקלארן בנבחרת האנגלית נהייתה פשוטה, והצגות בווסט אנד – מרכז הקיום התרבותי וגאוותה של לונדון, נהיו ברורות מתחילתן ועד סופן.
התנהגותי במהלך השנה האחרונה השתנתה. כך, נותרתי יושבת לאורך כל משחקי הכדורגל, בדיוק כפי שסרטון הפרסומות באצטדיון האמירויות ביקש, ונתתי למפיקי האירוע לבדר אותי באצטדיון. על אף שהגעתי לאצטדיונים אלו כדי לבחון את פעולתם של סרטי פרסומת וניהול אירועים מסוג זה, לא יכולתי שלא לנהוג על-פיהם. הנהלת הליגה ומועדוני כדורגל באנגליה מפעילים על הפרט מניפולציות אקטיביות שגורמות לו להתנהג בצורה נאותה. אלו שבוחרים לאמץ התנהגויות מערביות אלה זוכים בתחושה של עוצמה אישית ולאומית, כחלק מהאימפריה האנגלית.
סביר להניח שלאנשים שונים תהיה דעה שונה על המניפולציות שמפעיל הכדורגל האנגלי על אוהדיו. הפעולות האלה צריכות וכדאי שיהיו מבוקרות על ידי השיפוט הערכי של כל אחד מאיתנו. ייתכן כי הפיכת אוהדי הכדורגל לצרכנים פאסיביים היא פעולה שלא מתאימה לכל החברות. באופן אישי אני חושבת שכל עוד מטרתו המרכזית של הכוח שמפעילות קבוצות והתאחדות הכדורגל האנגלית היא הטבת התנאים עבור האוהדים, תוך יצירת משחק כדורגל עדין, ג'נטלמני ואומנותי, אין בפעולות אלה רע מוחלט. החל משנת 1991 משחקות הנבחרת וקבוצות ישראליות במסגרות אירופאיות. אני מאמינה כי הצלחתה המקצועית של ישראל במסגרות אלה תלויה באופן הדוק באימוץ מאפיינים תרבותיים מערביים.
