שיר פרידה

בחודש מאי מסתיימת עונת הכדורגל באנגליה. השבוע יוצאים ילדי האקדמיות לחופשת קיץ ארוכה שתימשך עד תחילת העונה הבאה. זהו גם סיומה של עבודת המחקר שלי באנגליה. יום ראשון השבוע יהיה הפעם האחרונה שבה אני נוסעת ברכבת לוולתמסת'ו סנטראל, ומשם במונית לאקדמיה של ארסנל, או ברכבת לקובהאם כדי לראות את ילדי האקדמיה של צ'לסי משחקים. סוף תקופה. אני מחליטה לבלות את הביקור האחרון שלי באקדמיה שבה הכי נהניתי להיות העונה, זו של ארסנל.

זהו יום שמש אביבי חם. על הקווים עשרות הורים משתי האקדמיות; המארחת של ארסנל, והאורחת מווטפורד. על שני כיסאות נוח יושבים כעת שני סבים, אוהדי ווטפורד. אין להם נכדים שמשחקים באקדמיה, אבל כמו אוהדים נאמנים, הם מלווים את הילדים שלה לכל מקום שאליו הם הולכים. לפני כמעט שנה פגשתי אותם במגרשם הביתי בצפון העיר, ביום שבו עידן פלוש הגיע למבחנים באקדמיה של הקבוצה מהליגה השנייה. אז הם הזכירו לי את שני הזקנים המצחיקים שיושבים ביציע של החבובות. קבלת הפנים החמה שלהם גרמה לי אז להתגבר על המבוכה הראשונית, והם היו שני האוהדים הראשונים שראיינתי למחקר.

בין המגרשים, לפני תחילת המשחקים אני פוגשת את ריצ'ארד, אחד המאמנים באקדמיה. כולם קוראים לו בחיבה ריצ'ארד גיר, כי בדרך שבה הוא מדבר אל הילדים ואל ההורים, הוא מזכיר כוכב קולנוע. עכשיו הוא עובר בין המגרשים – לבוש חולצת ארסנל קצרה, על כתפיו סווטשירט ארוך תלוי במכוון כך שיראה רק מעט מרושל – והוא מעודד את שחקניו, זורק בדיחות כדי לשעשע את ההורים. מר סמית', מנהל האקדמיה, עומד על הקווים עכשיו, מדריך את הקבוצה הצעירה שלו – ה"עד 16" – לקראת ניצחון נוסף. הפערים בין שחקני האקדמיה של ארסנל לאקדמיה של ווטפורד גדולים, ואחרי פחות מחמש-עשרה דקות כבר ברור שלובשי החולצות האדומות הם אלו שייצאו כשידם על העליונה. אני עוברת לשני המגרשים שבהם משחקים ילדי ה"עד ה-10", שש על שש. פתאום אני מגלה כמה הם גדלו בשנה האחרונה; אמנם הם עדיין בקושי בגובה עמוד הקרן, אבל עכשיו הם חזקים יותר, נחושים יותר. המשחק על הדשא הופך פיזי יותר. זה המשחק האחרון שלהם בחודשים הקרובים, והם לא רוצים ללכת בלי להשאיר רושם טוב על המאמנים. ארבעה שבועות עברו מאז שהתכנסו מנהלי ומאמני האקדמיה לפגישת סיכום, שבמהלכה הוחלט לאלו מהילדים יוצע חוזה להמשך ההכשרה באקדמיה, ואלו ילדים ישוחררו ממנה. עבור האחרונים החלום להפוך לשחקני כדורגל באחת הקבוצות הבכירות בליגה האנגלית יישאר לעולם בגדר חלום. הילדים לא שמעו עדיין מהי ההחלטה, והם ייאלצו להמתין עד אמצע השבוע הבא כדי לקבל את התשובה הסופית בנוגע לעתידם. אלו אולי הדקות האחרונות שבהן ישחקו כדורגל במסגרת חוזה.

קורי וריס עומדים בשערים של שני המגרשים. אבא של קורי מעודד אותו ברעשנות מוכרת. הפעם, גם אביו של ריס מגיע, אבל הוא לא אומר מילה. עומד על הקווים ומחייך. קורי שוב נראה חסר אוריינטציה בשער, אבל איכשהו שום כדור לא עובר אותו. זה נראה כמו מעשה קסם, כי השחקנים של ווטפורד, שכבר מריחים את חוסר היכולת של קורי, בועטים תכופות אל השער. ריס, לעומת זאת, נראה בטוח בעצמו. כמו באותו אימון לפני מספר שבועות, גם הפעם הוא יוצא מהשער, קורא לחברים שלו ללכת שמאלה, ואחר כך ימינה. אבל כמו באותו אימון דאז, גם הפעם הוא מוציא את הכדורים מהשער זה אחר זה. זה לא גורם לו לאבד את הביטחון. בשלב מסוים, לקראת סוף המשחק, הוא בועט כדור ישר לרגליו של שחקן התקפה של ווטפורד. האחרון מעניש אותו בשער נוסף. בסך הכול הוא חוטף שישה שערים. כל אחד מהם מכאיב לי כמו שהוא מכאיב לו. אבל הוא לא מוריד את הראש.

ברבע השלישי אלכס, אחד משחקני ההגנה של ווטפורד, כבר לא יכול לנשום. ההתקפה הטובה של ארסנל מתישה אותו, והוא לא מצליח לרוץ או למסור כדורים מדויקים. ההורים שלו עומדים על הקווים; אמו היא אישה צעירה לבושה בגדים בהירים צמודים, שחושפים בטן בהריון מתקדם. אביו הוא בחור צנום שפניו עדינות. אפשר לראות בהן את הדאגה לשלומו של הבן המתקשה לרוץ. בין מבט לקריאת עידוד, האב מנסה לבדר את אחיו הקטן של אלכס, שעומד איתם על הקווים אבל דורש תשומת לב משל עצמו. הוא מחבק לאבא את הרגליים, מבקש שירים אותו לשמים. אבא של אלכס מרים אותו, הופך אותו באוויר ו"מצניח" אותו על הדשא, לקול צחוקו המתגלגל של הזאטוט. שני ההורים מנסים לסירוגין לעודד את אלכס. פעם עומדת אמו על הקווים; "קם און אלכס, תרים את הראש". כשאלכס כבר לא מגיב אליה, והוא מותש מדי, משנים אסטרטגיה. האם מתיישבת על הדשא, משעשעת את האח הקטן, ואביו של אלכס נעמד על הקווים. "קם און אלכס, קם און". לאלכס אין מספיק אנרגיה אפילו כדי לגלות ששרוכי הנעליים שלו פרומים, מה שכמובן מגביר את הסיכוי לפציעה. כשהכדור יוצא החוצה כתוצאה מבעיטה של שחקן ארסנל, בדיוק בנקודת החוץ הקרובה ביותר לאלכס, מסתכל האחרון על הכדור המתרחק בייאוש. אביו ואני מביטים זה בזה, מחייכים, ובהבנה שבשתיקה מחליטים לשתף פעולה. אני רצה להביא את הכדור, ואבא של אלכס עוצר את הבן, יורד על הברכיים, וקושר את השרוכים שלו חזק. המשחק על הדשא מתחדש. אלכס, אחרי המנוחה הקצרה, מצליח לרוץ עוד קצת, אבל שוב ושוב מפגר מאחור. לעתים קרובות מדי הוא מוצא מפלט בשרוכי הנעליים שלו, עוצר את שטף המשחק שלו, יורד על הברכיים וקושר אותם, כדי להרוויח כמה רגעים גנובים של מנוחה. במהלך אחת הפעמים האלה, הוא מפקיר את האגף, והקבוצה שלו חוטפת שער. "קם און אלכס," ממשיכים ההורים, "אתה עושה עבודה מעולה". אלכס מסתכל על ההורים שלו במבט של "אתם בטח צוחקים עלי". אבל אחרי הפעם השנייה והשלישית שבהן הם חוזרים על אותה מנטרה, הוא מתרומם, ואת ההתקפה הבאה הוא כבר מצליח למנוע.

ההתעקשות של ההורים של אלכס להמשיך ולעודד אותו מייצגת אולי יותר מכול את הרוח שבה מתאמנים ומשחקים הילדים בכל האקדמיות באנגליה. החל ממטרת העל של האקדמיה, המגדירה את המשחקים האלה כמשחקים ידידותיים, מכווני הנאה, וכלה בתמיכת ההורים בניצחונות כמו בהפסדים. זוהי רוח שעוברת דרך הצופים הנאמנים שמגיעים לצפות בילדים משחקים וגם דרך האווירה הנעימה שמאמנים כמו ריצ'ארד גיר משרים על הסביבה; ודרך הצחוק המתגלגל של אבא של קורי, שהוא אמנם מיוחד רק לו, אבל בהתנהלות של האקדמיות, המעודדות ידידות וחוש הומור, סביר שבכל אקדמיה יש "אבא של קורי" אחד כזה. כל אלה מצליחים לייצר עבור הילדים תחושה שהם חלק ממשהו גדול, שהם טובים ומוצלחים. והתחושה האישית של כל אחד מהם מתחברת לחוויה משותפת של הצלחה, של אימפריה.

האקדמיה של ארסנל מצהירה כי מטרתה הראשונה היא "לגרום לילדים ליהנות מהמשחקים והאימונים המועברים באקדמיה". קצת מוזר להציב הנאה כמטרה ראשונה, וּודאי כשמדובר בחברה קפיטליסטית הרואה בילדים החתומים אצלה בעיקר נכס כלכלי שסביר ששוויו יהיה גבוה מאוד בעוד כמה שנים. המטרות הכלכליות של האקדמיות אינן מוסתרות, אך הן מתקיימות בד בבד עם הדאגה לילד. מהחוויה היומיומית באקדמיות, עולה שגם האקדמיה של ארסנל וגם זו של צ'לסי מצליחות להשיג את המטרות שלהן – הכלכליות כמו אלה הרחבות יותר. המשפחות המגיעות כדי לצפות ולעודד והילדים המגיעים להתאמן באמת נהנים מהזמן שהם מבלים במקום. זה מושג באמצעים פשוטים יחסית; לובי גדול, אנשי צוות מחייכים, כריכים ושתייה קרה וחמה במחיר עלות, ושיחה קצרה בין צוות המאמנים להורים בכל הזדמנות. הילדים וההורים יודעים לכבד את הזכות שניתנת להם, והיחס כלפי הצוות המקצועי של האקדמיה מכובד והוגן. ההבנה שכולם כאן למען אותן מטרות, שהן בעיקרן הנאה והכשרה עתידית של הצעיר, יוצרת אווירה לא מתוחה. וכך אימוני השבוע ומשחקי ימי ראשון הופכים לחוויה, לדרך נעימה לבלות את סוף השבוע.

לקראת שתיים-עשרה בצהריים, השעה שבה מסתיימים המשחקים, מתחיל לחלחל לתוכי סוג של עצבות. "אל תיקשרי לילדים האלה," אמר לי פעם אריק. "הסיכוי שתיפגשי אותם כאשר הם יהפכו לשחקנים בוגרים הוא קלוש. כל שנה יוצא, במקרה הטוב, שחקן אחד. רובם יישארו אנונימיים". זה אולי היה נכון עד לפני כמה שנים, אבל קודם כול, לבקש ממני לא להיקשר לילדים האלה אחרי תקופה כל כך ארוכה, זה כמו לבקש שמחר לא ירד גשם באנגליה; סיכוי נמוך מאוד שזה יקרה. בנוסף, ובעקבות השינויים הארגוניים שנעשו באקדמיות הגדולות, מתגברים הסיכויים שבעוד שמונה עד עשר שנים ייצאו עוד הרבה יותר שחקנים מבעבר, וּודאי מהאקדמיות הגדולות כמו זו של ארסנל. אז אני אופטימית. אני אופטימית בעיקר כשאני מביטה בטוויני, מרקוס וריס. טוויני כרגיל מתפקד בהתקפה, צוחק ומשתולל על המגרש. הוא לא נראה מודאג משום דבר. הכדורים מתגלגלים אליו והוא מנסה לבעוט לשער או מזין את החברים שלו. כדור שנשאר במקום אחרי שטוויני ניסה לבעוט בו ותפס רק אוויר, מצחיק אותו עד דמעות. אחרי שהוא בועט בכדור בפעם השנייה, הפעם בהצלחה, הוא מתפנה להצטרף לחברים שלו הצוחקים עליו. מרקוס, שהפעם משחק בקבוצת השש של טוויני, מצטרף גם הוא למקהלה הצוחקת, וחושף שתי גומות חן יפהפיות. מרקוס מתפקד עכשיו מתחת להתקפה, מזין את טוויני בכדורים. באחת ההתקפות הוא פורץ מהאגף הימני, ובועט כדור אדיר אל החיבורים בצד שמאל של השער. השוער של ווטפורד עומד נטוע במקום, המום. ההורים מוחאים כפיים בהתרגשות, ואחר כך מתפנים לנחם את השוער, "לא יכולת לעשות דבר נגד השער הזה בן, הלא כך?" המאמן של קבוצת ה"עד 10" של ארסנל מביט בביצוע בחיוך, מרוצה. הוא לא דואג לטוויני, מרקוס ושאר השחקנים שאותם טיפח השנה. אין לו ספק שהם יעלו לשחק בשנתון הבא, בהתאם לגיל שלהם. עבורו זוהי פרידה; בשנה הבאה יקבל קבוצה חדשה של בני עשר, וילמד אותם את כל הדברים שלימד השנה את הקבוצה הזו. הוא עשה כל מה שיכול היה לעשות עבורם, והתוצאה נהדרת, הלא כן?

ריס פחות בטוח לגבי הבשורה שימסרו לו מנהלי האקדמיה בעוד עשרה ימים. גם הביצוע שלו במשחק הזה לא מספיק טוב, לא כפי שציפו ממנו וכפי שהוא ציפה מעצמו. אבל זה לא חשוב עכשיו; ריס ממשיך לרוץ אל כל כדור, דוחף את הקבוצה שלו קדימה. השריקה האחרונה תופסת אותו עם הכדור ביד, כשהוא מנסה להתחיל התקפה אחרונה. האכזבה מהמשחק הלא-מוצלח והחשש מהבשורה הקרובה נראים על הפנים הקטנות והתמימות שלו. אבל אני לא דואגת, ויותר משאני בטוחה לגבי עתידם של טוויני, מרקוס ואחרים, אני בטוחה לגבי עתידו של ריס. כי למרות שריס הוא כנראה אחד השוערים הכי פחות מוצלחים שיצא לי לראות באקדמיות, העובדה שהוא מתרומם בסופו של כל שער שהוא סופג, מרים את הראש, וממשיך הלאה בגאווה ובביטחון כאילו-כלום-לא-קרה, גורמת לי להאמין, כמעט בביטחון, שיום אחד עוד ייצא לי לראות אותו שוב; אז הוא יהיה לבוש בתלבושת משחק של קבוצה בוגרת, על גבו הספרה 1. והוא יהיה גאה, מרשים ובטוח מעצמו, כמו היום.

כשהשחקנים של ארסנל לוחצים את ידו של השופט, ואחר כך מסיימים את טקס לחיצת הידיים עם כל שחקני ווטפורד והמאמן שלהם, שנייה קטנה אחת לפני שהם יורדים לחדר ההלבשה, הם נעמדים מולי. ראשון נעצר ריס. הוא נבוך, לא יודע מה לומר. גם אני לא יודעת. בחודשים האחרונים הם ראו אותי, כמעט כל שבוע, על הקווים של מגרש האימונים ומגרש המשחקים שלהם. הם שמעו אותי מוחאת כפיים, מצטרפת להורים בקריאות נחמה כשטעו. בהתחלה הייתי "האישה עם המחברת", וכעבור זמן "הסטודנטית מישראל". מההורים שלהם הם למדו שאני כותבת עליהם ספר, אבל קצת התביישו לשאול על מה. כשהפכתי לדמות קבועה בנוף של משחקי הכדורגל שלהם, הם התחילו לברך אותי לשלום, וקראו לי שאביא להם כדורים שנבעטו לחוץ לידי. אסור היה לראיין אותם למחקר שלי, ובכלל – זו לא משימה פשוטה לראיין ילדים בני עשר, אבל יותר מפעם אחת ישבנו יחד בחדר האוכל של האקדמיה, והתווכחנו על איכות הספגטי, על הקליפ החדש של בריטני ספירס, אפילו על מזג האוויר. ואיך אומרים עכשיו שלום למי שלא אמורה הייתי להיקשר אליהם?

מתוך המבוכה של ריס ושלי אני מתכופפת. ריס מתקרב לאט. אנחנו לא יודעים מה לומר זה לזו, אז אני רק מושיטה יד. "בהצלחה, בן," אני אומרת לו, ומניחה את ידי השנייה על השיער הבלונדיני החלק שלו. אבא של ריס מסתכל בנו מרחוק, עדיין בשתיקה. אני מנסה להגיד לו את כל מה שאני חושבת על הבן שלו במבט שקט אחד. כשהוא מחייך אלי חזרה, אני חושבת שהוא מבין. וככה עוברים גם טוויני מספר אחת וטוויני מספר שתיים, מושיטים את ידם ללחיצה, מקבלים ברכת "בהצלחה". וכך גם קורי, ג'ים, אלכס וכריס. דן, שהנוכחות והביטחון העצמי עלא-דיוויד-בקהאם שלו מסתירה טוב ביותר את המבוכה, גם מתעכב לשאול אותי שאלה: "את לא תבואי לכאן יותר, נכון?". וכבריטי, שיודע שרק אמירות שהן אמתיות לגמרי מקבלות בסופן סימן שאלה, הוא לא מופתע לשמוע את התשובה שלי.

מרקוס נשאר אחרון על הדשא, חושש להתקרב. הוא נבוך ומסתגר כמו תמיד. אני עושה צעד לכיוונו. אני רוצה לעצור אותו לרגע ארוך נוסף ולומר לו כמה נהניתי לראות אותו משחק העונה. כמה אור, קסם ועונג הוא מפסיד מכיוון שהוא לא יכול לעמוד על קו החוץ בזמן שהוא עצמו מוביל כדור. אבל אני כבר מכירה את האופי הצנוע של מרקוס הקטן, את הביישנות והענווה שלו, אז אני לא אומרת כלום מלבד "בהצלחה" שקט אחד. אני לא דואגת לו. יום אחד, עוד עשר שנים אולי, אני אראה אותו משחק במדיה של קבוצה בוגרת בליגה הראשונה באנגליה. לא חשוב עם איזה מספר על הגופייה. ואני ודאי אהיה גאה בו ומאושרת על הזכות שהיתה לי לראות אותו צולח שלבים בתהליך החניכה, הופך מילד לדמות האידיאלית של שחקן כדורגל אנגלי. בינתיים, זו פרידה.