התחלת הסוף

א.

התחלת העונה היתה קשה לתרנגולים של טוטנהאם, אבל לקראת חודשי האביב טוטנהאם היא שוב קבוצה מרגשת. המאמן החדש שלה, חואנדה ראמוס, מצליח להחזיר את האש, השמחה ותשומת הלב התקשורתית שכבר מזמן חסרות לה. ראמוס מגיע מספרד, ומצטרף לרשימה של מאמנים זרים שכבר שולטים על הפרמיירליג. אך העובדה שראמוס מתראיין בספרדית ומאמן את שחקניו באמצעות מתורגמן, לא ממש מעניינת אף אחד. חואנדה ראמוס מגיע עם רקורד עשיר של אימון אימפריות כדורגל באירופה, והציפיות בהתאם. לקראת משחק גמר הקארלינג קאפ בין שתי קבוצות מלונדון – צ'לסי וטוטנהאם – אני תוהה איזו השפעה תהיה לגביע ראשון העונה של מאמן זר על ההיסטוריה של מועדון אנגלי מפואר. לטוטנהאם אין עדיין מוזיאון, אבל אם הקבוצה תנצח את צ'לסי בגמר הקרלינג קאפ, סיכוי סביר שבוויט ארט ליין, האצטדיון הביתי, ייעשו בקרוב שיפוצים. לצ'לסי דווקא יש מוזיאון, אבל למרות שהמנג'ר החדש שלה כבר לא כל כך חדש, עדיין אין שם פסל או תמונה שלו. המוזיאון גדול הממדים מסודר על פי סדר כרונולוגי, עם מוצגים מהמאה התשע-עשרה ועד היום. המוצג האחרון בו הוא דווקא מעיל אפור ארוך ששייך לאחד – ז'וזה מוריניו. אם צ'לסי תיקח גביע ראשון השנה בהנהלתו של גרנט, סביר שגם במוזיאון של סטמפורד ברידג' ייעשו בקרוב שינויים. הקרלינג קאפ הוא אולי המסגרת החשובה פחות מבין השלוש באנגליה, אבל כשמוזיאונים מספרים את ההיסטוריה, הם בדרך כלל לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. לשני המאמנים הזרים של המועדונים הלונדונים המפוארים יש עוד הרבה מה להוכיח. נדמה שלראמוס, מאמן טוטנהאם, יש עוד הרבה יותר עבודה מאשר ליריבו ממרכז לונדון. כי אם היסטוריה היא עניין גמיש, אז גם גיאוגרפיה היא כבר מזמן נתון שאפשר לשחק איתו לכאן או לכאן. הנה לדוגמא, שנים לפני שנולדתי כאוהדת כדורגל אנגלי היתה היריבות האזורית בין ארסנל וטוטנהאם שם דבר. מתח והתרגשות ליוו כל משחק בין שתי הקבוצות החשובות של צפון לונדון. השנאה בין הקבוצות התחילה בשנת 1913, אז עברה ארסנל מדרום לונדון לצפון העיר. ב-1919 הגיעה השנאה לשיאה, כיוון שבאותה שנה הוחלט להגדיל את הליגה האנגלית מ-20 ל-22 קבוצות. צ'לסי וטוטנהאם, שוב צ'לסי וטוטנהאם, סיימו בשני המקומות האחרונים. בהחלטה שלא נמצא לה הסבר עד היום נשארה צ'לסי בליגה אבל טוטנהאם ירדה לליגה השנייה. במקומה הוחלט להעלות, שוב ללא סיבה ברורה, דווקא את ארסנל, שסיימה את הליגה השנייה במקום החמישי בלבד. זה היה אירוע מכונן, שלאחריו היו היחסים בין שתי הקבוצות יחסים של שנאה, לא פחות. אבל אם היתה פה פעם יריבות אזורית, צריך לעבוד קשה מאוד כדי לאתר אותה היום. יריבות עירונית היא לא עניין גיאוגרפי אובייקטיבי. צ'לסי ופולהאם קרובות זו לזו עד כדי כך שכשבברידג' מריעים לגול שנכבש, בקראבן קוטג' – ביתה של קבוצת הכדורגל של פולהאם – משפילים מבט. אבל בצ'לסי אף פעם לא באמת החשיבו את פולהאם כיריבה ראויה, לכן הדרבי ביניהן לא מעניין כמעט אף אחד. לעומת זאת, יש קבוצות שמאמצות להן יריבות לדרבי, למרות שהקרבה הגיאוגרפית שלהן היא תוצאה של הרבה מאוד דמיון. לייטון אוריינט מליג 1 מתגאים בהיותם מזרח-לונדונים. הם כל כך מדגישים את היותם תושבי ה"מזרח", עד שהם אימצו להם כיריבה לדרבי דווקא את סאות'אנד – קבוצה ממזרח אנגליה. הקבוצות אפילו לא משחקות באותה עיר, לא באותו אזור חיוג. אבל אוהדי האוריינט לא נותנים לעובדות הקטנות האלה להרוס להם דרבי טוב. היריבות בין ארסנל וטוטנהאם היתה עד לא מזמן כר פורה לסיפורי אגדות הרואיים. אבל בזמן האחרון נראה שאוהדי ארסנל מחפשים קבוצות אחרות כיריבות מושבעות; מנצ'סטר יונייטד, ליברפול וצ'לסי הן המועדפות. קבוצות מוגדרות בעיקר אל מול הקבוצות היריבות שלהן, וככל שמפוארת הקבוצה שמולה אתה מגדיר עצמך, כך גדולה בעינייך בבואתך. במחזור שבו שיחקה טוטנהאם מול מנצ'סטר יונייטד ישבו אוהדי ארסנל בבית והחזיקו אצבעות לתרנגולים של ראמוס. זאת מכיוון שניצחון של התרנגולים על מנצ'סטר יונייטד, מבטיח לארסנל את המקום הראשון בליגה. לטוטנהאם הנאמנות הצפון-לונדונית הזו לא עושה טובה. קבוצות מוגדרות אל מול הקבוצות השנואות עליהן, וטוטנהאם לא תחזור להיות טוטנהאם כל עוד אוהדי ארסנל לא יחזרו לשנוא אותה. בימים שלפני גמר הקארלינג קאפ, אוהדי התותחנים חלוקים בדעתם על התרנגולים. בפורום האוהדים של ארסנל באינטרנט כותב "משוגע חולה על ארסנל": "אני מצטער שאני צריך להגיד את זה, אבל זה נראה שבעונה הבאה, תחת הנהגתו של ראמוס, טוטנהאם תהיה חזקה יותר". משתמש אחר ענה לו: "זה נשגב מבינתי למה אנחנו בכלל מדברים על טוטנהאם". ומשתמש נוסף מוסיף בציניות: "אני לא ישן בלילות בגלל הספרס. כל אותם משחקים שהם ניצחו אותנו חוזרים אלי כל לילה…". ההתכתבות בין שני אוהדים נוספים מדגימה אולי יותר מכול את העניין. הראשון כותב: "אם הספרס אכן ישתפרו בעונה הבאה, לפחות אנשים יתחילו להתייחס אליהם כיריבים. בזמן האחרון אני מרגיש שאנשים שונאים את מנצ'סטר יונייטד יותר, ומנסים להתנהג כאילו הם היריבים שלנו, והם לא." והשני משיב לו: "מנצ'סטר יונייטד הם יריבים שלנו. הם וליברפול – שתי קבוצות שאני מכבד, ויש להם כל זכות להשוויץ בהצלחתם הגדולה. אני חושב שאני מדבר בשם כל תותחן כשאני אומר שאנחנו מכבדים את פרגוסון (מאמן מנצ'סטר יונייטד) ומה שהוא עשה במועדון." את הרשומה שלו הוא מסיים במילים: "אני שונא את הספרס", אבל גם "אני שונא את צ'לסי". בעולם הגלובלי של היום, שכנים לא מוגדרים על ידי מרחק שנמדד בקילומטרים. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד, כמו טוטנהאם, רחוקות מאוהדי ארסנל מרחק של לחיצת כפתור אחת במחשב האישי. ומכיוון שיריבויות כבר לא מנצחים במקלות ואבנים, הקִרבה הפיזית מאבדת מהחשיבות שהיתה לה פעם. לכן, חלק מהעבודה שחואנדה ראמוס, המאמן החדש של התרנגולים, צריך לעשות הוא לשמור על הגבול הצפון-לונדוני. טוטנהאם חייבת להמשיך להיות יריבה ראויה לארסנל, אחרת היא תגמור חסרת חשיבות, כמו פולהאם בעיני אוהדי צ'לסי. בינתיים, עם הגעתו לקבוצה, ראמוס עושה עבודה לא רעה; התרנגולים משחקים הרבה יותר טוב מאז שהוא מונה לתפקיד בסוף אוקטובר 2007. עד יום לפני גמר הקרלינג קאפ, הם ניצחו ארבעה-עשר משחקים מתוך עשרים ושמונה בכל המסגרות, וסיימו בתיקו שמונה אחרים. הם ניצחו את ארסנל השנואה בתוצאה 1-5 בחצי גמר הקארלינג קאפ, אחרי שמונה שנים שבהן לא עשו זאת כלל, והם היו רחוקים מהלך הגנה אחד מניצחון ליגה על מנצ'סטר יונייטד האלופה. ניצחון מול צ'לסי בגמר הקרלינג קאפ הוא צעד אדיר להחזרת התרנגולים הצפון-לונדונים למרכז התודעה הלאומית. זכייה בגביע ללא ספק תבטיח שדרוג במעמד הקבוצה, בנייה של מוזיאון חדש, ואולי חשוב מכול – את החזרה של שנאתם היקרה של אוהדי ארסנל.

 

ב.

ראשון בבוקר. עידן ואני מתעוררים מאוחר ליום האחרון של סוף השבוע. בבטן כבר מתחילים להתעופף לנו בעצבנות אלפי פרפרים. יום גדול היום; עוד כמה שעות יעלו לדשא המטופח של וומבלי שתי קבוצות לונדוניות מפוארות למשחק גמר הקארלינג קאפ. אין לנו כרטיסים למשחק כי כבר נשבענו שאין שום סיכוי שאנחנו שוב משלמים כספים מיותרים כדי לראות מתוך אצטדיון את הקבוצה עמוסת הכוכבים אך המשעממת להפליא של צ'לסי משחקת. מקסימום שתי בירות בפאב. אבל הבטן… הבטן רוצה אחרת. שתיים-עשרה בצהריים. עוד שלוש שעות למשחק. עידן ואני לא מוצאים את עצמנו מרוב חוסר נחת. וומבלי, האצטדיון הכי גדול ומפואר בלונדון, ממוקם שלוש תחנות רכבת בלבד מהבית שלנו. בימים טובים, אם מוציאים את הראש מהחלון ושוברים חזק שמאלה, אפשר לראות את הקשת הגדולה שלו מקשטת את קו הרקיע שלנו. מעל צלחות ארוחת הבוקר, אנחנו מחשבים כמה אנשים עושים את דרכם בדיוק בשעה זו אליו. ואיך, איך לא חשבנו קודם לנסות להשיג כרטיסים למשחק? "בוא נלך," אני אומרת לו. "ננסה את מזלנו. אולי נצליח למצוא ספסר אחד או שניים עם כרטיסים במחירים הגיוניים." עידן נתקף בהתלהבות ילדותית בלתי ניתנת לריסון. מהר מאוד אנחנו מתלבשים, מתארגנים, ורצים לתחנת הרכבת. שלוש תחנות, והנה, גם אנחנו בוומבלי. האווירה מחשמלת. שלטים לקראת המשחק תלויים בכל מקום. אפילו תחנת הרכבת התקשטה לכבוד האירוע, והזרועות האוטומטיות הפורשות ידיהן אלינו בהצגת הכרטיס המגנטי צבועות – האחת בכחול של צ'לסי, האחרת בלבן של טוטנהאם. אנחנו עושים את דרכנו אל מחוץ לתחנה עם עוד עשרות אלפי אנשים ששרים, רוקדים, מניפים דגלים. אצטדיון וומבלי נחשף לנגד עינינו. עליו תלויים שני שלטים בגובה עשרות מטרים; השמאלי עם תמונתו של המאמן הישראלי של צ'לסי, הימני עם תמונתו של המאמן הספרדי של טוטנהאם. כמה עוצמה מתגלמת בערמת הבטון שממולנו. הפרפרים בבטן הופכים בלתי נשלטים בעליל. במבטים מהירים אנחנו מחפשים אנשים עם כובעים לבנים שיציעו לנו כרטיסים. יש לנו בכיסים סכומים מגונים של פאונדים, ואנחנו מוכנים להיפרד מהם בשמחה עבור פיסת נייר שתבטיח שנוכל לקחת חלק בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. אבל… אין ספסרים באופק. בכלל. רק ערמות של אנשים כמונו, שמחפשים כרטיסים. חלקם נושאים שלטים של תחינה אישית, אחרים ניגשים לכל עובר אורח: "סליחה, אולי אתה מוכר כרטיס?". אנחנו עולים לשערי האצטדיון עם עשרות אוהדים ברי מזל שכן הספיקו לקנות כרטיסים בזמן. וומבלי נבנה בנקודה הגבוהה ביותר באזור, וההליכה המשותפת אליו, יחד עם אוהדים צבועים נושאי צעיפים ודגלים, נותנת הגשה של עלייה לרגל למקום קדוש. היא גורמת לרמת האובססיביות שלנו לעלות בהתאם, ואנו ממשיכים לחפש כרטיס כניסה, שואלים עוברי אורח – ואָיִן. אפילו לא כרטיס אחד לרפואה. השעה שתיים. כבר עולה החשש שנפסיד אפילו את השידור בטלוויזיה. בדרכנו חזרה לתחנת הרכבת אנחנו רואים שני אוהדים יריבים מחליפים הערות. אוהד טוטנהאם שר עבור הקבוצה שלו באהבה. אוהד צ'לסי קורא אליו בתגובה: "תפסיקו להתרגש! זה רק קארלינג קאפ. רק פאקינג קארלינג קאפ!". באותו רגע נדמה לי שאני יודעת איזו קבוצה הולכת לצאת מהעימות הזה כשידה על העליונה. אנחנו רצים לתחנת הרכבת נגד כיוון התנועה. בעזרת התחבורה הציבורית המהירה של לונדון, אנחנו מצליחים להגיע לפאב פופולארי במרכז העיר בדיוק בזמן לשריקת הפתיחה. כמאתיים אוהדים אנגלים סביבנו כבר מחזיקים כוסות בירה ביד, יושבים או עומדים מול עשרים מסכי טלוויזיה. רובם אוהדי טוטנהאם, אפילו שגיאוגרפית אנו קרובים יותר לשכונת צ'לסי. אנחנו נעמדים איתם, מצטרפים מדי פעם לשירה האדירה. קבוצת הכדורגל של טוטנהאם פותחת את המשחק בטירוף, שסוחף את כל באי הפאב. בכל פעם שהמצלמה מתמקדת באחד השחקנים או המאמנים של התרנגולים, כל האוהדים פורצים במחיאות כפיים וקריאות עידוד. את השער הראשון כובשים דווקא הכחולים של צ'לסי. כמה קריאות בודדות של שמחה נשמעות, כולל מעידן ושאר חברינו הישראלים, שמתרגלים נאמנות פטריוטיות למאמן הקבוצה. אבל האוהדים של טוטנהאם לא מתייאשים. צ'לסי כרגיל לא מציגה משחק אטרקטיבי, ודווקא התרנגולים הם אלו שמרימים כרבולת. במחצית השנייה זוכים האחרונים לבעיטת עונשין מאחד עשר מטרים. שער, וזו כבר התוצאה 1-1, שנותרת בעינה עד סוף הזמן החוקי של המחצית. בהפסקה אנחנו יוצאים קצת החוצה לנשום אוויר. סביבנו אוהדים של שתי הקבוצות, שמקניטים זה את זה בחיבה. מספרים שפעם, לפני כמה עשרות שנים, נאסר על אוהדי שתי קבוצות יריבות לבלות יחד באותו פאב מחשש למהומות. בשנים האחרונות זהו מראה שכיח. אוהדי צ'לסי מריעים לקבוצה שלהם בין שאיפה אחת מהסיגריה שלהם לחברתה, ואוהדי טוטנהאם שרים לקבוצתם בין נשיפת עשן אחת לשנייה. פתאום מגיעות מתוך הבניין קריאות שמחה שמרעידות את יסודות המבנה הישן. כולם מוותרים על הסיגריות ונכנסים פנימה. ידיים מורמות למעלה, ומוחלפים חיבוקים ונשיקות הדדיים, שאפילו באצטדיוני כדורגל אנגליים הם נדירים. ממש לידנו, כמה אוהדים שומטים את כוסות הבירה שלהם משמחה. זכוכיות מתנפצות מכל עברינו. טוטנהאם כובשת את השני, ובלול המקומי שמחה וצהלה. חמישה ישראלים מוציאים מצלמות ומנסים להנציח את חגיגות השמחה הספונטאניות והצוהלות ביותר שהם ראו מימיהם, אבל ללא הצלחה. יש דברים שפשוט אי אפשר לתאר, גם לא בעזרת צליל או תמונה. עד סוף המשחק צ'לסי לא מצליחה להפיק דבר או חצי דבר נוספים, והאוהדים שלה עוזבים את הפאב שפופים. עבור האוהדים של טוטנהאם שריקת הסיום של המשחק היא גם הזמן האידיאלי לפתוח את בקבוקי השמפניה שהוכנו כאן מראש. בדרכנו הביתה מלאי חוויות, אנחנו לא יכולים להשתחרר מהתחושה שלמשחק הזה הגיעו שתי קבוצות: האחת רצתה לנצח, האחרת רק רצתה לא להפסיד. והמנצחת היא כנראה זו שרצתה יותר. בעיתונים למחרת צ'לסי לא זוכה לחסד. עם זאת, אף אחד לא מזכיר את הזהות הישראלית של המאמן המפסיד או הזהות הספרדית של המאמן המנצח. רק על התוצאה מדברים. וזו גם נחמה. טוטנהאם שומרת על הגבול על הצפון-לונדוני שלה, ואברם גרנט הופך חלק בלתי נפרד מהקבוצה אותה הוא מאמן, לטוב או לרע.

 

ג.

מתחם האימונים של צ'לסי ממוקם כארבעים דקות נסיעה דרומית ללונדון. המתחם מחולק לשני חלקים מרכזיים, הראשון והמפואר יותר משמש את קבוצת הבוגרים של המועדון, בשני המפואר פחות, ממוקמת האקדמיה. אבל כבר בסוף העונה יוצאות לדרך תוכניות חדשות, שעיקרן הקמת מתחם מפואר לאקדמיה של המועדון בצמוד למתחם של הקבוצה הבוגרת. המתחם של הקבוצה הראשונה של צ'לסי הוא באמת יוצא דופן מבחינת האיכויות שלו, כך מעידים גם יודעי דבר באים בימים; לאזור שמאחורי שולחן הקבלה יכולים להיכנס רק אנשים מורשים, מוכרים למערכת. מכשיר זיהוי המתוכנת לקרוא את טביעות אצבעותיהם של העובדים במקום מקובע בכניסה. הקומה הראשונה היא חדרי ההלבשה של שחקני הקבוצה. בניגוד לחדרי ההלבשה באצטדיון הסטמפורד ברידג', שבימים כתיקונם משמשים כמוזיאון, חדרי ההלבשה במתחם זה אפופים ריחות זיעה ונעליים, עמוסים בציוד האישי של השחקנים, המפוזר ללא סדר בכל פינה. מכתבי מעריצים וחבילות ממתינים לשחקנים ליד הארוניות שלהם, העמוסות לעייפה ממילא. בפתח הקומה השנייה של הבניין ישנה שורה של חדרי מנוחה, בכל אחד מהם שתי מיטות וטלוויזיה. החדרים מסודרים, נקיים למשעי, ובעיקר ריקים. הם מיועדים לשימוש השחקנים בימים שבהם מתקיימים שני אימונים ביום, אך זה קורה לעתים רחוקות מדי. לכן כיום מתכננים להם שימוש חדש. בסופו של המסדרון הזה ממוקם חדר האוכל. הוא לא גדול במיוחד, יש בו כחמישים מקומות ישיבה וכעשרה שולחנות קטנים. בשעות הצהריים עומדים במזנון שבפינה הימנית שלושה שפים, ומניחים בארשת חשיבות ויצירתיות את המנות הנבחרות על הצלחות, תוך הקפדה גם על האסתטיקה של המזון. מזנון מקורה מקביל מציע קינוחים; פירות טריים בשלל צבעים, עוגיות ויוגורט. מקררי השתייה הקרה מוצבים ליד אחד החלונות. בראשון בקבוקי מים מינראלים. בשני משקאות אנרגיה. שחקני הקבוצה הראשונה מגיעים לחדר האוכל לאחר אימון הבוקר שלהם, שנערך לרוב בין השעות עשר לאחת-עשרה וחצי. אחריהם מגיעים שחקני המילואים וה"עד 18" של המועדון, ואיתם העובדים האחרים. חדרים נוספים בבניין המפואר מוקדשים לשיפור יכולותיהם הפיזיות של השחקנים. בחדר אחד עובדים על כושר, ומוצבים בו מכשירים משוכללים מסוגים שונים. חדר אחר משמש כחדר עיסויים, ובו מספר מיטות וכמה אנשי מקצוע מיומנים. בקומת הקרקע ישנן מספר בריכות אימון הידראוליות, ג'קוזי וסאונות. בצלעות הקצרות של הבריכה תלויים שני שערים למשחק כדור מים אפשרי, למקרה והשחקנים יתגעגעו לכדור. בחדרים נוספים מכשירים רפואיים לבדיקה וניטור של מצבם הרפואי – החל ממכשירי מדידת כוח וכלה במצלמות רנטגן משוכללות. זהו הציוד המשוכלל והחדיש ביותר, ורוב מקרי הפציעה יכולים להיות מאובחנים ומטופלים כאן. חדרי המשרדים ממוקמים בקומה העליונה. שם יושבות ארבע מזכירות, שישה עובדים האחראים על הקשר עם העיתונות, ארבעה מנתחי משחקים וקצין ארגון. המשרד האחרון הוא של המנג'ר של צ'לסי. הוא מחולק לשניים: החדר הפנימי מיועד לישיבות אימון, ובחדר החיצוני ישנן פינות ישיבה, עמדה להכנת קפה, שולחן וכיסא משרדי. על הקיר, מעל ראשו של המנג'ר, תלויות שתי תמונות מפורסמות. אחת של מוחמד עלי, עומד מעל מתאגרף יריב שרוע, מרים שתי ידיים באוויר לסמן ניצחון. התמונה השנייה היא של ד"ר מרטין לותר קינג, כשבתחתיתו המשפט המפורסם: "יש לי חלום". מעל שתי התמונות מודבק שלט מודפס במחשב: "אם אתה נהנה מהתהליך, אתה אדם מאושר". היתרונות שמציע מתחם האימונים של צ'לסי צריכים להוכיח את עצמם, ובתחילת מרץ צ'לסי ואברם גרנט עומדים בפני מבחן נוסף – הפעם בגביע המדינה מול ברנסלי הקטנה. לכאורה, המשחק הזה לא אמור להוות מכשול גדול מדי; ברנסלי ממוקמת במקום ה- 19 בליגת המשנה, ומלבד קטילתן של קבוצות גדולות, אין לה סיכויים רבים לזכות בתואר. אבל ברנסלי כבר הצליחה להוציא מהתחרות את ליברפול, ועוד באצטדיון אנפילד. הפעם משחקים אצלה בבית. צ'לסי כבר הפסידה גביע אחד, ולא יכולה להרשות לעצמה להפסיד גביע נוסף. המשחק על הדשא ביו הקבוצות מתפתח להיות משחק זהיר, הגנתי ברובו. במחצית הראשונה הקבוצה מברנסלי מגיעה למספר הזדמנויות מול השער של צ'לסי, אבל כושלת. הכוכבים של צ'לסי נראים רע, והמחצית מסתיימת בתיקו אפס. את המחצית השנייה פותחים הכוכבים הכחולים בצורה טובה, אבל דווקא ברנסלי היא זו שמצליחה להבקיע, ובדקה השישית קובע אודג'יי 1-0 לקבוצה הנחותה יותר. ג'ו קול, ניקולא אנלקה ומיכאל באלאק עוד מנסים לעשות משהו בחצי השעה שנותרה עד סיום המשחק, אבל הם מוותרים. לא עזרו האוכל הדיאטטי הבריא, מתקני האימון המפוארים, חדר הכושר או הבריכה ההידראולית. הרומנטיקנים טוענים שזהו הקסם של מסגרת הגביע, וההיסטוריה מאוד אוהבת סיפורי סינדרלות. אבל מועדון הכדורגל של צ'לסי בבעיה. אברם גרנט, מאמן הקבוצה, מספר במסיבות העיתונאים שאפילו בהשוואה למשחק ההפסד בגמר הקרלינג קאפ מול טוטנהאם, זהו ההפסד הכואב ביותר שלו מאז הגיע לקבוצה. מנצ'סטר יונייטד הפסידה באותו מעמד לפורתסמות', וצ'לסי, לו ניצחה, היתה המועמדת המועדפת לזכות בגביע שנה שנייה ברציפות. השכונות הישראליות בלונדון, כמו כנראה גם בישראל, מתוחות לקראת תגובת העיתונים מחר. למחרת, יום ראשון בשבוע, אני ממהרת לדוכן העיתונים שליד תחנת הרכבת של קובהאם. השחקנים של הקבוצה הבוגרת לא הגיעו לכאן היום. הם בחופשה שלאחר משחק. הבניין המפואר שלהם, על שלל מתקניו ופינוקיו, עומד דומם, נטוש, חום ועצוב. ילדי האקדמיה של צ'לסי משחקים על כרי הדשא רחבי הידיים, ההורים צופים בהם, מעודדים, לא מתפנים לניתוח ההפסד אתמול. על ספסל מוצל אני פורשת את העיתונים. האינדיפנדנט הוא העיתון היחיד שמעלה את סיפור המשחק לשער העיתון, וגם אז רק עם התמונה של ברנסלי חוגגת. בעמודי הספורט יש תמונה של השער שהכריע את הכף, והשוער המתמוטט של צ'לסי מול הכדור המכריע. הכותרת הראשית והמשנית לא מזכירות את גרנט באופן מיוחד. הביקורת הנמתחת היא על הקבוצה כולה, והמאמן הלא-כל-כך חדש שלה הוא חלק, ולא עניין בפני עצמו. וחוץ מזה, יש סינדרלה חדשה להלביש. למי אכפת עכשיו מאוליבר טוויסט? עמודי הספורט מפרטים על הדחתה של מנצ'סטר יונייטד באותו מחזור גביע, וגם ההפסד של אנגליה לוויילס בטורניר שש האומות בראגבי הוא עניין שנידון בהרחבה. הרבה חדשות, הרבה ספורט. מינוי של אברם גרנט הוא כבר מצב נתון.

 

ד.

לאחר שאוליבר טוויסט הואשם במעשה גניבה שלא לקח בו חלק באופן פעיל, הוא התגלה ואומץ על ידי מר בראונלו – אדם עשיר, שמאוחר יותר הסתבר שהוא חבר טוב של אביו המנוח של אוליבר. רוב חייו של אוליבר עד אז עברו עליו בעוני מחריד ומעשי פשע, עקב נישולו מירושת אביו על ידי אחיו למחצה. צ'ארלס דיקנס מתאר במפורט דמויות הזויות וסצנות מצמררות מחיי הפשע והלילה השטניים של לונדון, שרק מי שגדל בשכונות מסוימות מאוד בעיר יכול לדמיין. אבל הסיפור מסתיים כאמור בסוף בטוב. מר בראונלו חילץ את אוליבר טוויסט מידי הרשעים, ואוליבר חי את שארית חייו מוגן, עשיר ומאושר. ב- 23 למרץ נדמה שנבואתו של אותו זקן אירי שפגשתי בפאב במשחק של צ'לסי נגד בלקבורן לפני מספר חודשים מתגשמת עבור צ'לסי. במשחק כדורגל בייתי נהדר, מנצחת הקבוצה ממרכז לונדון את ארסנל האדומה בתוצאה 1-2, ושוברת לראשונה את מחסום הקבוצות הגדולות. לא עוד ילדים תועים בלילות, לא עוד הסתפקות בלחם גנוב, לפי תיאורו של הזקן החביב. צ'לסי מנצחת את ארסנל במשחק קריטי להמשך המאבק על האליפות. ארסנל והכדורגל היפה מבית מדרשו של ארסן ונגר מוותרים על קרב האליפות, ונשארים רק עם המחמאות. עכשיו נותרו לצ'לסי עוד ארבעה משחקים משעממים בליגה, לפני שתפגוש את מנצ'סטר יונייטד הגדולה אצלה בבית. אחרי ההפסדים בגביע המדינה וגביע הליגה, אליפות הליגה היא התואר האנגלי היחיד שנותר לצ'לסי להתמודד עליו. מחזור אחד אחרי הניצחון הדרמטי על ארסנל באצטדיון סטמפורד ברידג', צ'לסי מארחת את מילדסבורו ומוציאה רק 0-1 משמים. מול מנצ'סטר סיטי היא מוציאה 0-2 בחוץ, ושוב בבית היא מצליחה להוציא רק תיקו אחת מול וויגן הקטנה. יום חמישי, 19 באפריל, 19:20 בערב. בישראל יחגגו בעוד יומיים את ליל הסדר. בבית הכי ישראלי בווילסדן גרין קצת עצוב. הודעות דואר אלקטרוני וכמה מסרונים מאחלים "חג שמח וכשר", אבל הם לא מצליחים לשחרר את החנק בגרון ולטשטש את הגעגועים הביתה. עידן שואל אם הולכים לראות את המשחק של צ'לסי נגד אברטון במסגרת המחזור השלושים וחמישה בליגה. הקבוצה של אברם גרנט נמצאת במקום השני כעת, מרחק שלוש נקודות בלבד ממנצ'סטר יונייטד המובילה. הפער סביר אבל הדרך עוד ארוכה. "בסדר," אני עונה באדישות משהו, "נלך". ההתרגשות מועטה. משחקיה של צ'לסי בתקופה האחרונה לא ממש עושים חשק לצפות בהם. עידן מנסה לעורר בי התלהבות קרב, "זו ההזדמנות האחרונה שלו, את מבינה? אם הוא מפסיד היום, צ'לסי מחוץ למרוץ על האליפות". בשבע ושלושים אני עדיין בחדר שלי, לא מוכנה. עידן נכנס. "נו, את מתארגנת?" הוא שואל. אני מתחילה להתלבש, עידן ממתין בחוסר סבלנות בצדה השני של הדלת. רבע שעה אחר כך הוא מחפש תירוץ להיכנס. אני כמעט מוכנה, אבל הוא לוחץ עוד קצת על הדוושה. בעשרה לשמונה עידן כבר ממתין בחוץ, משאיר לי את הדלת של הבית פתוחה. כשהמשחק מתחיל אנחנו כבר יושבים בפאב עם בירה ובוטנים. מסביבנו עוד כחמישה אוהדים של צ'לסי יושבים בגפם, מחבקים כוס בירה. שאר היושבים קוראים עיתון או בוהים, מנצלים את שעת השקט שלהם בין העבודה לבית ככל יכולתם. שתי טלוויזיות מתוך החמש מכוונות על התחנה שמשדרת את המשחק, וכשבשמונה בדיוק נשמעת שריקת הפתיחה רוב יושבי המקום מביטים בהן. רק שני קוראי עיתונים עוזבים את הפאב – אולי כדי לחפש אחר שקט יותר. שמונה-עשרה דקות בתוך המשחק. פיינט הבירה שלי כבר חצי ריק, והתוצאה עדיין אפס-אפס. על המסך אין שום סימן לכך שמדובר בכדורגל. לא ניסיונות, לא בעיטות מדויקות. איבודי הכדור הרבים הורסים כל שטף פוטנציאלי. זהו משחק חוץ קשה בגודיסון פארק. אולי צ'לסי מנסים להרדים את היריב? בינתיים היא מצליחה להרדים אותנו. בצר לנו, אנו פונים לטלפון הנייד. אולי מישהו יתקשר ויציל אותנו מהשעמום הזה? עוד ארבעים ושמונה שעות ישירו בבית את "מה נשתנה". כאן לא השתנה הרבה. רק פיינט הבירה שלי נגמר. עשרים ושתיים דקות לפני תשע. שלושה אנגלים ממוצא הודי יושבים על ספה ממולנו. אחד מהם מנסה להתחיל עם הברמנית, שמפנה לו כתף קרה. כיאה לבריטי, בשלושים ושמונה הדקות האחרונות הוא כבר גמע שלושה פיינטים. עכשיו הוא מזמין את הרביעי. מהבר מישהו מעביר אליהם שקית צ'יפס, המזון היחיד שמגישים כאן. הם מוותרים. לא יתנו לשום דבר להפריע להם להוכיח את הקיבולת. שלוש דקות מאוחר יותר מיקאל אסיין כובש שער. כמה מחיאות כפיים בודדות נשמעות בפאב. אם לא הדרך, לפחות התוצאה. עוד שלוש דקות מאוחר יותר, לפאב נכנסים שלושה גברים צעירים וגדולים פיזית ומתיישבים על הבר. הברמנית מתחילה לצחקק בקול ילדותי. בשביל הרגעים האלה היא כאן. היא מוזגת להם בירה, מקדישה להם תשומת לב רבה. הבחור שניסה קודם להתחיל איתה יוצא לשירותים. השופט שורק למחצית. חמש-עשרה דקות אחר כך עידן מבחין בכך שהבחור עדיין לא חזר, ומתחיל לדאוג. הוא כנראה הבין שאיבד כל סיכוי עם הברמנית. בינתיים השופט שורק לתחילת המחצית השנייה, וזו נפתחת בדיוק כפי שנסגרה המחצית הראשונה, לאט ובשעמום. לפאב נכנסות שתי נשים מבוגרות. הלחיים שלהן ורודות ממאמץ, עיניהן הקטנות עצובות. אחת מהן מביאה שני בקבוקי דייאט קוקה קולה לשולחן, והן יושבות צמודות זו לזו, חולקות סוד. עידן ואני מנסים לנחש מהו. עידן מציע שאולי אחת מהן חולה, אני מהמרת על בעיות עם הבעל. הן יושבות שם שעה ארוכה. בסוף עוזבות, כאילו כלום. בתשע עשרים וחמש נכנסת לפאב צעירונת בשמלה שחורה. עידן ואני לא מצליחים להוריד ממנה את העיניים. היא מתיישבת ליד שלושת הבחורים הגדולים על הבר, מחבקת אחד מהם, מנשקת שני. היא מעט שמנמנה, ורודת לחיים עם עיניים צוחקות. עידן אומר שהיא יפהפייה. אני מוסיפה שיש בה משהו מיוחד. הברמנית עושה פרצוף נעלב, נעמדת באמצע הבר, מוציאה את הטלפון הנייד שלה, ופותחת במתקפת מסרונים. בתשע שלושים וחמש, לאחר דקות ארוכות של עינוי, אחד הבחורים מתחיל להתייחס אליה. הוא מבקש עוד כוסית, שואל אותה מתי היא מסיימת לעבוד. היא חוזרת לחייך ולצחוק בילדותיות. אני שמחה בשבילה. מספיק אנשים באנגליה ספגו היום מפח נפש. בסיום הזמן החוקי של המשחק אני מתפללת שהשופט לא יקבע תוספת זמן ארוכה מדי. הוא מוסיף ארבע דקות. אני מחליטה לנצל אותן כדי ללכת לשירותי הנשים. אחת-עשרה דקות לפני עשר בלילה, אחרי ארבע כוסות בירה ושלוש שקיות צ'יפס זה סוף כל סוף נגמר. הולכים הביתה. אני לא מצליחה להתנתק מהתחושה שזוהי "שקיעתה של הזריחה" בכל מה שנוגע למעמדו של אברם גרנט בתפקיד. את הספקנים ודורשי רעתו של המאמן, בישראל בעיקר, צורת המשחק משרתת היטב: איך אפשר לשחק רע כל כך עם שחקנים מוכשרים כל כך? באנגליה מבקרים את הקבוצה בכללותה, כי אברם גרנט, כמאמן, הוא כבר עובדה שלא מערערים עליה. בסוף המשחק אברם גרנט מספק ראיון מוזר-משהו לפרשן הקווים של רשת סקיי. הוא כועס כנראה על שיבוץ המשחק, ומשיב על שאלות בתשובות מביכות. בעיתוני הבוקר של מחר ינתחו את השתיקה הרועמת שלו מול המראיין. יגידו שהוא כועס עליהם, יספקו הסברים או יחלקו מחמאות. בסופו של דבר ישכחו מהאופן שבו שיחקה צ'לסי את המשחק הזה – תשעים דקות של כדורגל שכל מה שעובר אורח בפאב יזכור מהן הוא חבורה של אנגלים ממוצא הודי שאחד מהם מאוהב בברמנית, ברמנית שזקוקה לתשומת לב גברית, ושתי נשים מבוגרות שחולקות סוד. וגם שני ישראלים אכולי געגועים שחיפשו נחמה בקבוצה הכי ישראלית בלונדון. ולא מצאו.

 

ה.

במסגרת משחקי ליגת האלופות צ'לסי פוגשת בחצי הגמר את ליברפול לדו-קרב ענקיות. ההתמודדות הזו מעמידה אותי במצב לא כל כך נוח. לצ'לסי ולמאמנה יש לי סימפטיה גדולה, אולם אני אוהדת ליברפול ולא רוצה לראות את הקבוצה האדומה שלי מודחת מהתחרות. את המשחק הראשון בין שתי הקבוצות אני רואה בפאב אוסטרלי במרכז לונדון. כבר שבועות שאי אפשר להשיג כרטיסים לאף אחד מהמשחקים של צ'לסי, בליגה או בגביע אירופה. חמש בערב שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה, ובפאב כבר אי אפשר למצוא כיסא פנוי אחד. בחורים צעירים מחויטים ומעונבים מגיעים ישר מהעבודה, כשבידיהם חולצות של אחת משתי הקבוצות. ככה, במקום, הם משחררים את העניבה, מורידים את הז'קט, ולובשים את חולצת ההזדהות שלהם. מהבר נרשמת דרישה מוגברת לבירה והמבורגרים. רוב האוהדים לבושים בחולצות האדומות של ליברפול, מעטים בכחולות של צ'לסי. גם אנחנו – קבוצה של ישראלים שהגיעה במיוחד לחלוק זה עם זה את הרגע הגדול הזה – מפולגים. אחרי כמה דקות של עמידה אנחנו מתחילים להתפצל לקבוצות קטנות, מצטרפים לשולחנות או מוקדי עידוד קיימים: אוהדי ליברפול שבינינו עם אוהדי ליברפול אחרים, אוהדי צ'לסי עם אוהדי צ'לסי אחרים. על המגרש, כמו בפאב, מתחילים בגישושים. המתח ניכר במשחק של שתי הקבוצות, שלא מתרומם לאורך רוב תשעים הדקות הרשמיות. כמה רגעים לפני השריקה האחרונה מגיע המפנה: ליברפול כובשת שער ומרימה את הפאב לשיאי ווליום לא מוכרים. הנימוס הבריטי מוּשל מגופם של האוהדים המקומיים כמו שהושלו החליפות כמה דקות לפני כן, וכעת הם משתוללים ושמחים עם הקבוצה שלהם כמו ילדים קטנים שרצים בפארק. לרוב הישראלים יש מבט מודאג בעיניים. האם זה הסוף של הנציג שלהם בטופ של הכדורגל האירופאי? המשחק ממשיך להיות חלש ולא יפה. ניק הורנבי כתב בספרו: "אני כשלעצמי קודם כול אוהד ארסנל ורק אחר כך אוהד כדורגל". כמו הורנבי, גם האוהדים בפאב כרגע מוטרדים פחות מאיכות המשחק, ודואגים יותר לניצחון. לקראת סוף המשחק האוהדים של ליברפול משתוקקים לשמוע את השריקה האחרונה. אחד השופטים מסמן ארבע דקות תוספת זמן. עכשיו כולם בפאב כבר עומדים, חלק כבר מכינים את המעילים כדי להגיע ראשונים לרכבת. דקה 94 ועוד קצת, הכדור בחצי המגרש של ליברפול. בעיטה, ניסיון הרחקה, ותוצאה מפתיעה: שער עצמי של המגן של ליברפול קובע שוויון בהתמודדות הראשונה. אחד-אחד. במהלך כל החודשים שבהם גרתי באנגליה עשיתי מאמץ אדיר להתאים עצמי למנהגי המקום. עמדתי תמיד בצד הימני במדרגות הנעות של הרכבת התחתית, המתנתי בתורים בסבלנות וישבתי על כיסאי לאורך כל תשעים הדקות של משחקי כדורגל. השער העצמי של ג'ון ריסה, המגן של ליברפול, הצליח ברגע אחד להשיל ממני התנהגויות ששקדתי ללמוד ולתרגל לאורך התקופה. כששתי ידי מכסות את הפנים ואני לחלוטין לא מבחינה במתרחש סביבי, התחלתי לבכות. זה התחיל בכמה דמעות סוררות, אך אחריהן באה התייפחות ילדותית, לחלוטין לא ראויה בשום מקום באנגליה. בתוך הכאוס שהיה בפאב בדקות הראשונות שלאחר הבקעת שער השוויון, למזלי, אף אחד לא הבחין בי. אולם לא לקח זמן רב עד שניגש אלי בבהלה אבהית צעיר אנגלי גדל גוף. "את בוכה בגלל המשחק?" הוא שאל אותי. אני לא מצליחה לענות, רק מנגבת מהר את הדמעות. "לא, אל תבכי!" הוא מבקש. ואז הוא הצליח להדהים אותי במעשה לא ייאמן. הוא פשט את החולצה שלבש, נותר ערום בחלק גופו העליון, והחל מצביע על קעקועים לכל אורך החזה והגב שלו. "את רואה, גם אני אוהד ליברפול. נולדתי וגרתי שם כל חיי. גם אני עצוב, אבל אל תדאגי, במשחק הגומלין ננצח אותם". ההתנהגויות הנדירות שלי ושל הבחור הליברפולי הצליחו למשוך מרחבי הפאב את כל אוהדי הקבוצה הצפון-אנגלית, וגברים ונשים מקבוצות אתניות שונות החלו מתגודדים סביבנו. לאחר כמה שניות נוספות של דברי נחמה הבחור הגדול חיבק אותי אל חזהו החשוף וצירף אוהדים נוספים לחיבוק משותף. מהתדהמה והמבוכה הפסקתי לבכות. אחר כך התחלתי לצחוק. כשהחיבוק התפרק הבחור התלבש וכולנו נפרדנו בחיוכים. בדרך הביתה הבנתי שזו הפעם הראשונה מאז שהגעתי לאנגליה שחוויתי אחווה ואינטימיות של אוהדי כדורגל. זה היה רגע מאוד מיוחד. יום שבת, שלושה ימים מאוחר יותר, הוא יום קיץ שרבי בממלכה, כמעט עשרים מעלות צלזיוס מראים מכשירי המדידה. כל המקומיים יורדים לגופיה ומכנסיים קצרים, המסעדות והפאבים פותחים חלונות כדי ליהנות מהחום. זה אמנם לא מתקרב לשרב שיש באותה שעה בישראל, אבל באנגליה זהו מזג אוויר ממש נדיר. לא רחוק מכאן צ'לסי מארחת היום את מנצ'סטר יונייטד למשחק שאין די מילים בשפה כדי לספר עליו. שלוש נקודות בלבד מפרידות בין המקום הראשון למקום השני בטבלה. אם צ'לסי תנצח את המשחק הזה, מספר הנקודות לכל אחת מהקבוצות יהיה שווה, ואנחנו בדרך לסיום עונה צמוד ביותר. אם צ'לסי מפסידה את המשחק או יוצאת בשוויון, בא הקץ לחלומות האליפות שלה. את התוצאה של המשחק קשה לנבא מראש, אבל מיליוני אנגלים גודשים את חנויות ההימורים. אני מחליטה לצפות במשחק באחד הפאבים שמתחת לבית שלי. זה סוף השבוע, והרחובות מלאים אנשים, הפעם כמעט כולם לובשים חולצות כחולות. אני נכנסת לפאב שעה מוקדם יותר, ובקושי מצליחה למצוא מקום פנוי. הנוהל הקבוע מחייב בירה, בוטנים ושיחת חולין עם הבחור שלידי, אוהד צ'לסי, מהגר ותיק מטורקיה. בשריקת הפתיחה הפאב עמוס לעייפה, והחלונות הפתוחים לא עוזרים לאוורר את ריח הזיעה. מצב הרוח חיובי. שני אוהדים צעירים לידי צועקים לכיוון הטלוויזיה "קם און אברם". לאף אחד באנגליה כבר אין ספק שההחתמה של גרנט בצ'לסי היתה מעשה נכון. צ'לסי משחקת נהדר, וכולנו מופתעים. המשחק שוטף, מלא הזדמנויות. השער הראשון שכובש מיכאל באלאק מזניק את כולנו על הרגלים. הרעש מפתיע וחזק כל כך, בורח דרך חלונות הפאב הפתוחים, מזמין עשרות אנשים שעוברים ברחוב במקרה לדחוף את הראש פנימה כדי לברר מה קורה. התוצאה מגדילה את מספר האנשים בפאב. עכשיו כבר כמעט אי אפשר לנשום מרוב הצפיפות. הברמנית עוברת בין השולחנות, מחלקת לכולנו בורקסים ונקניקיות. הריח בפאב נהיה כבד יותר, הנשימה קשה יותר, אבל ההתרגשות גוברת על הכול. אוהדים בשעת הפסקת הצהריים שלהם מצטרפים בדיוק ברגע שבו מנצ'סטר יונייטד כובשת את הגול הראשון שלה, וקובעת תיקו. שתי צעקות שמחה נשמעות, אבל לא שום דבר שדומה לשמחה של האוהדים בגול של צ'לסי. המשחק מתחמם. מיכאל באלאק וכריסטיאנו רונאלדו נאבקים זה בזה. השריקות הופכות תכופות יותר. האוהדים הכחולים שבפאב במתח בלתי נסבל. בדקה ה-86 בעיטת עונשין מאחד-עשר מטרים נשרקת לטובת הכחולים. באלאק ניגש לכדור וכובש את השני שלו והשני של צ'לסי. עכשיו אנשים כבר עומדים על הכיסאות, בקושי מחזיקים את כוסות הבירה שלהם, שופכים חצי מתכולתה על השטיח הירוק-סגול מקיר לקיר. הברמנית מנסה לעבור לסיבוב שני של בורקסים ונקניקיות, אבל מתקשה למצוא רווחים בין האנשים, ומוותרת. היא מניחה את המגשים על הבר, לשירות עצמי. כשהשריקה האחרונה נועלת את המשחק, מוזיקה מתחילה להתנגן ברחובות. אוהדים אקראיים לבושים כחול יוצאים מכל הפאבים בשכונה – ויש לפחות עשרה פאבים במרחק של שמונה דקות הליכה מהבית שלי – מריעים זה לזה, שרים שירים. עוד יומיים יתחיל שבוע חדש וכולם יחזרו לחליפות והעניבות שלהם, בינתיים, תנו להם לשמוח.

 

ו.

המשחק השני והמכריע מול ליברפול נקבע לערב יום רביעי האחרון של אפריל, שהוא גם ערב יום השואה בישראל. בכל שאר העולם, כולל אנגליה, מציינים את יום שואת היהודים מוקדם יותר בשנה, ולכן תחושת העצב הלאומית הישראלית לא כל כך מורגשת כאן. לקראת המשחק העיתונות הישראלית מתעסקת בעובדה שאברם גרנט, בן לאב ניצול שואה, יעמוד על הקווים בערב יום הזיכרון לשואה. המאמן הישראלי של צ'לסי עולה למשחק כשלזרועו סרט שחור שעליו טלאי צהוב. העיתונות באנגליה עסקה רבות בסיפור ההיסטוריה של משפחת גרנט כבר בפברואר, אז פרסם אתר האינטרנט של המועדון בהרחבה את סיפורו של גרנט האב. מאתר האינטרנט של המועדון הגיע הנושא לכל אמצעי התקשורת והיה לסיפור החם במשך מספר ימים. לאחר מכן מינה מנג'ר צ'לסי איש יחסי ציבור שהמליץ להזכיר את הסיפור הזה שוב ושוב. וגרנט הזכיר. וכך, ביום הרביעי האחרון של אפריל – הערב שבו מתמודדת צ'לסי בביתה מול ליברפול במשחק שיקבע מי מבין השתיים תעלה לגמר ליגת האלופות – אלו כבר חדשות ישנות עבור העיתונות באנגליה, והיא לא עוסקת בעניין באותה רמת ערנות שבה מתנהלים הדיונים בישראל. הסיפור המרגש התורן מגיע מפרנק למפארד דווקא. למפארד, שבמשך שבועות רבים עסוק היה בדאגה לשלומה של אמו החולה, איבד אותה בשבוע שלפני המשחק הגורלי מול ליברפול. כשעלה למשחק באצטדיון סטמפורד ברידג' הביתי הוא זכה למחיאות כפים מארבעים אלף אוהדים שביקשו לחזק אותו בשעת צערו. במרחק שלושים דקות נסיעה משם יושבים אנחנו, קבוצה נרגשת של ישראלים, מול הטלוויזיה בפאב גדול והטרוגני, ונדמה לנו שאנו מרגישים את גלי ההתרגשות מגיעים משכונת פולהאם בדרום. אלו מצליחים להשתיק מעט גם את תחושת אי הנוחות של מי שיצאו לחגוג ביום אבל לאומי. לידנו יושבים אוהדים בני לאומים שונים – פולנים, אירים, ברזילאים וטורקים הם רק אלו שאנחנו מצליחים לזהות. בשולחן הקרוב אלינו ביותר יושב פיטר, אוהד צ'לסי, לבוש חולצה רשמית שלה כמובן. אנחנו מחשבים את הסיכויים. מהשולחנות מסביב אנחנו שומעים ניתוחים דומים. הדקות הראשונות נפתחות טוב, המשחק מעניין. ריינה, השוער של ליברפול, עומד מוכן ומציל את הקבוצה שלו מכמה מצבים קשים. אבל הוא לא עומד בקצב ההתקפות, ולאחר זמן מה סופג שער ראשון מדרידה דרוגבה, אולי הזר הטוב ביותר באנגליה בעונה האחרונה. יוסי בניון, ישראלי נוסף, שהעובדה שהוא משחק בערב יום השואה מעסיקה את העיתונות הרבה פחות, נותן גם הוא מופע מרשים. הוא מבשל שער לפרננדו טורס המצוין, ועוזר לקבוע שוויון במשחק, שמחזיק עד סוף תשעים הדקות. מכיוון שזוהי התוצאה שבה הסתיים המשחק הראשון, הולכים להארכה. בהפסקה שלפני תוספת שלושים הדקות אנחנו יוצאים החוצה לנשום קצת אוויר. הפאב חנוק מדי, והופך צפוף יותר ויותר ככל שהדקות חולפות וההתמודדות נמשכת. פיטר אומר שללא קשר לתוצאת ההתמודדות הזו, הוא חושב שגרנט הוא אגדה חיה. "אגדה חיה," הוא חוזר שוב כדי להדגיש, "כל מי שאומר לכם אחרת, הוא לא אוהד צ'לסי אמיתי." בדקות הראשונות של ההארכה אנחנו עוקבים, כמעט מהופנטים, אחרי התקפה של צ'לסי. כדור נבעט לכיוון הרשת ומרעיד אותה מבפנים. האוהדים הכחולים של צ'לסי כמעט יוצאים מדעתם, אבל ברעש הבלתי אפשרי של קריאות השמחה אנחנו לא שומעים את שריקת השופט שפוסל את שער היתרון. באיחור משמעותי מישהו אומר שהשער בוטל וכולם משתתקים באחת. אבל המתח עולה דרגה. כמה אנשים מוותרים על הכיסא ועומדים. אחרים יושבים ממש על קצה המושב. רגע קצר לפני שההארכה נגמרת והולכים לבעיטות עונשין, השופט שורק פנדל לטובת צ'לסי. פרנק למפארד ניגש לבעוט את הכדור. שבוע קשה עבר על למפארד. בעיטות עונשין הן מטבען רגע מותח, אבל הרגע הזה הוא מותח במיוחד, בזכות הקשר המיוחד שנרקם בין האוהדים לשחקן בשבוע האחרון. פרנקי, כמו שאוהבים האוהדים המקומיים לקרוא לו, ניגש לכדור, בועט ו…שער. כל האוהדים מזנקים על הכיסאות, עומדים עם נעליים על ספות הבד הנקיות, צורחים כבהתקף שיגעון. כל החוקים נשברים. הנימוס הבריטי עוזב את לונדון והולך זמנית למקום אחר. פיטר, המאופק בדרך כלל, מחבק את כל יושבי השולחן. פרנקי רץ לעבר עמדת הקרן, נעמד ומביט למעלה כאילו הוא מקדיש את שער היתרון לאמו המנוחה. עומדי הפאב – ומי יכול לשבת ברגע כזה? – הופכים ברגע אחד שותפים מלאים לתמהיל התחושות של השחקן האהוב עליהם. אפילו אוהדת ליברפול אחת, שלא רצתה לראות את הקבוצה שלה מפסידה בחצי הגמר, לא יכולה היתה שלא להצטרף לשמחה. צ'לסי כובשת בפעם השלישית, הפעם זהו שוב דרוגבה. לפיטר כבר אין כוחות לחגוג. הוא שרוע על הספה, רגליו מונחות על כיסא בתנוחה לא בריטית לחלוטין, חיוך גדול מתוח על שפתיו, והוא ממלמל בשקט, "זוהי התחלה של עידן חדש. ברוכים הבאים לעידן החדש".

 

ז.

יום ראשון האחד-עשר במאי הוא סופר סאנדיי באנגליה. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד עם מספר שווה של נקודות, כשלמנצ'סטר יתרון בהפרש השערים. צ'לסי משחקת בבית מול בולטון החלשה, יונייטד משחקת בחוץ מול וויגן הלא-ממש-חזקה אף היא. שתי הקבוצות שנפל בחלקן להיות רק נתון סטטיסטי במאבק האליפות – בולטון וּויגן – איבדו עניין בליגה: הן ממוקמות בחלקה השני של הטבלה, והבטיחו את הישארותן בה בעונה הבאה. אבל עבור צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד המשחקים היום יכריעו את גורל האליפות. זהו המחזור האחרון של הפרמיירליג לעונת המשחקים 2007/08, היום שבו ספרי ההיסטוריה נפתחים, וגיבורים חדשים מומלכים תחת אחרים. אם מנצ'סטר יונייטד מנצחת את המשחק היא אלופת הליגה בפעם השנייה ברציפות. המועדון שהוא סמל לפאר והדר ישמור על כתר אליפות המפעל החשוב ביותר במדינה בזכות. אמנם בתחילת העונה הם קרטעו מבחינת יכולת וביצועים, דשדשו במרכז הטבלה והשאירו את הבמה המרכזית לקבוצות מאורגנות ומשחק יפה יותר, כמו ארסנל לדוגמא. אבל בישורת האחרונה הם החלו להתגבש לכלל הקבוצה שהם כיום, והציגו משחק מרשים עם התקפה אימתנית וההגנה הטובה בליגה. אם מנצ'סטר מנצחת את המשחק שלה, גם ניצחון של צ'לסי, שאינו בהפרש שערים אסטרונומי, שנמצאת במקום השני בליגה עם אותו מספר נקודות, לא רלוונטי. במקרה כזה צ'לסי תיאלץ להסתפק בתואר סגנות. שדרן רשת סקיי באולפן בונה אווירת מתח לקראת פתיחת המחזור האחרון של העונה, שבסופו תוכתר האלופה: "שני גביעי אליפות ממתינים היום בשני חדרי הלבשה, אחד באצטדיון בוויגן השני בסטמפורד ברידג'. עשרים ואחת מדליות ממתינות ליד כל אחד מהם. עשרים ואחת ייענדו, עשרים ואחת אחרות, במקום אחר במדינה, יישארו מיותמות. בעוד תשעים דקות נדע מי האלופה. מעולם לא היה קרב אליפות צמוד כל כך. על יום כזה חולמים ילדים קטנים בלילות. עבור משחקים כאלה בונים אצטדיונים." תשעים דקות המשחק לא עומדות בציפיות שהשדרנים בנו. באצטדיון בוויגן כריסטיאנו רונאלדו קובע אחת-אפס לטובת מנצ'סטר יונייטד בבעיטת עונשין, ובסטמפורד ברידג' עדיין תיקו אפס. צ'לסי עולה ליתרון של שער אחד מבעיטה של אנדרה צבצ'נקו, אבל זה לא עוזר לה לטפס לראש הטבלה, כיוון שמנצ'סטר כבר שם בזכות השער של רונאלדו ויחס שערים עדיף. בוויגן נשבר ענן וגשם מציף את המגרש. בלונדון זורחת השמש. ובכל זאת המשחק הראשון מסתיים בתוצאה שתיים-אפס ליונייטד. מנצ'סטר יונייטד ומאמנה אלכס פרגוסון הם אלופי הליגה החדשים-ישנים. בתוספת הזמן בסטמפורד ברידג' בולטון משווה לאחת לכול, וצ'לסי מסיימת את העונה במקום השני, עם שתי נקודות הפרש מהאלופה. את הגביע מניפים השחקנים האדומים של יונייטד, ועשרים ואחת מדליות נענדות על צוואריהם. בסטמפורד ברידג' מאמן צ'לסי אומר בסיום המשחק למצלמה: "היתה לנו עונה טובה". ועונה טובה היא אכן היתה.

 

ח.

ארבעה ימים לאחר ההכרעה בליגה אני חוזרת לסיור בסטמפורד ברידג' כדי לראות מה השתנה. צ'לסי שיחקה באצטדיון את משחקה האחרון, וכעת הוא מושכר לקבוצות חובבניות תמורת תשלום שיעזור לכיסוי עלות האחזקה בקיץ. כרגע מתקיים בו טורניר. הדשא מחולק לארבעה מגרשים קטנים, ועל כל אחד מהם משחקות קבוצות שש על שש. רוברטו, מדריך הסיור, מקדם את פנינו בברכה: "ברוכים הבאים למגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל של צ'לסי, פינליסטית גביע אירופה לאלופות לעונת 2007/08!". חמישים המבקרים מוחאים כפיים בהתלהבות. רוברטו שואל מאיפה אנחנו. רוב התיירים הם מגרמניה, וישנם גם משפחה אחת מניו זילנד, אורחת אחת מאריזונה, תייר מקוריאה ועוד אחת מישראל. "או, כמו המנג'ר שלנו," רוברטו מתמוגג. אני מחייכת. בניגוד לסיור האחרון שבו השתתפתי באצטדיון, זוהי הפעם הראשונה אבל לא האחרונה ששמו של המאמן הישראלי עולה במהלך הסיור. מחדר הקבלה הראשון אנחנו עוברים לחדר העיתונות. רוברטו יושב על שולחן ההחתמות ומהלל את רהיט העץ, שנמצא באותו מקום כבר שש-עשרה שנים, ועליו חתמו כל השחקנים הגדולים. "כאן יושב אברם גרנט לראיון אחרי כל משחק," מספר רוברטו. "יושב איתו תמיד שחקן נוסף, בדרך כלל הקפטן, ג'ון טרי". שמו של מוריניו, המאמן האגדי, לא מוזכר. לאחר חדר עיתונות אנו עוברים לחדר ההלבשה של השחקנים. רוברטו מספר קצת על החדר, פותח ארוניות השחקנים, מספר על סדר החולצות. כשהוא מציג את חולצתו של מיכאל באלאק האוהדים הגרמנים מוחאים כפיים. משם אנחנו עוברים למנהרה והמדריך מתעקש שנסתדר בשני טורים מקבילים ויריבים. מצד ימין אוהדי צ'לסי, מצד שמאל אוהדי מנצ'סטר יונייטד. זו הכנה נהדרת למשחק הגדול בעוד פחות משבוע במסגרת גמר גביע אירופה לאלופות. "האם אתם מוכנים? אתם עומדים לצאת לקהל מתלהב של ארבעים ושניים אלף אוהדים! אתם מאוד מתרגשים, כדאי שתקפצו קצת במקום כדי להתחמם ולשחרר לחץ". לאחר הקפיצות הוא מבקש משני הצדדים ללחוץ ידיים ל"שחקני הקבוצה היריבה". אנחנו צוחקים, נבוכים, אבל עושים כפי שביקש. הרמקולים מעלינו משמיעים קולות עידוד רעשנים: "צ'לסי, לכל מקום שתלכי", ואם זו ההרגשה שמקבלים משני רמקולים, קשה לדמיין איך זה לעמוד מתחת אותה מנהרה כשהעידוד הוא אמיתי. אנחנו יוצאים לדשא שכבר מלא בשחקני טורניר, יושבים בכיסא של צוות האימון, מצטלמים, מנסים לגעת בדשא של סטמפורד ברידג'. אני תוהה אם כמו לפני מספר חודשים, רוברטו יצביע על כיסא המאמן ויהלל את "המיוחד" שישב בו בתחילת העונה. הוא לא עושה את זה. אין הרבה שאלות, אז אנחנו ממשיכים לחלק האחרון של הסיור – הישיבה ביציע ה"שד", יציע האוהדים השרופים. זמן סיכומים. רוברטו עושה לנו הכנה לקראת גמר הגביע. אני סופרת: שמו של ז'וזה מוריניו לא עלה אף לא פעם אחת במהלך הסיור הזה. שמו של גרנט עלה שלוש פעמים. בהחלט שיפור. לקראת סיום אני מבקרת שוב במוזיאון של הקבוצה. עושים בו שינויים. תמונת הגוף של מוריניו הוסרה. המעיל שלו הוא אמנם עדיין המוצג האחרון, אבל עכשיו הוא הוזז קצת הצדה, כדי להותיר מקום פנוי, ריק וממתין. ברור מה מקווים אוצרי המוזיאון להניח שם: גביע אירופה לאלופות.

 

ט.

המשחק האחרון של אברם גרנט כמאמן צ'לסי בעונתו הראשונה והבלתי תיאמן הוא נגד מי שמסתמנת כיריבתו העיקרית, מנצ'סטר יונייטד. שוב מנצ'סטר יונייטד, שאיתה נאבק על אליפות הליגה עד לשריקה האחרונה של המשחק האחרון של העונה. הפעם המשחק הוא גמר ליגת האלופות. העיתונים באנגליה מוטרדים בעיקר משלושה עניינים. הראשון הוא מיקום המשחק. "האם צריך לנסוע עד מוסקבה הרחוקה כדי לראות שתי קבוצות אנגליות משחקות זו מול זו לראשונה בגמר?" שואלים העיתונים ובעלי טורי הדעה, בקונצנזוס שנדיר למצוא במדינה שבה אמצעי התקשורת רבים כל כך. בעלי העניין מביאים הסברים ואמתלות שבעטיין, לדעתם, יש להעביר, ובאופן מיידי, את המשחק לאצטדיון וומבלי המפואר. הקמפיין כמובן לא מצליח, כי את אף אחד מחוץ לאנגליה לא משכנעים טיעוניהם המפולפלים. אבל העיתונים לפחות מצאו תירוץ הולם לחזור שוב ושוב על המילים "גמר כל-אנגלי ראשון בהיסטוריה". "גמר כל-אנגלי ראשון בהיסטוריה" הוא העניין השני שמעסיק את עיתוני הממלכה. העיסוק בנושא זה מלמד אולי יותר מכול על התפישה של האנגלים את עצמם כאימפריית כדורגל. שתי קבוצות אנגליות מגיעות לראשונה לגמר ליגת האלופות, ושלוש קבוצות הגיעו עד שלב חצי הגמר. היריבות האיטלקיות נפלו בדרך, כך גם הצרפתיות. ליריבה הספרדית היחידה בארבע הגדולות – ברצלונה, לא היה סיכוי מול הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד והמנג'ר סר אלכס פרגוסון. הפרמיירליג היא הליגה הטובה בעולם, כך מרגישים וטוענים כאן, מי יכול לה? והטענה הזו סביר שתחלחל ותרבוץ בתודעתם של תושבי המדינה. העניין השלישי, המזעזע ביותר, שמטריד את הממלכה, הוא הצהרתו המרומזת של שחקן הכדורגל הפנומנאלי של מנצ'סטר יונייטד, כריסטיאנו רונאלדו, כי הוא מעוניין לעבור לשחק בעונה הבאה בריאל מדריד הספרדית. והשמועות האלה מעוררות כל כתב זב חוטם להביע דעה. "לעבור לספרד, ומדוע? הרי הפרמיירליג היא הליגה הטובה בעולם!". אפילו דיוויד בקהאם מוזעק כדי לשמש דוגמא לחוסר הרציונאליות שבמעבר הזה: "רונאלדו רק צריך להסתכל על המקרה של בקהאם כדי להבין שהכי טוב עבורו להישאר באנגליה". משחק גמר גביע אלופות, עונת 2007/08, ואנגליה סוערת סביב שלושה דיונים מרכזיים. ואף לא אחד מהם מזכיר, גם לא ברמז, את אברם גרנט. את סיפור משחק גמר גביע אירופה לאלופות תספר ההיסטוריה באמצעות תמונות. עובדות כתובות הן פשוט לא מספיק עוצמתיות ודרמטיות כדי להעביר את התחושות של מי שצפה במשחק, אם כאורח ביציעי אצטדיון לוז'ניקי במוסקבה, אם באחד הפאבים במנצ'סטר ולונדון, ואם בפרטיות מול מסך הטלוויזיה בבית. במחצית הראשונה הקבוצה מצפון אנגליה טובה יותר, וכריסטיאנו רונאלדו כובש שער ראשון, מנגיחה וכתוצאה ממיס מאצ' עם מקאללה, ששומר עליו. במחצית השנייה פרנק למפארד כובש את שער השוויון. הוא מביט מעלה ומדבר בשקט עם אמו המנוחה. אין בכוחן של מילים להעביר את עוצמת הדרמה. צ'לסי הרבה יותר טובה במחצית השנייה, אך היא לא מצליחה לכבוש את השער האחרון שיכתיר אותה כאלופת אירופה. הארכת המשחק מלאה הזדמנויות אך נטולת שערים. אחרי מאה ועשרים דקות החלו השחקנים נעמדים זה אחר זה על הנקודה הלבנה לבעיטות ההכרעה. כשכריסטיאנו רולנאדו נעמד על הנקודה הלבנה זה כבר היה 2-2 אחרי שקרלוס טבז ומייקל קאריק כבשו לזכות מנצ'סטר יונייטד ומיכאל באלאק וג'וליאנו בלטי הבקיעו לזכות צ'לסי. אבל רונאלדו, שכבר כבש השנה מספר פנומנאלי של שערים, מחמיץ, וכל האוהדים משוכנעים שהנה הגביע עושה את דרכו למוזיאון של צ'לסי בסטמפורד ברידג'. פרנק למפארד ואשלי קול כובשים פעמיים לזכות צ'לסי ואואן הרגריבס ונאני כובשים עבור מנצ'סטר יונייטד. ג'ון טרי ניגש לנקודה הלבנה כדי להבקיע את החמישי לצ'לסי ולסגור עניין. שדרני המשחק כבר מכינים את הנאום הקבוע: "ומחזיקת גביע ליגת האלופות לשנת 2008 היא…". אבל ההפתעות במשחק הזה לא פוסקות מלהגיע, והקפטן בכחול מחליק על רגלו השמאלית רגע לפני הבעיטה. שוער מנצ'סטר יונייטד אמנם נזרק לפינה השנייה, אבל טרי בועט רחוק מדי את הכדור, ומפספס. אנדרסון וראיין גיגס כובשים שני שערים עבור מנצ'סטר יונייטד, וסלומון קאלו מבקיע עבור צ'לסי. אבל את הבעיטה האחרונה של ניקולא אנלקה ואן דר סאר מצליח לעצור בצורה נפלאה – ומנצ'סטר יונייטד היא הזוכה בליגת האלופות לעונה. כאמור, את סיפור משחק גמר גביע אירופה לאלופות תספר ההיסטוריה באמצעות תמונות. ובאחת התמונות האלה נראה דרידה דרוגבה, מי שרבים הכתירו כשחקן הזר הטוב ביותר בצ'לסי השנה – ובצ'לסי, בל לא נשכח, יש זרים כמו מיכאל באלאק ופיטר צ'ך – יורד מהמגרש לאחר שקיבל כרטיס אדום בעקבות עברה שביצע. הגשם יורד עליו כשהוא עושה את צעדיו האחרונים העונה, שפוף ראש. הוא יודע שגם אם צ'לסי תצליח לזכות בגביע השנה, זה יהיה בלעדיו. בתמונה אחרת מיכאל באלאק עושה תנועה של "לא" עם הראש. לפני המשחק הוא צוטט בעיתונות האנגלית אומר שהוא לא רוצה לסיים את הקריירה שלו מבלי לזכות בתארים. לא רוצה שיזכרו אותו כמי שכמעט הצליח, אבל תמיד יצא כשידו על התחתונה. וכשהוא עושה את התנועה ההיא עם הראש, רגע לאחר שבעט שוב לשער, ושוב נכשל בניסיון לכבוש, אפשר לדמיין מה עובר לו בראש. בתמונה שלישית, הטראגית ביותר, אברם גרנט מחבק את הקפטן האגדי שלו, והאחרון מניח ראש על כתף המאמן שלו, ובוכה. האיש בחליפה לוחש לו משהו באוזן, אבל גם המילים האלה לא מצליחות לרכך את המכה. בתמונה אחרונה עולים השחקנים של מנצ'סטר יונייטד להניף את הגביע הנחשק. המאמן שלהם, אלכס פרגוסון, מחייך חיוך רחב, וזוכה לכל המחמאות. בצדק: הוא העמיד השנה קבוצה נהדרת, טיפח לאורכה של התקופה שחקנים צעירים שהופכים לאגדה בחייהם. במעמד הנפת גמר גביע אירופה לאלופות ברור שהתואר מגיע לו בזכות. מנצ'סטר יונייטד זוכה באליפות הליגה האנגלית ובליגת האלופות בעונה שבה מציינים יובל לאסון מינכן, שבו נהרגו עשרים ושלושה שחקנים, מנהלים ואוהדים של הקבוצה בהתרסקות מטוסם בגרמניה. להישג המרשים של הקבוצה ממנצ'סטר יש חשיבות עצומה עבור האוהדים שזוכרים את האסון ועבור הצעירים שהתחנכו עליו. ובאשר לצ'לסי – היא אמנם מפסידה ליונייטד בשתי המסגרות, אבל נבואתו של פיטר, אוהד הקבוצה שפגשנו בפאב במהלך משחק חצי הגמר מול ליברפול, נשמעת נכונה מתמיד. עבור צ'לסי זוהי אכן התחלה של עידן חדש.

 

י.

עוד לפני המשחק הזה רבים מהעיתונים באנגליה משתכנעים ביכולתו של גרנט לאמן קבוצת כדורגל גדולה ומתייצבים לצדו בדו-קרב המסתמן בינו לבין רומן אברמוביץ', הבעלים של הקבוצה. "איך יודעים שהכדורגל האנגלי השתגע?", שואל בעל טור דעה. ועונה: "כשמאמן שהביא קבוצה לראשונה בהיסטוריה שלה לגמר ליגת האלופות לא מקבל חוזה לעונה הבאה." ואכן, יומיים לאחר משחק הגמר אברם גרנט, המאמן שהגיע ממדינה קטנה ועשה עבודה שאיש לא דמיין לפני כן, מקבל הודעת פיטורין. העיתונות האנגלית, שכבר זכתה לקבל הדלפות על העניין, חצויה. חלק מהעיתונאים מבקרים את התנהלותו של המועדון, אחרים מעולם לא שוכנעו ביכולת המקצועית של המאמן של צ'לסי. נתונים אובייקטיביים הם כחומר ביד היוצר. עיתונאים מסוימים מביאים כחיזוק לטענותיהם עובדות שנוגעות להצלחה של המועדון בתקופתו של גרנט: צ'לסי בתקופה שלו כמנג'ר זוכה לרצף הניצחונות הגדול ביותר מאז ומעולם, ומעפילה לגמר גביע אירופה לאלופות לראשונה בהיסטוריה שלה. כשקיבל גרנט את הקבוצה היא היתה ממוקמת במקום השמיני והלא-מחמיא בליגה. גרנט כמאמן הביא אותה אל מרחק תשעים דקות מאליפות הפרמיירליג, ומרחק בעיטת עונשין אחת מאליפות אירופה. עיתונאים אחרים מביאים עובדות אחרות כדי לחזק את טענותיהם. לאברם גרנט בעונת 2007/08 היו הזדמנויות לזכות בארבעה תארים שונים, שלושה אנגליים ואחד אירופאי. הוא פספס כל אחת מהן, ואף אחד לא זוכר מי היה הסגן של נפוליאון. רק על דבר אחד אין עוררין: הטענות של העיתונות כלפי אברם גרנט היו קשורות כמעט לכל דבר אפשרי, מלבד היותו ישראלי. ניסח זאת טוב מכולם ריצ'ארד וויליאמס מהגרדיאן האנגלי, בכתבה מיום ה-19 למאי, כאשר כתב: "בואו נשאיר רגע בצד את ההאשמות על אנטישמיות. נניח לרגע שלא היה זה רומן אברמוביץ' שקנה את צ'לסי לפני חמש שנים, אלא המיליונר האירי דרמוט דשמונט. עכשיו דמיינו שאחרי שפיטר את ז'וזה מוריניו היה שוכר הבעלים החדש של הקבוצה מנג'ר אירי חסר כריזמה, שמעולם לא אימן מועדון בסדר גודל דומה לזה של צ'לסי מחוץ לאירלנד, ובילה ארבע שנים בניסיונות לא מוצלחים להביא את הנבחרת של אירלנד לטורניר אירופאי גדול. לכדורגל האנגלי הגיע אותו מאמן אירי דרך קשר מסתורי עם חבר של דשמונט המיליונר, כפי שהגיע גרנט לאנגליה דרך קשריו עם הסוכן פיני זהבי. הפקפוק במעמדו של המנג'ר האירי החדש היה אינטנסיבי באותה מידה שבה התנגדו באנגליה לאברם גרנט." בסוף חודש ספטמבר המינוי החדש התקבל בהפתעה רבה ועורר כעסים גדולים. אוהדי צ'לסי המקומיים, שכאנגלים רגילים לסדר, היגיון וקבלת החלטות רציונאלית, לא יכולים היו להסביר אותו, ולכן הרגישו כאילו הקבוצה נלקחת להם מהידיים. זה היה בעיניהם לא מעשה הגיוני אלא מסע קניות קפריזי של פרימדונה רוסייה. נלקחה מהם תחושת הסדר והביטחון, ובעקבות כך הם לא היו יכולים יותר להתמודד עם התגרויות של אוהדי קבוצות יריבות, אשר מסמנים בידיהם תנועה שמשמעותה "כסף". בדרך כלל לא אכפת להם, הם יודעים שזה נעשה מתוך קנאה, אבל ברגע שהכסף מנצח גם את היכולת שלהם להבין מה מתרחש אצלם בבית, הם כועסים, כנראה בצדק. העונה שהתפתחה לא הפכה את הדברים לפשוטים וקלים יותר. צ'לסי ניצחה בקלות משחקים נגד קבוצות חלשות יותר, אך התקשתה בעימותים מול קבוצות גדולות. היא הציגה משחקים מושכים לעין, לצד משחקים נוראיים שכל דמיון ביניהם לבין כדורגל אנגלי המיוצר על ידי השחקנים היקרים באירופה הוא מקרי בהחלט. היא הגיעה לשלבים הגבוהים ביותר בכל המסגרות, אבל כשלה בהן פעם אחר פעם. ולאורך כל התקופה הזו קשה היה למצוא שני אוהדים שיסכימו ביניהם לגבי מידת ההצלחה של הקבוצה והמאמן שלה. על כל שני אוהדים היה אחד שטוען שגרנט הוא בושה ואחד שבטוח שהוא אגדה. המציאות שאותה ניסו לתאר אוהדים באנגליה לא היתה פשוטה או חד-ממדית. לעיתונאים היה קשה במיוחד: סיפור עיתונאי צריך להעביר מסר פשוט ומובן בזמן מוגבל. א' או ב'. אין מקום למורכבות, לדיונים או למחשבה עמוקה מדי. סיפור עבודתו של אברם גרנט בצ'לסי היה סיפור מורכב, בעל כמה ממדים, שדרש ניתוח עמוק. לכן היה קשה להכיל אותו. בסופו של דבר אברם גרנט כנראה לא קנה לעצמו מקום בהיסטוריה של מועדון הכדורגל של צ'לסי ומעילו של מוריניו ימשיך בינתיים לנעול את התערוכה. מדריכי הסיורים באצטדיון סטמפורד ברידג' יתרגלו את הגיית שמו של מאמן חדש כבר בעונה הקרובה, ואנחנו נישאר עם הזיכרונות. כל אוהד והזיכרון הפרטי שלו.

 

יא.

בסוף חודש מאי מפרסמות האקדמיות את שמותיהם של השחקנים שסיימו הכשרתם וכעת הם מוכנים לעבור להשאלה לקבוצה בליגה המקצוענית או לחתום בקבוצה הראשונה של המועדון המפואר שלהם. צ'לסי מודיעה על תשעה שחקנים בסך הכול שסיימו העונה בהצלחה את האקדמיה שלה. זהו מספר מפואר, שאין שני לו בהיסטוריה של המועדון הזה. חמש שנים בלבד לאחר שעשו ארגון מחודש באקדמיה שלהם, חמש שנים בלבד לאחר שהצהירו כי מטרתם היא להכשיר, החל משנת 2010 והלאה, חמישה שחקנים מקצוענים בכל שנה, וכבר בשנת 2008, מצליחה האקדמיה להוציא משורותיה תשעה שחקנים שהיא מאמינה כי יצליחו בשנים הבאות לתפקד כמקצוענים. תשעה שחקנים הם שליש מחזור, וזהו בהחלט הישג שיש להתפאר בו. לפני השחקנים האלה הדרך עוד ארוכה. רובם יושאלו לקבוצות קטנות ויאלצו להתמודד שם עם אתגרים כמו גם עם כישלונות זמניים, בדומה לאלו שעמם התמודד דיוויד. חלקם יצליחו, חלקם פחות. ועדיין, האקדמיה מאמינה שיש סיכוי גדול שהם יעמדו במשימה, ומאמניה ימשיכו לתמוך בהם כל עוד הם יתאמצו לעשות זאת. בארסנל מצליחים קצת פחות אבל גם הם יכולים להכריז על סיום הכשרתם של שלושה כישרונות, אשר יוצאים מהאקדמיה ומושאלים לקבוצות אחרות. האקדמיה הזו מוציאה כבר כמה שנים ברציפות מספר דומה של שחקנים, וההיסטוריה מספרת שרוב השחקנים שצלחו את האקדמיה מצליחים להתברג בקבוצות מהליגה הבכירה במדינה – הישג לא מבוטל בכלל. זהו אישור נוסף על רמתם של השחקנים שמוכשרים בה. ישנן כמה דרכים להתמודד עם אקדמיה שכנה עשירה, ובאקדמיה של ארסנל, שהיא בעלת יכולת כלכלית נמוכה מזו של צ'לסי, מצאו דרכים מקוריות כדי לעשות זאת. האקדמיה חתמה עם חברת נייקי על הסכם ייצוג, שבמסגרתו נייקי מספקת את כל הציוד הספורטיבי לילדים ללא עלות, ותחת התחייבות לבלעדיות. הכסף משמש להגדלת מערך הסקאוטינג ולשיפור המתקנים. פעולה נוספת שנוקטת האקדמיה של ארסנל היא איתור של שחקנים פוטנציאלים החל מגיל ארבע. אמנם אי אפשר להציע חוזה לילדים בגיל זה, אבל מנהלי האקדמיה שומרים על קשר עם המשפחות כדי להבטיח את נאמנותן להם בעתיד. ישנה דרך נוספת שבאמצעותה מנסה האקדמיה של ארסנל למשוך אליה צעירים מוכשרים. המנהל הראשי של האקדמיה הוא שחקן העבר הנערץ ליאם בריידי, שהמוניטין שלו כ"שחקן כדורגל חכם" מודגש השכם והערב באוזניהם של הורים וילדים. "ההורים סומכים על ליאם בריידי. הם יודעים שהוא יעדיף שהילדים שלהם ישחקו עם הראש ולא יפצעו את הרגליים. הילדים מרגישים כבוד להמשיך את המסורת שבריידי הוא חלק ממנה במועדון המפואר הזה," סיפר לי אחד המאמנים באקדמיה. "בנוסף, גם העובדה שארסן ונגר, מאמן הקבוצה הבוגרת של המועדון, מעדיף באופן קבוע כמעט לשחק עם סגל שחקנים צעיר, מחמיאה להורים ולילדים המתאמנים אצלנו. כולם חולמים על הרגע בו ונגר יבחין בהם, והם יהפכו להיות חלק מהמשחק ההרמוני, השוטף, היפה של המאמן החכם הזה". מכלול הפעולות האלה – מציאת ספונסרים, איתור ילדים בגיל צעיר, והדגשת תרומתם של מודלים לחיקוי – מדגים כיצד השקעה כלכלית מינימאלית והעדפה של פעולות מחמיאות ונטולות עלות כלכלית, יכולות לשנות את מערך הכוחות בין האקדמיות בהווה, ולהשפיע על התוצאות בעתיד. ההשקעה באקדמיה לא יכולה להיות השקעה כלכלית בלבד, כיוון שבאקדמיות, בניגוד לקבוצה הבוגרת, לא ניתן להסתמך רק על רכש. אולם למערך הסקאוטינג יש ללא ספק השפעה מכרעת על התוצרים, והעובדה שלמועדון הכדורגל של צ'לסי יש חמישה-עשר סקאוטים בינלאומיים קובעת שיש לה סיכוי גבוה לאתר ולהחתים ראשונה שחקנים פוטנציאליים מכל העולם. לאקדמיה של צ'לסי יש מערך ניהולי ומקצועי רחב. סגל המאמנים שלה כולל שמונה מאמנים בדרגת "פרו" – הרמה הגבוהה ביותר, שבעה מאמנים עם מינימום תעודת "מדריך 1", שמונה שחקני כדורגל לשעבר, וחמישה מורים האחראים על האספקט החינוכי. כל אלה מועסקים באקדמיה במשרה מלאה. נוספים להם מאמנים, מורים ומדריכים במשרה חלקית, כמו לדוגמא קבלן הבניין המעביר שיעורים פרטיים לאחד מילדי האקדמיה. מערך ההכשרה שהילדים עוברים הוא מורכב ומחושב, וכל צעד – חיובי או שלילי – שכל אחד מהילדים עושה נרשם, מתועד ונשמר כחלק מההכשרה הכוללת. ניתוחי ביצועים של יכולות בתוך ומחוץ למגרש מבוצעים אחת לשבוע עם הילדים, אחת לחודש בפגישות צוות מצומצמות, ואחת לשישה שבועות עם צוות רחב ובנוכחות השחקן. כל שחקן באקדמיה מוחתם לשנתיים. בסוף התקופה הזו ינתחו את התקדמות הכשרתו, ויחליטו האם להציע לו חוזה נוסף לתקופה דומה, או לשחרר אותו מהאקדמיה. בין אם ההשקעה באקדמיות היא כלכלית ובין אם היא אחרת – כל אקדמיה צריכה להציב לעצמה כמטרה את הכשרתם האיכותית של השחקנים שצומחים מתוכה. וכאשר המטרה מסומנת, קל הרבה יותר למצוא את הדרכים להשיג אותה. אחת ההצלחות שהאקדמיה של ארסנל מסמנת לעצמה העונה היא התאוששותו וחזרתו של דיוויד למשחק פעיל. הקבוצה של דיוויד עלתה מעל הקו האדום, ושלושה מחזורים לקראת סוף העונה היא כבר לא בסכנת ירידה. רגע לפני שתקופת ההשאלה מסתיימת ועתידו של דיוויד בעונה הבאה עולה שוב לסדר היום באקדמיה של ארסנל, הוא מגיע לארוחת ערב אחרונה בבית משפחתו של ג'וני. מעל סלט תפוחי אדמה למנה ראשונה וצלי בשר לשנייה – גבו מתוח, צווארו ארוך, והמבט בעיניו לא מושפל אף לא לרגע – הוא מספר לנו: "המטרה הושגה. אני לא יודע היכן אהיה בעונה הבאה, אבל אני מוכן לכל משימה". שבועיים מאוחר יותר שיחת טלפון משמחת מג'וני מבשרת לי שדיוויד יוחתם בעונה הבאה על חוזה השאלה, וישחק בטוטנהאם הגדולה. דיוויד אמנם לא הצליח להצטרף לסגל של ארסן ונגר, אבל טוטנהאם היא מועדון כדורגל מפואר, מחזיקת גביע הליגה של העונה, והשאיפות מהקבוצה לעונה הבאה גבוהות. דיוויד, בשנה הבאה בן תשע-עשרה בלבד, מאושר ומוכן למשימה. אחרי השנה הקשה שצלח הוא חוזר הביתה, לצפון לונדון, לארוחות שישי ולרועי. בשכונה לונדונית צפונית קטנה תגור בשנה הבאה משפחה ממוצעת, מתאימה לכל הנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זוג הורים, שני בנים וכלב. כראוי למשפחה צפון לונדונית, הם אוהדים את קבוצת הכדורגל של ארסנל. החל מהעונה הבאה יתווסף למשפחה בן נוסף. הוא משחק עבור הקבוצה היריבה של הצפון – זו של טוטנהאם. וארוחות ערב שישי יהיו בוודאי מעניינות מאוד.