אין זרים בכדורגל האנגלי (אולי חוץ מכריסטיאנו רונאלדו)

לפאביו קאפלו, המאמן החדש של הנבחרת האנגלית, קצת קשה לבחור את הקפטן הבא של הנבחרת. במשחק הידידות הראשון הוא מסמן את ג'ון טרי של צ'לסי. משחק אחר כך, קאפלו מודיע שריו פרדיננד ממנצ'סטר יונייטד הוא הקפטן למשחק. הבחירה בפרדיננד לא גורמת לאף אחד להרים גבה.

בטלפון מהארץ חבר שואל אותי על התגובות למינוי של פרדיננד. אין לי תשובה ברורה, והאמת היא שגם השאלה לא ממש ברורה לי. "מה העניין?" אני שואלת. פרדיננד משחק עבור מי שהיא כיום אלופת הליגה ובעלת סיכויים נהדרים להיות אלופת המדינה בעונה הנוכחית. הוא שחקן מרכזי, אהוב, ועד כמה שאני יודעת, לא נקשרו בשמו כל פרשיות לא מפרגנות, להוציא את פרשת סירובו לעבור בדיקת סמים בשנת 2003. אבל זו נשכחה מזמן לטובת הזמן ופרשיות סוערות אחרות. "כן, אבל… אבל הוא שחור…" אומר החבר מצדו השני של הקו כמעט בהתנצלות. אני משתתקת. זה לא שלא הבחנתי בכך בעבר, אבל לא ראיתי בזה עניין. כך גם שאר האנשים מסביבי, כך האוהדים, וכך אמצעי התקשורת. ריו פרדיננד, הקפטן החדש של נבחרת אנגליה הוא שחקן שחור. אז מה?

הקפטן השחור הראשון בנבחרת אנגליה היה פול אינס, אז שחקן של מנצ'סטר יונייטד, בדומה לפרדיננד. בעונת 1992/93 זכה אינס יחד עם קבוצתו באליפות הפרמיירליג בעונת ההשקה שלה. עבור מנצ'סטר יונייטד זו אליפות ראשונה מזה עשרים ושש שנים; עבור אינס זוהי אליפות ראשונה בחייו. בקיץ של אותה עונה אינס הצטרף לנבחרת האנגלית למסע בארצות הברית. בהיעדרם של דיוויד פלאט וטוני אדאמס, הוא מונה לקפטן של הקבוצה, והפך לשחקן השחור הראשון בתפקיד הזה. באופן מפתיע אולי, המינוי לא עורר רעש ציבורי – של התנגדות או של תמיכה. הוא התקבל בטבעיות, בדיוק כפי שהתקבל המינוי של פרדיננד לאותו תפקיד יותר מעשור מאוחר יותר. אתר האינטרנט של ערוץ BBC פרסם בשנת 2001 כתבה ובה עשרה רגעי מפתח בהיסטוריה של יחסי שחורים-לבנים בבריטניה. בסעיף מספר תשע כתוב: "האירוע עבר כמעט ללא הבחנה, אבל בשנת 1993 הכדורגלן פול אינס הופך לאדם השחור הראשון שמשחק כקפטן נבחרת אנגליה במשחק הלאומי שלה. שש שנים מאוחר יותר נסאר חוסיין, שנולד בהודו, ממונה לאותו תפקיד בנבחרת הקריקט הלאומית."

ריו פרדיננד נולד וגדל באזור לונדון. הקבוצה שאיתרה אותו ראשונה היתה קווינס פארק ריינג'רס, שבמחלקת הנוער שלה הוא שיחק שלוש עונות. לאחר מכן עבר למחלקת הנוער המצוינת של ווסטהאם, וממנה עלה לבוגרים. לריו פרדיננד יש אח בשם לס, המשחק עד היום כמגן אצל "הפטישים" – כינויה של ווסטהאם. בשנת 2000 עבר פרדיננד, המוכר יותר מאחיו, מווסטהאם לקבוצת לידס יונייטד. היתה זו ההעברה הגבוהה ביותר עד אז לשחקן בתפקידו – שמונה מיליון לירות שטרלינג. לידס היתה הקבוצה הראשונה שבה עלה פרדיננד לשחק כקפטן. שנתיים לאחר הרכישה היקרה, נקלעה לידס לקשיים כלכליים ומכרה את האוצר שלה למנצ'סטר יונייטד, בהעברת שיא נוספת, שעלתה ליונייטד שלושים ושלושה מיליון לירות שטרלינג. מנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה שבה משחק פרדיננד עד היום, ובה חתם לחמש שנים נוספות רגע לפני שעלה לשחק בגמר ליגת האלופות במאי 2008. למרות עליות וירידות בקריירה שלו, פרדיננד נחשב לאחד השחקנים הגדולים בדורו, והעונה האחרונה שלו ביונייטד היא אולי הגדולה מכולן.

ריו פרדיננד הוא בן לנישואים מעורבים. אמו היא לבנה, אביו מגיע מהאיים הקריביים. אבל את המידע הזה לא תוכלו למצוא בכרטיס השחקן שלו באתר האינטרנט של מנצ'סטר יונייטד, ואפילו לא באתרי אינטרנט המספקים חומר אנציקלופדי על כמעט כל נושא שבעולם. פרדיננד הוא שחקן בריטי, שנולד, גדל וחונך על ברכיה ורעיונותיה של האומה ושל הציוויליזציה המערבית. מבחינת האוהדים, זה המידע היחיד החשוב. אבל אם רוצים לשקוע מעט בהיסטוריה, ואין מקום בעולם שבו נהנים לעשות זאת יותר מאשר באנגליה, אפשר לציין את הפרט המעניין הבא: דודו של ריו, אנטון פרדיננד, היה חלוץ בנבחרת אנגליה. ואם זה לא מכשיר אותו להיות אזרח בריטי מן השורה, אז מה כן?

שאלת הגזענות באנגליה של עשרות השנים האחרונות איננה פשוטה כלל וכלל. אחד החוקרים המובילים בתחום הוא פול גילרוי, חוקר תרבות אנגלי ממוצא גיאני (גיאנה היא מדינה בצפונה של דרום-אמריקה, שהיתה בשליטה של האימפריה הבריטית עד 1966). משפחתו של גילרוי היגרה לאנגליה, אך הוא עצמו נולד בלונדון ורכש באנגליה את השכלתו האקדמית. במהלך לימודיו עבד כתקליטן במועדונים של מוזיקה שחורה. במחקריו הוא מסתמך רבות על ניסיונו המוזיקלי כדי לטעון שהמדינה האנגלית העלימה באופן מכוון את מאפייני ההתנהגות של מהגרים שחורים, מוזיקה לדוגמא, והעדיפה לקדם מאפייני התנהגות אנגליים, תרבותיים לפי הגדרתה. בספר שכתב "אין שחורים בבריטניה",[1] טען גילרוי כי המדינה עודדה את השחורים לוותר על תכונותיהם ומאפייניהם הטבעיים לכאורה, סגנון לבוש והעדפות מוזיקליות לדוגמא, לטובת השפה המקומית ודרכי ההתנהגות המקובלות באנגליה. המדיניוּת האנגלית היתה לעודד מהגרים להתלבש, להתנהג ולהעדיף תוצרי תרבות בסגנון מערבי. ובקשירת העניבה שבאה עם חליפה זו יש גם משמעות סמלית, אולי אפילו אלימה.

אני תומכת בטענה זו באופן מסויג בלבד. השחורים באנגליה מתנהגים כפי שהמדינה רוצה שהם יתנהגו. במילים של חבר טוב: "גם השחורים באנגליה הם לבנים" – כלומר, הם אימצו את הלך המחשבה ודרכי ההתנהגות המקומיים. עם זאת, ההנחה כאילו יש לשחורים תכונות ומאפיינים טבעיים אשר גורמים להם להעדיף לנהוג בדרך מסוימת, היא לדעתי בעצמה הנחה שיש בה שורש של גזענות. האם יש מראש להניח שתחת תנאים מסוימים לא יבקשו אנשים, מכל הצבעים והמינים, לענוב עניבה ולהתקשט בחליפות פאר? והרי ההנחה כאילו יש קוד לבוש מועדף מולד מרמזת גם היא על הפרדה גזעית על בסיס ביולוגי. במקרה שלנו אולי כדאי היה לשאול את ריו פרדיננד האם מפריע לו לשחק "כדורגל אנגלי" בעל מאפיינים אנגליים, בהתחשב בצבע עורו הכהה. ניחוש מושכל אישי אומר שהוא היה עונה בשלילה. פרדיננד אוהב את הכדורגל האנגלי, ומרגיש חלק בלתי נפרד ממנו. לכן הכדורגל האנגלי אוהב את פרדיננד, והוא ללא ספק לא היה שלם היום ללא קפטן מנצ'סטר יונייטד והקפטן הזמני של נבחרת אנגליה. יהיה צבע עורו אשר יהיה.

שחקן אחר, שלא ממש אוהב את האידיאלים של הכדורגל האנגלי והכדורגל האנגלי לא ממש שלם איתו, הוא חברו של פרדיננד לקבוצה – כריסטיאנו רונאלדו. רונאלדו נולד בפורטוגל, ועבר את הכשרתו בכדורגל בספורטינג ליסבון. את ההיכרות הראשונית עם הכדורגל האנגלי עשה רונאלדו כאשר התמודד נגד הקבוצה של אלכס פרגוסון במסגרת משחק בין יבשתי. פרגוסון התרשם מהכישרון הצעיר, ולא רחוק היה היום שבו הוצג רונאלדו עם החולצה האדומה מספר שבע של הקבוצה הצפון אנגלית. האנגלים מעריצים את כריסטיאנו רונאלדו. בגילו הצעיר, עשרים ושלוש בלבד, רונאלדו הוא כבר כישרון שמקומו בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי שמור. באמצע העונה האחרונה, עוד לפני שמנצ'סטר הבטיחה את האליפות ואת גביע ליגת האלופות, הפיקה רשת הטלוויזיה ITV סרט דוקומנטארי על הכוכב הצעיר. הסרט "כריסטיאנו רונאלדו, הסיפור עד עתה", הציע הצצה נדירה לחייו הפרטיים של השחקן, כולל שיגרת האימונים וסדר היום הספורטיבי שלו. "רונאלדו מתאמן כל יום. כל יום הוא מתאמן," חוזר קריין הסרט ואומר. המצלמה מתקרבת לפניו הנאות של רונאלדו, שאומר "אני שואף ללמוד כל יום משהו חדש". המפיקים והתסריטאים של רשת ITV מכירים את הקהל שלהם. הם יודעים היטב שעבודה קשה וצניעות הן תכונות שבאמצעותן ניתן לכבוש את לבם של האנגלים. לכן לא במקרה הובאו משפטים אלה.

לכאורה יש לכריסטיאנו רונאלדו את כל הנתונים שאמורים לחבב אותו על קהל הצופים המקומי. הוא צעיר, נאה, ובדרך שבה הוא מתנהל עם הכדור על המגרש הוא מזכיר לאנגלים את הקסם האירופאי-לטיני שהם כה אוהבים. יש לרונאלדו גם סיפור חיים שיכול בקלות להפוך לסרט דרמטי עם סוף טוב, שבמהלכו יזילו צופים בני כל לאום דמעה של התרגשות. הוא מגיע מכפר קטן בפורטוגל, בן למשפחה קשת יום שבה נאלצו הבנים, הבנות והאם לעבוד שעות ארוכות עבור שכר מועט מדי. במהלך התקופה שבה שיחק באנגליה, נפטר אביו של רונאלדו, והוא, הבן כריסטיאנו, הפך למפרנס של המשפחה. "הדבר הראשון שעשה כאשר קיבל את השכר הראשון שלו ככדורגלן, היה לבקש מאמו לעזוב את מקום עבודתה," ממשיך הסרט ומספר. כריסטיאנו רונאלדו היה סיפור לכלוכית מושלם בגרסתו העכשווית, בזכות קסמים שהוא עושה עם זוג נעלי כדורגל. על רקע תמונות שלו מלהטט עם הכדור וקובע שערים יוצאים מגדר הרגיל, הקריין מסכם: "המטרה היא אליפות. ההיסטוריה דורשת את זה," ומשאיר את הדברים כך לשיפוטם של הצופים.

אבל האנגלים לא כל כך אוהבים את רונאלדו. הם מעריצים את יכולת המשחק שלו, אבל לא היו מזמינים אותו לארוחת חג אצלם בבית, למרות הציטוטים שחוזרים ומופיעים בסרט, ולמרות סיפורו הטראגי המסתיים בסוף רומנטי כובש. הסיבה ברורה – רונאלדו לא באמת מכיר ואוהב את האידיאלים של הכדורגל האנגלי, כפי שהאנגלים היו רוצים שיכבדו ויאהבו אותם. כי מעבר לטכניקת משחק, מהירות ופיזיות על הדשא, יש ערכים שמלווים את המשחק באנגליה, וכדורגל הוא לא אנגלי בלעדיהם. אלה הם בעיקר – כבוד ליריב ולדמויות סמכות, ומשחק הוגן.

את רוב משחקי מנצ'סטר יונייטד בליגה ובמסגרת ליגת האלופות אני רואה עם חברים בפאב השכונתי. בכל פעם שהכדור מגיע לרגליו של רונאלדו הנשימה הקולקטיבית של הצופים בפאב נעתקת. האם זהו הרגע שבו הכישוף הלטיני יכבוש אותנו וייכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורגל במדינה? ורונאלדו לא מאכזב. במהלך העונה האחרונה הוא כבש שיא של שערים, ברגל ימין, בשמאל, בראש ומבעיטות חופשיות. רונאלדו הוא השחקן האולטימטיבי, חוזרים הפרשנים ומציינים בהתלהבות אינפנטילית כמעט. אבל במהלך אותם משחקים, כאשר רונאלדו מבצע עברה ברורה על אחד מהשחקנים של הקבוצות היריבות, ומיד עושה הצגה כאילו נפצע בעצמו ורץ אל השופט בתחינה לקבל בעיטת עונשין, הפרשנים משתתקים. זו לא הדרך האנגלית. זה לא הכדורגל המקומי שבו דמויות של סמכות צריכות לזכות לכבוד, ואידיאלים של משחק הגון הם כמעט קדושים. "קום!" קורא אליו מישהו, "תתחיל לשחק כדורגל!". כי כדורגל כאן הוא ראשית כול כדורגל אנגלי. ורונאלדו לא יודע, או לא מוכן, לשחק לפי הכללים האלה.

הפרסומים על התהוללויות השחקן בלילות מופיעים פעמים רבות בעיתוני הממלכה. רונאלדו נתפס במסיבה כזו וכזו, מבצע פעילויות מיניות כאלו וכאלו עם כך וכך נערות עובדות. הכתבות האלה לא מזעזעות אף אחד; צעירים מפורסמים ועשירים רבים נתפסים בקללתם, ושחקני כדורגל לא יוצאים מכלל זה. אבל כשפרסומים אלה מתווספים לדמותו הבעייתית ממילא של רונאלדו, זה לא מוסיף לסימפטיה של העם האנגלי כלפיו. שחקני כדורגל אנגליים צריכים ראשית כול להיות ילדים טובים. ורונאלדו הוא לא ילד כזה, לא חשוב מה יגידו סרטים דוקומנטאריים. רונאלדו הוא לא שחקן צנוע, הוא לא שחקן הוגן והוא איננו מכבד דמויות סמכות. לכן, בניגוד לכל השחקנים הזרים המשחקים בפרמיירליג ומקבלים עליהם את האידיאלים של המשחק האנגלי, כריסטיאנו רונאלדו הוא שחקן זר. והאנגלים ימשיכו להעריץ אותו, אבל סביר שלעולם לא יאהבו אותו.

 



[1] Gilroy, Paul 1987, There Ain`t No Black in the Union Jack; the cultural politics of race and nation, Chicago: The University of Chicago Press.