חורף, תקופה של מהפכות

 

א.

ג'רי לא נשאר באקדמיה. הוא לא הצליח לעמוד בלחץ שהעמדה שלו דורשת, ובגיל עשר כבר יש מאחוריו קריירה כושלת כשוער ארסנל. מהמשחק של הקבוצה שלו נגד צ'לסי ג'רי זכר בעיקר את העמידה השפופה של אביו לעומת צהלותיה של אמו של כריס, ולא הצליח למחוק מזיכרונו את המבט הנעלב בעיניים של אחיו הקטן, שעד אותו יום חלם גם הוא להיות שוער. זוהי הסיבה לכך שהאקדמיות לא מעודדות התערבות הורים במשחקי ילדיהם. בשיעורים מיוחדים באקדמיה מוסברת להורים החשיבות של עידוד הבן להצלחה, לצד הנזק שבהפעלת לחץ פסיכולוגי. הורים שאינם עומדים בקוד התנהגות זה מתבקשים שלא להגיע לאקדמיה לעודד את הילד, אבל מקרים חריגים כאלה כמעט לא קורים. לרוב ההורים מפגינים רוח ידידותית, אפילו רוח שטות, כאשר הם עומדים על הקווים. במקום ג'רי הגיעו לקבוצת ה"עד 10" של ארסנל שני שוערים חדשים; ריס וקורי. ריס נראה קטן יחסית לשאר חבריו, קורי הרבה יותר גדול פיזית. שניהם עדיין לא בני עשר, ויש להם הרבה מה להוכיח. יום שבת, אימון מסכם לקראת משחק, הוא הזדמנות טובה.

האימון מתקיים בַּדום, המגרש המקורה של האקדמיה. בחוץ יורד גשם ורוחות סוערות מאיימות לעקור עצים ממקומם. ריס וקורי, שבדרך כלל מתאמנים במגרש הפתוח של השוערים, קיבלו היום אישור להיות יחד עם הקבוצה שלהם במגרש הסגור. תחילה הם מתאמנים בצד עם מאמן השוערים. החלק השני של האימון הוא משחק שישה על שישה בחצי מגרש – הזדמנות טובה לשני השוערים הצעירים להראות מה יש להם להציע. לפני שריקת הפתיחה של המשחקון כולם, כולל ריס וקורי, לוחצים ידיים, אפילו שהם מתאמנים יחד כבר שעה. קורי עומד בשער הקרוב אלי, ריס ברחוק.

הוריו של ריס לא הגיעו היום לצפות באימון, אבל לריס זה לא מפריע. על אף מידותיו הצנומות הוא עומד זקוף ובטוח. שולט לחלוטין בכל מה ומי שנמצא ברחבה הקטנה והלא-מסומנת שלו. את הכדורים הראשונים שנבעטים לעברו הוא עוצר בקלות שגורמת לקהל הצופים לשרוק בהתלהבות. הוא לא מתייחס אליהם. גבולות התודעה שלו הם גבולות המגרש הקטן הזה, ומעבר לו הוא לא רואה ולא שומע דבר. כשהחברים שלו יוצאים להתקפה הוא יוצא בביטחון מהשער שלו, כמעט מצטרף אליהם. כשאחד מחבריו עושה פעולה טובה, הוא מוחא לו כפיים. כשמישהו עושה פעולה מוצלחת פחות, הוא מניד בראשו ימינה ושמאלה, כאומר "לא". ההופעה שלו מזכירה הצגת תיאטרון; היא מדודה ומבוימת. כאילו ראה אינספור שידורים של משחקי כדורגל, וכעת הוא מיישם בדיוק את אותן תנועות קטנות שעושים שוערים גדולים בכל העולם.

קורי, לעומת זאת, נינוח הרבה יותר. את ההצגה הוא משאיר לאביו, שנכנס לַדום גאה, זקוף ובטוח בעצמו בדיוק ברגע שבו מתחיל המשחק. אבא של קורי גבוה בשני ראשים לפחות מכל ההורים הצופים במשחק, ורעשני לפחות פי שניים מהם. כשהוא נכנס לאולם אין מי שמצליח להוריד ממנו את העיניים, והוא מיד יוצר סביבו התקהלות שמחה ורעשנית. כל החבורה הזו נעמדת משמאל לשער. בהתחלה הם לא מצליחים למשוך את תשומת לבו של קורי, אבל כשהאב נכנס לפעולה, הבן מחייך ומשיב. דו השיח ביניהם מתנהל בערך כך:

אבא: "קורי, כמה אתה מכוער. ואתה גם שוער ממש נורא!"

קורי חושף שתי גומות חן כובשות לב כשהוא מחייך, ומניע את ראשו מלמעלה למטה וחזרה. האב ממשיך: "איך יצא לי בן כל כך מכוער? קורי, אתה לא דומה לאבא שלך בכלל. את כל היופי השארת לי. וגם בכדורגל אני מנצח אותך, אתה יודע. אתה לעולם לא תהיה שוער טוב כמו אבא שלך!"

קורי: "אני יודע, אני יודע."

אבא: "מי הכי חתיך?"

קורי: "אתה."

אבא: "ומי השחקן הכי טוב?"

קורי: "אתה."

בינתיים ההתקפה מתקרבת לשער של קורי. בעיטה מרחוק לאמצע השער, וקורי הודף קדימה לא מספיק טוב. בעיטה נוספת לחיבורים, וקורי מזנק והודף הצדה. ההתקפה נגמרת ללא שער, בזכותו של האיש האחרון בקו ההגנה. אבא של קורי, רעשני עוד יותר משהיה קודם, מתחיל לשיר: "זה הבן שלי, זה הבן שלי. שוער מצוין, אבל עדיין מכוער!". מצב הרוח במגרש ובסביבותיו צוהל וקופצני. כמעט כולם מצטרפים לחגיגה. אפילו קורי, שמנסה להישאר מרוכז במשחק, מרביץ איזה ריקוד קטן.

בינתיים יש התקפה בצד השני. ריס הרציני מזעיף פנים לעבר הכדור, והכדור, כאילו מִפּחד, מאבד מתנופתו ככל שהוא מתקרב למסגרת. ריס עוצר את הכדור הזה בקלות. אבל למרבה הצער הקבוצה שלו הרבה פחות טובה התקפית והגנתית מהקבוצה היריבה, וכדורים ממשיכים להיבעט לעבר ריס. את כל הכדורים במחצית הראשונה הוא עוצר, אבל במחצית השנייה הוא מתחיל להוציא כדורים מהרשת. אחד, שניים, שלושה. אני מתחילה לחשוש לו. את הגול הרביעי כובש שחקן הגנה יריב מהריבאונד, לאחר שריס יצא לעבר הכדור וחטף אותו בבטן. השוער הצעיר נשכב על הדשא הסינטטי של הדום ולא קם. לרגע חוזרות אלי תמונות מהנפילה של ג'רי. זו שגרמה לו להישכב על הגב ולבכות בכי קורע לב. אבל ריס לא בוכה. עוד כמה שניות והוא קם, זקוף וגאה כבעבר, ונעמד בביטחון עצמי מרשים על קו השער. אני לא יכולה שלא לתהות על תעצומות הנפש שיש לילד בן העשר.

בצד השני קורי ואביו ממשיכים את ההצגה. לאורך כל המשחק קורי סופג רק שער אחד – פחות בזכות יכולת יוצאת מגדר הרגיל, בעיקר בגלל חולשת הקבוצה היריבה. זה לא מונע מהם את החגיגה. כשהמאמן שורק לסיום האימון, קורי עובר את הקו הלבן כדי לחבק את אביו. האב מספק עכשיו את ההדרן, ובקול גדול הוא מצהיר: "אל תיגע בי. אתה רותח! קורי, אתה כל כך חם, אני מפחד להישרף!". קורי מחייך וגומות החן שלו זוהרות מאושר. ריס יורד מהמגרש מאושר פחות, אבל גאה. הוא מקבל טפיחות על השכם מהמאמן והחברים משתי הקבוצות. ארבעה שערים במחצית זה הרבה, אבל זה רק אימון ועוד תהיינה לו הזדמנויות נוספות להוכיח את עצמו כשזה יהיה באמת חשוב. אולי אפילו כבר במשחק מחר.

רגע לפני שכולם מתפזרים הביתה, המאמן מקבל שיחת טלפון עם בשורות רעות. המשחק שאמור היה להתקיים מחר נגד איפסוויץ' נדחה בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. ההודעה הזו כמובן מעציבה את כל שחקני הקבוצה, אבל את ריס היא מעציבה במיוחד. הוא יורד מהמגרש בראש מושפל. אבל העצבות הזו שלו, בניגוד לעצבות של השוער ג'רי מלפני כמה שבועות בלבד, טיפונת משמחת אותי; זו בדיוק אותה עצבות שתגרום לי לראות אותו משחק עוד פעמים רבות באקדמיה.

שבוע מאוחר יותר, עדיין גשום, אני מצטרפת לאימון באותו אולם. שלושה מאמנים מסתובבים בין שלושים שחקנים המחולקים לשתי קבוצות. כדי לא לבזבז זמן על סידור המגרש, הוא מראש מחולק לארבעה, בכל אחד מהחלקים מחכים עזרים לתרגיל אחר. ברבע לעשר המאמנים אוספים את הילדים לחצי גורן ומסבירים להם את התרגילים. בעשר בבוקר בדיוק מתחילות תשעים דקות רצופות של אימון. נושא האימון היום הוא נגיחות. המאמנים מסבירים, מדגימים ומתרגלים. "כדור לנגיחה יכול להגיע ממקומות שונים – ישנם כדורים גבוהים, נמוכים ושטוחים. כאשר מגיע כדור גבוה יש לכוון את הראש אל המקום הגבוה ביותר בכדור, כדי שהוא ינחת מטה ולא יעוף לגבהים שבהם אין לכם שליטה עליו." המאמן מדגים את התרגיל עם ילד בשם אדם, או כפי שכולם קוראים לו כאן – טוויני. הוא זורק לו כדורים בגבהים שונים, וטוויני נוגח לפי ההסברים. כשהוא מסיים מתרוממים כולם כדי לתרגל את הנגיחות. בתרגיל הבא הקצב עולה. עכשיו מתבקשים הילדים לנגוח בכדור כאשר יש מי שמפריע להם, וכאשר הם מוגבלים בזמן. אחת, שתיים, ברח ונגח. "עבודה טובה" או "חוסר מזל". "תחשוב מהר יותר" ו"יופי של תגובה!". בשעה אחת-עשרה בדיוק מסתיימים כל התרגילים ומתחיל משחק אימון קצר. שחקני שתי הקבוצות לוחצים ידיים, מסתדרים במקומות, והמאמן שורק לפתיחה. "לתרגל נגיחות," הוא מבקש, והילדים מנסים ליישם את הטכניקות שעליהן הם התאמנו בשעה האחרונה, הפעם בתנאי משחק. הילדים מתקשים אבל לא מוותרים. המאמן מחמיא לכולם.

באחת-עשרה וחצי מתיישבים הילדים בפינה של האולם לשיחת סיכום. המאמנים מחדירים בהם מוטיבציה; "מחר יש לנו משחק. נצלו אותו כדי לתרגל את מה שלמדתם באימונים במהלך השבוע. אל תתעצלו, נסו להתאמן על הכישורים שאתם טובים בהם פחות. זכרו, אתם חלק מהמועדון המפואר של ארסנל. אם אתם רוצים להיות פה, תראו את זה!" ובקול רם, כדי שכולם יוכלו לשמוע, הם מוסיפים: "עבודה טובה, ילדים. עבודה טובה!"

ב.

בשבוע לאחר מכן, האקדמיה של צ'לסי משחקת נגד זו של איפסוויץ'. יום ראשון קפוא במתחם האימונים של צ'לסי; גשם, רוח, עננים כבדים. שטחי הדשא הרחבים מקיפים אותנו מכל עבר, ואין באופק בניין שיחסום את הרוח. על כר הדשא משחקות שתי קבוצות ה"עד 10" של צ'לסי נגד קבוצות ה"עד 10" של איפסוויץ'. לכאורה זה לא כוחות; לצ'לסי יש משאבים כלכליים ומקצועיים רבים יותר. השחקנים שלה חזקים, מהירים ומאומנים טוב יותר. אבל אם רוצים לשחק בכל שבוע נגד אקדמיה אחרת, לפעמים נתקלים גם בקבוצות חלשות.

למרות העדיפות של השחקנים הכחולים, דווקא שחקן בחולצה הלבנה עם המספר 9 מושך את עיני. הוא קטן, צנום, אבל בכושר מצוין; הוא לא מפסיק לרוץ לרגע, וגם כשהכדור יוצא לחוץ עשרות מטרים מערבה, הוא מדלג מעל משוכות ומגיע אליו מהר ככל שהוא יכול. אין לו זמן – יש לו קבוצת כדורגל מעולה לנצח. הלחיים שלו ורודות מהמאמץ ומהקור, אבל נראה שהוא לא מרגיש דבר. הוא פה כדי לשחק כדורגל.

גם החברים שלו רוצים, אבל מסוגלים לפחות. לידי עומד אביו של רוי, הבלם. זוהי מטלה לא פשוטה להיות האחרון לחצוץ בין שחקני ההתקפה המאסיביים של צ'לסי ובין השער, והאחוזים של רוי הקטן הם חמישים-חמישים. על כל כדור אחד שהוא מצליח להדוף, יש אחד שחומק ממנו. במחצית המשחק זה כבר 1-2. שני שערים לחובתו של רוי; שער אחד לזכותו של מספר 9. כשהשחקנים יורדים להפסקה אביו של רוי מסביר לי: "זה רק כדורגל. זה משחק פשוט. אבל השחקנים של איפסוויץ' מפחדים מהשם, כל כך מפחדים שהם לא מצליחים לשחק. הבן שלי לא היה מפסיד כדורים כאלה פשוטים אם השחקנים שממולו לא היו לובשים את החולצות הכחולות האלה."

את המחצית השנייה פותחים רוי וחבריו טוב יותר, ובשלושים הדקות הבאות הם מצליחים לא לחטוף שער. ההגנה עושה עבודה טובה, אבל ההתקפה קצת התעייפה. אחרי שרוי מצליח לחלץ כדור משחקן התקפה של צ'לסי, הוא שולח בנגיעה אחת כדור התקפה יפהפה למעלה. אביו צורח לידי משמחה: "כן, זה כדורגל! את רואה? – זהו כדורגל. פשוט. פשוט כדורגל!". העובדה שההתקפה הזו נגמרת ללא הבקעה, לא מדכאת את התלהבותו. בדקות האחרונות של המשחק השחקנים הצעירים של צ'לסי מצליחים להבקיע עוד שני שערים לרשת של האנדרדוג, והתוצאה הסופית שנרשמת היא 1-4 לכחולים. רגע לפני שאביו של רוי הולך לחכות לבנו ליד חדרי ההלבשה, הוא אומר: "נו, הפסדנו. אבל לפחות זה היה משחק טוב. במחצית השנייה הם התחילו לשחק כדורגל… לפחות שיחקנו כדורגל," הוא מסכם וממשיך מהורהר לכיוון הבניין.

כשהמשחק מסתיים אנחנו מצטרפים למגרש הגדול כדי לראות את בני ה"עד 14" משחקים. אחד ההורים מספר לנו שהתוצאה היא כבר 0-4 לטובת איפסוויץ'. מאמן קבוצת ה"עד 10" של צ'לסי נעמד על קו האורך של המגרש. הוא במצב רוח טוב, והתוצאה לא מטרידה אותו. "קם און בויס, קם און, צ'לסי," הוא קורא, וממשיך במיטב מצבור הבדיחות של האקדמיה. ההורים שעומדים לידו מספקים את הקהל המשועשע שלו הוא זקוק כדי להמשיך בהופעה. אחרי כמה דקות, כשהוא רואה שהקבוצה הכחולה ממשיכה להיסגר בהגנה, הוא מוותר. "הם לא משחקים כדורגל. אפשר להפסיד, זאת לא בושה. אבל לפחות שישחקו כדורגל," הוא זורק לעברנו, ועוזב את המקום.

ג.

בינתיים בַּליגה הקבוצות הגדולות – צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד – לא מראות ניצוצות של אליפות, ודווקא ארסנל נראית מצוין, ומתמקמת בראש הטבלה. במרכז לונדון עסוקים בעיקר במעמדו הרעוע של מאמן הכחולים, ז'וזה מוריניו. הפעם הראשונה שבה פגשתי את מוריניו היתה במתחם האימונים של צ'לסי. האמת היא שלהגיד ש"פגשתי" אותו יהיה מעט מוגזם. זו היתה שעת בוקר מוקדמת, לפני משחק ידידות בין האקדמיה של צ'לסי לקבוצת נערים מישראל. אני עומדת – יחד עם כעשרים שחקנים של קבוצת "ילדים ב'" של מכבי תל אביב – בלובי הקטן של הבניין המרכזי, והם ממתינים שטל בן חיים ייצא להצטלם איתם. מעל שולחן הקבלה בלובי הצנוע אך המעוצב בטוב טעם, יש חלון שקוף וגדול עם סמל האריה של צ'לסי בלבן, שדרכו אפשר לראות את העוברים במסדרון של הקומה למעלה. בסופו של המסדרון ממוקם המשרד בן שני החדרים של המנג'ר של צ'לסי. וככה, מן המרחק שבין קומת הקרקע לקומה הראשונה יוצא לי לראות אותו לראשונה. מורינו לבוש בבגדי האימונים של הקבוצה. הוא צועד, כתמיד, בגוף מתוח וצעד בטוח מצד ימין לשמאל שלנו, מאחורי האריה השואג בשקט של תמונה. לרגע הוא מעיף מבט סקרן על ההתגודדות הכחולה-צהובה למטה, אבל ממשיך הלאה. זה היה רק רגע קצר שרוב הנוכחים בחדר אפילו לא הבחינו בו. ז'וזה מוריניו, האיש והאגדה, היה בדיוק כפי דמיינתי שיהיה, אם וכאשר אראה אותו. כך הוא עצמו בוודאי העדיף להיתפס; גבוה, מרוחק, בלתי נגיש. מורם מעם היה המאמן הראשון של צ'לסי בעונת המשחקים שבה חקרתי את הקבוצה. ובהתאם לציטוט המוכר מאוד שלו – לא רק במועדון הכדורגל של פורטו המאמן היה המשנה לאלוהים.

אבל לא רק אווירת קדושה ליוותה את התקופה שבה כיהן ז'וזה מוריניו כמאמן צ'לסי. עד שהתחילו לצאת לתקשורת הסכסוכים הקשים עם הבעלים של הקבוצה, רומן אברמוביץ', הנוכחות של מוריניו היתה מלוּוה בחוויה של שקט, של ביטחון, ודאי בכל הנוגע למשחק על הדשא. ארבע השנים של המאמן הפורטוגלי הביאו איתן גם שתי אליפויות פרמייר-ליג, שתי זכיות בגביע הליגה, זכייה במגן הקהילה ובגביע ה-FA, ותחושה של עליונות, שצ'לסי – שהיתה עד תקופת אברמוביץ' מועדון בינוני יחסית במונחים אנגליים – לא ידעה מעולם. מוריניו וצ'לסי התאימו זה לזו; שניהם הגיעו ממקום קטן, לעתים כאנדרדוג, אבל עם מספיק רעב כדי לכבוש את העולם. אבל רומן אברמוביץ' לא חשב ככה. הוא ביקש כדורגל אטרקטיבי, ולמרות התוצאות בעונות האחרונות, האופן שבו שיחקו השחקנים שלו לא מצא חן בעיניו. הוא רצה לדרוס, לא רק לנצח בקושי.

את ז'וזה מוריניו, כמו כל סופרסטאר, אפשר היה להעריץ או לשנוא. אי אפשר היה להתעלם ממנו. העיתונאים באנגליה נחלקו לשני מחנות ביחסם אליו: אלו שהעריצו גם את דו-תחמוצת הפחמן שנפלט מפיו אחרי נשימה ארוכה, ואלו שלא אהבו אותו, על גישתו המתנשאת והמשחק הטקטי שלו. מן העיתונים אפשר היה להבין די בבירור שז'וזה מוריניו לא אהב את ההחתמה של אברם גרנט כמאמן מקצועי בצ'לסי בתחילת עונת 2007/08. אפילו מאוד לא אהב. זו היתה עדות כואבת נוספת ליחסים המתוחים בין מנג'ר הקבוצה לבעלים שלה. במשחקי הקבוצה היה המושב של גרנט ממוקם בדיוק מאחורי זה של מוריניו. הבדיחה הנפוצה באותה תקופה היתה שאברם גרנט נושף בעורפו של המנג'ר המכהן, תרתי משמע. בין אלה שהיו מקורבים לדרמה המתרחשת בקבוצה היתה מקובלת ההנחה שאברמוביץ' מכין את גרנט להיות המנג'ר הבא של צ'לסי, אבל אפילו אנחנו קיבלנו את הבשורה על פיטוריו של מוריניו ומינויו של גרנט בהלם גמור.

אלי הגיעה הבשורה הזו ביום חמישי העשרים לספטמבר בשעת בוקר מוקדמת מדי. לילה לפני כן עבדתי על הצעת הדוקטורט שלי עד שעות הבוקר המוקדמות, ופרשתי לישון בערך בשעה שבה עשה מוריניו את דרכו האחרונה החוצה מהמועדון. את הבוקר שלמחרת תכננתי להעביר בהשלמת שעות שינה. בשמונה בבוקר, שעה בלתי סבירה בעליל, צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו היה אריק. בקול מלא חשיבות ודרמטיות הוא שאל אותי: "שמעת את הבשורה?". לא, לא שמעתי. "זו לא סתם בשורה, זו בשורה ברמת חשיבות לאומית," אריק ממשיך למתוח אותי. "מה קרה אריק? פרצה בארץ מלחמה?" שאלתי, כי זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע. "לא, יותר חשוב מזה. אני לא מאמין שלא שמעת! אז אתמול בלילה, בשעה מאוד מאוחרת…" זה התחיל להישמע כאילו הוא מושך את המילים בכוונה – "…מוריניו סיים את עבודתו בצ'לסי". "אני לא מאמינה. פיטרו אותו או שהוא התפטר?" אני שואלת. "זה לא ברור עדיין, אבל מה שיותר לא ייאמן מזה…" את ההמשך יכולתי כבר לנחש לבד, אבל לא אריק יפסיד את ההנאה שבהבאת כזו בשורה: "אברם גרנט מאמן צ'לסי!"

בעיתוני הבוקר בממלכה, שכמובן אני מיד ממהרת לרכוש את כולם, עוד אין אזכור למינוי החדש. העיתונים רועשים וגועשים, מלאים בתמונות של ז'וזה מוריניו ברגעי כעס וברגעים גדולים. חצי הביקורת, בהתאם לאג'נדות השונות, מופנים לשני כיוונים. הכיוון הראשון הוא התנהלותו של אברמוביץ' מול מנג'ר שהוא חצי אל. אלו שיצאו נגד ההחלטה לתת למוריניו ללכת, קישטו את עמודיהם הראשונים בטבלת ההישגים של צ'לסי בתקופת כהונתו של המנג'ר המוערך. תמונות שלו מניף גביע, מתפרץ בשמחה אל הדשא או רץ לחגוג עם האוהדים, לוו בכותרות נרעשות, המומות, לא מבינות. כתבות הביקורת מהכיוון השני קושטו בפניו הרוגזות של המאמן, כשלצדן ציטוטים שלו לאורך השנים, חלקם הזויים ומגוחכים, שהובאו לקורא בצורה הזויה ומגוחכת עוד יותר. בעיקר חזרו על עצמם דבריו של מוריניו, כאשר השווה בין שחקני צ'לסי לתפוחי עץ ושאר ירקות, כתירוץ ליכולת הנמוכה על המגרש, ומיקומה של הקבוצה באמצע הטבלה. נתונים אובייקטיבים לכאורה הפכו חומר ביד היוצר, והוצגו באופן מגמתי, בהתאם לאג'נדה של הכותב והעורך.

בעיתוני הערב כבר היו כמה ניצנים ראשונים של אזכור מינויו של מנג'ר חדש לקבוצה, עיתונים מסוימים הגדילו לעשות כשפרסמו את שמו, והטובים בהם – את רזומה האימון שלו. העיתונות של אותו ערב התייחסה לגרנט כמו לאורח בבית מלון. תכירו אותו, תהיו מנומסים, אבל אל תיקשרו אליו יותר מדי, אולי גם הוא עוד מעט ילך. אבל עם כל הכבוד לישראלי, לונדון עדיין עסוקה בפורטוגלי; למחרת בבוקר, יום שישי, מוריניו עוד בכותרות. הפעם לצדו שורה של מספרים. את העיתונות מעסיק עכשיו הסכום המדויק שהוא ייקח הביתה. בעמודים האחרונים מופיע גם תקציר הקריירה של גרנט ותמונה שלו מכר הדשא. בתמונות אחרות הוא יושב מאחורי גבו של מוריניו בזמן משחקים של הקבוצה. ההסבר לצד התצלום מזכיר משהו על סכין.

בינתיים בישראל, שתושביה יעדיפו תמיד להתעסק בישראלים אחרים, מעטרים פניו של גרנט כל מהדורת חדשות משודרת וכל גיליון עיתונות. פרשנים זריזים כבר משחיזים מקלדות ומספקים נבואות לשנים הקרובות. דבריהם של מומחים מתחומים שונים – הטובים הזויים לחלוטין, הרעים מביישים את התואר "מומחה", וכולם מבקשים לרכב על גל פרסום החינם – מובאים ככתבות מגזין. בשעות שבהן באנגליה הכירו לראשונה את שמו של המאמן החדש, בארץ כבר ידעו איך תיגמר הקריירה שלו. עולמות הספורט של אנגליה וישראל בימים שלאחר העשרים לספטמבר רחשו בו-זמנית רחש רב, אך כל אחד מהם מסיבה אחרת לחלוטין. באנגליה התרגשו מסיפור עזיבתו של ז'וזה מוריניו את צ'לסי, בישראל התרגשו ממינוי אברם גרנט למנג'ר המועדון.

הישראלים בלונדון מבולבלים הרבה יותר בעקבות האירועים המסעירים הללו. מה שמתחיל בבוקר כאופוריה אמתית על עוד מבצר שנכבש על ידי נציגינו, הופך בערב לחשש כבד לגורלנו. ישראלי שלא חי אף פעם בחו"ל אולי לא מבין עד כמה סוגיית הישראליוּת הופכת מורכבת יותר בחוץ. למען האמת עד לאותו ערב, בכל זמן שהותי באנגליה גם אני לא חשתי מורכבות רבה מדי בקשר לשאלת הזהות הלאומית שלי. ברור שאני ישראלית ושזו עובדה שאין לי כל סיבה להסתיר אותה או לחשוש בגללה. תושבי השכונה שבה אני מתגוררת הם בעלי זהויות לאומיות שונות ומגוונות. יש בהם שני סורים, שלושה איראנים, ועוד אחד שמוצאו במקום ממש קרוב – עזתי. גם היהדות היא לא עניין, והעובדה שאני יכולה לחגוג סוף שבוע ארוך – מיום שישי עד ראשון, רק הופכת את המגורים בלונדון נוחים יותר. אבל באותו ערב מתחיל לנקר בי חשש, מכיוון שלאחר שהתמתנו תחושות האופוריה של הבוקר, בכלי התקשורת בארץ מתחילים לעלות חששות לכישלונו האפשרי למדי של אברם גרנט. האם יש סיכוי שבמקרה כזה תצוץ  שנאת יהודים? החששות מתגברים בעקבות האזכור החוזר ונשנה בתקשורת האנגלית של הקשרים האינטימיים בין הבעלים והמאמן ומוצאם הדתי המשותף.

בסופו של אותו יום, אני מתקשרת לאריק כדי לדון בתסריט הפסימי הזה. אריק הוא "גיבור ישראל" והאחרון שיהיה אפשר לכנות אותו פחדן. הוא היה טייס בחייל האוויר בזמן מלחמת ששת הימים, ולאחר שחרורו משירות של שבע שנים גויס לתפקיד בטחוני נוסף, סודי; "אבל יותר אני לא יכול לספר לך, שלומית, אז אל תנדנדי". "אם מישהו יכול להרגיע את פחדיי חסרי התקנה, זה אריק," אני חושבת לעצמי בעודי מחייגת את המספר המוכר.

"אני לא חושב שאני יכול לעזור לך," אריק אינו ממהר להפיג את חששותיי. "תראי, אם הוא יצליח, אז אין לנו שום בעיה. אם לא… אני לא יודע. כולם יודעים שהוא יהודי, ומניחים שזו הסיבה שהוא קיבל את הג'וב. כולם יודעים שהוא ישראלי, ואין ספק שזה יכול לשחק לרעתנו. זה יכול ללכת לכל הכיוונים. עוד מוקדם להזמין כרטיס טיסה חזרה לארץ, אבל קחי בחשבון שאולי בקרוב תצטרכי לעשות את זה."

בדיעבד הפחד הזה נראה חסר כל היגיון. פאניקה של פרנואידים לפי מיטב מסורת תסביך הרדיפה היהודי. אבל באותו ערב האיום נחווה כמציאותי ביותר. ערב שבת, תשע בלילה שעון ישראל, שבע בערב שעון מקומי. רק קצת יותר מיממה מרגע שנודע לנו על המינוי של גרנט, ואנחנו כבר מתלבטים האם הגיע הזמן לארוז מזוודות. באנגליה באותה שעה עדיין לא מתחילים לתרגל את הדרך הנכונה לבטא את שמו של מאמן צ'לסי החדש.

הסערה סביב עזיבתו של מוריניו את צ'לסי החלה שוככת בערך שלושה ימים לאחר הפרסום הראשון. היחס הרווח כלפי אברם גרנט באנגליה באותם ימים הוא חשדני. עיתונאי הספורט המקומיים מתבקשים ולא ממש מצליחים להסביר מהיכן הגיע המאמן החדש. הם יכולים לדווח על עבודתו של גרנט כמאמן ראשי בקבוצות ישראליות ובנבחרת ישראל, אבל זה לא מספיק. זהו אולי המקום לספר קצת על העיתונות האנגלית; המבנה של העיתונות באנגליה שונה מאוד מהמבנה של העיתונות בישראל, והיתה לכך השפעה על האופן שבו סוקרה עבודתו של אברם גרנט באנגליה ובישראל. באופן כללי, העיתונות האנגלית מחולקת לשני סוגים: העיתונות הרצינית – בקטגוריה זו ניתן למנות את הדיילי טלגרף, הטיימס, הגארדיאן והאינדיפנדנט – והצהובונים – הסאן, הדיילי סטאר, והדיילי מירור. העיתונים הסוג הראשון מצהירים על עצמם כעיתוני איכות ומחירם גבוה לעתים עד פי שלושה ממחיר האחרים. מובאים בהם סיפורים בכתב קטן וצפוף, ובנושאים רחבים, ביניהם כלכליים, פוליטיים, רפואיים וחברתיים, כמו גם דיונים ודעות קוראים. כותרותיהם לא צעקניות, העיצוב לרוב נקי ושמרני, ומושם דגש על צילומי איכות. הצהובונים לעומתם אמונים על הבאת סיפורים צבעוניים, שממוקמים בשולי החדשות ומעניינים את הציבור כיוון שהם נוגעים לחייהם האישיים והמוצנעים של כוכבים. כותרות עיתונים אלה צעקניות, תמונות צבעוניות מודפסות בהם על חצאי עמודים, ולרוב את עמוד שלוש מכסה תמונה של בחורה בפוזה פרובוקטיבית, מעורטלת כמעט לחלוטין (אבל זה לא מעניין אף אחד. כולם קונים את העיתון בגלל הכתבות, כמובן). הצהובונים נמכרים במחיר נמוך, נגיש כמעט לכולם. בהשפעתם של עיתונים מהז'אנר הזה יצאו לאחרונה גם עיתוני החינם, המחולקים לכל דורש בכל תחנת רכבת בלונדון בשעות העומס. החינמונים האלה – הלונדונר, המטרו ואחרים – יוצאים פעמיים ביום, ומכוונים להנעים ליושבים בתחבורה הציבורית את הדרך הביתה. מכיוון שכך, גם הם כמו הצהובונים מלאים בכותרות גדולות, תמונות צבעוניות, קריקטורות, וכמובן – הבחורה החביבה מעמוד 3. החינמונים הם עיתונות צהבהבה, או צהובה באופן רך.

הצהובונים ודומיהם מרוויחים את מרבית ההכנסות שלהם מפרסומות, לכן הם משקיעים בתפוצה על חשבון האיכות. התחרות מביאה להקצנה של המאפיינים שלהם, כך שהכותרות הופכות גדולות יותר, צבעוניות יותר, והסיפורים חטטניים יותר. כל מי שרוכש עיתון מהזן הזה יודע שזוהי הסחורה שהוא הולך לקבל; שהפינות מעוגלות, שעובדות מסוימות מטושטשות ואחרות מודגשות לטובת הפרובוקציה; שייתכן והסיפורים המודפסים בהרחבה אמתיים בערך כמו החזה של הבחורה מעמוד שלוש. אחד ממושאי הסיקור המועדפים על עיתונים מהסוג הזה הוא כמובן כדורגלנים. מעמדם כוכבי על, הכסף הגדול שהם מרוויחים וגילם הצעיר מבטיחים כר פורה לסיפורי שחיתות ועלילות זימה, ותפוצה רחבה מאוד. אותם עיתונים הפכו את הזוג גרנט וחייו הפרטיים – כפי שעשו לאנשי כדורגל רבים לפניהם – למוקד סיקור שכיח ויעד לביקורות חריפה. סיקור מסוג זה בעיתונות מן הזן המדובר הוא צפוי ולגיטימי כאשר הוא מיועד לעיניו של הקורא האנגלי. הלה כבר מכיר את יתרונותיו וחסרונותיו של הז'אנר, ויודע לאיזה סגנון של כתבות לצפות ובאיזו מידת רצינות להתייחס אליהן. במובן הזה הסיקור של הזוג גרנט לא היה שונה מסיקור חייהם האישים של אשלי קול, כריסטיאנו רונאלדו, ואף של מוריניו בתקופות מסוימות.

אותן כותרות צעקניות ותמונות צבעוניות גדולות קיבלו משמעות אחרת לחלוטין כאשר הן הובאו ארצה חדשות לבקרים. הסיבה הפשוטה לכך היא שבארץ לא קיים מבחר רחב כל כך של עיתונים, ואין את המבנה המקוטב כל כך של סוגי עיתונות, אשר קיים באנגליה. העיתונות היומית בישראל אמורה, לדעת הקורא המקומי, לספק אינפורמציה אובייקטיבית לגבי אירועים שקורים בארץ ובעולם. היא אמורה לספק מידע ולא הנאה ומציצנות גרידא. לכן, כאשר עיתונים ישראלים עורכים סיקור של "האופן שבו מקבלת העיתונות האנגלית את המאמן הישראלי של צ'לסי", ומביאים ציטוטים מהסאן ומהמירור כדוגמא, הם מטעים את הקורא, גם אם לא בכוונה. טוד מלונדון יקרא כתבה על מאמן צ'לסי בעיתון הסאן ויבין שמדובר בכתבה פרובוקטיבית שמטרתה לעורר סנסציה. איתן מישראל יקרא בבוקר למחרת את אותם הדברים בדיוק, מצוטטים מהעיתון שאותו קרא טוד, ויחשוב שמטרתה של הכתבה היא לפגוע באופן אישי במאמן הישראלי. כך נוצר חוסר הבנה בנוגע למה שחושבים על אברם גרנט באנגליה, וחשוב מכך עבור הישראלים – מה שחושבים על המדינה שממנה הגיע.

גם עיתונאים ישראלים שנשלחו ללונדון כדי להביא ממקור ראשון את דעתם של אוהדי צ'לסי על המאמן החדש היו רוויי אג'נדה. אם היתה מטרתו של הכתב לספר על חוסר אמון בגרנט, מצא שנים או שלושה אוהדים כועסים. אם היתה מטרתו לספר על אמון וביטחון במאמן, קושש לו כמה אוהדים נלהבים. סיפור עיתונאי צריך להביא מסר פשוט ומובן בזמן קצר, ואין בו מקום למורכבות, לדיונים או למחשבה עמוקה. כך מייצרת דעתם של הכותבים והעורכים את משמעות הכתבה והעובדות שמחזקות אותה, ולא ההיפך.

ז'וזה מוריניו היה טוב לעיתונות, צהובה ואיכותית כאחת, כיוון שהוא סיפק חומרים טובים, בין למי שאהבו אותו ובין למי שביקרו אותו. הוא היה איש צבעוני, קומוניקטיבי, שציטוטיו הפרובוקטיביים עזרו לצהובונים למכור עיתונים ולעיתוני האיכות להציע ניתוחים פסיכולוגיים עמוקים. כשמוריניו וציטוטיו החלו להעלם לכיוון פורטוגל, התפנו כולם לנסות להבין את האיש החדש במערכת. אברם גרנט.

ד.

המשחק הראשון שאברם גרנט מנהל מהקווים הוא נגד מנצ'סטר יונייטד בחוץ. אם יש משחק שניתן לכנות "משחק קשה" להתחיל איתו עונת משחקים כמאמן, זה ודאי משחק נגד האלופה המכהנת בביתה שלה. כמה דקות לפני ארבע אחר הצהריים, ביום ראשון שלאחר המינוי, כמאתיים איש, הכמות הגדולה ביותר שראיתי כאן עד היום, נאבקת על מקום ישיבה בפאב השכונתי שלי. רוב האוהדים בעד יונייטד, אבל החלק הגדול באמת מבין יושבי הפאב באו לשם העניין. חם, צפוף ורועש עכשיו בפאב. על מסכי הטלוויזיה רואים את אברם גרנט ניגש לראיון לפני משחק. הוא נשאל על אירועי הימים האחרונים, ועונה, בביטחון, שהכול קרה כל כך מהר, והוא לא הספיק לעכל את השינוי במעמדו. גם לאוהדים המקומיים לוקח רגע כדי להדביק את הפנים של הישראלי לקבוצה המצליחה, ורק כאשר כולם מבינים במי מדובר, משתררת דממה בפאב; מאתיים צופים מקומיים עושים מאמץ כדי לשמוע. כשגרנט מפנה את המסך, הצופים בשולחנות מתחילים במסע ספקולציות. האוהדים האנגלים מאוד אוהבים להמר, ועכשיו הם עסוקים בוויכוח על ההרכב. אחד אומר שלא יהיה שינוי מעידן מוריניו, כלומר משבוע שעבר. אחר מספר שהימר על מאה פאונד שצ'לסי תובס היום בחמישה שערים לפחות. "כולם יודעים שהשחקנים יעשו היום שביתה איטלקית. הם יעלו כדי להפסיד." חוסר הוודאות הוא אולי הדאגה הגדולה ביותר של אוהדי צ'לסי שיושבים לידי. הם לא רגילים אליו, הם לא אוהבים אותו. הם כבר מתגעגעים לימים של מוריניו, כשהכול היה ברור, ידוע ומשרה ביטחון.

עשר דקות לתוך המשחק, והאוהדים הכחולים חוזרים לנשום עמוק. זה לא כל כך נורא. אין התמוטטות, אין אובדן עשתונות. סוגיית החרם האיטלקי שיפעילו או לא יפעילו השחקנים המקורבים למוריניו מתבהרת לטובה. שלושים ואחת דקות למשחק, השופט מוציא כרטיס אדום לא מובן לג'ון אובי מיקלס מצ'לסי. האוהדים של יונייטד חוגגים, אוהדי צ'לסי מחזיקים את הראש. כולם מסכימים שיש איש אחד מאוד מתוח שלא כל כך מצליח לתפקד היום – השופט. ארבע ארבעים ותשע. קרלוס טבס קובע יונייטד אחת, צ'לסי אפס. חמש ורבע. המאמן החדש של צ'לסי עושה חילוף ומוציא את אנדרה שבצ'נקו, מי שנתפס, לפחות בעיניי הפרשנים באנגליה, כאיש היחיד שיכול להוציא את גרנט מהבוץ, לאור הקשר ההדוק של שאר שחקני השורה הראשונה של הקבוצה עם מוריניו. יותר מהכרטיס האדום שנשרק בפתיחת המשחק, והגול של טבס בסוף תוספת הזמן של המחצית הראשונה, המהלך הזה של גרנט משאיר את כולם המומים.

חמש ארבעים וחמש. השופט שורק לעבירה של טל בן חיים ברחבה. פנדל, שתיים אפס ליונייטד ושריקה אחרונה. שש בערב; רוב יושבי הפאב נעלמים לבתיהם מיד עם שריקת הסיום של המשחק. בשולחן צדדי אחד יושבים כמה אוהדי צ'לסי ומטביעים את יגונם בפיינט. אני ניגשת ושואלת אותם על המינוי של גרנט. "האם את יודעת מה הבעיה עם המינוי הזה?" משיב לי אחד מהם בשאלה, "זה לא שאנחנו שונאים את הישראלי… אנחנו אפילו לא מכירים אותו מספיק כדי לשנוא אותו. זה פשוט שיש לנו תחושה שעם כל השאיפה הזו לכדורגל אטרקטיבי, נדמה שאברמוביץ' קצת שכח לשאול אותנו מה אנחנו רוצים." הוא נעצר, לוקח לגימה נוספת מהבירה וממשיך, "וכמובן שאנחנו רוצים כדורגל אטרקטיבי ורוצים לדרוס את היריבות, אבל אנחנו רוצים גם להרגיש שיש לנו שליטה על מה שקורה במועדון, שאנחנו יכולים לנבא, או לפחות להסביר מה קורה שם."

אוהד נוסף ממשיך את דברי חברו: "המתיחות בין אברמוביץ' ומוריניו היתה ידועה לכולם, ולכן לא הופתענו כשזה הגיע לפיצוץ, למרות שזה קרה בזמן לא טוב. אבל המינוי של המאמן החדש הזה… אף אחד לא ניחש. זהו מינוי חסר כל הגיון של מאמן חסר כל ניסיון. איך אפשר להסביר את זה? את יודעת, מאז שאברמוביץ' קנה את הקבוצה, האוהדים של הקבוצות היריבות מסמנים לנו סימן של כסף עם האצבעות בכל פעם שהם רוצים לעצבן אותנו. אנחנו לא מתייחסים, אנחנו יודעים שהם מקנאים. אבל ברגע שהכסף מנצח גם את היכולת שלנו להבין מה קורה בקבוצה שלנו, זה מרגיז, את מבינה? אנחנו אנגלים, אנחנו רוצים לראות כדורגל אנגלי, לא מסע קניות קפריזי של פרימדונה רוסייה!"

עדיין באותו היום, עשר וחצי בערב, בתוכנית "מאצ' אוף דה דיי 2" בערוץ הבי-בי-סי, הפרשנים מתרכזים בעיקר בבעיות השיפוט ופחות בניהול המשחק של גרנט. "התוצאה היתה צפויה," הם מסכמים לבסוף. במחזור לאחר מכן צ'לסי מוציאה רק תיקו אפס מול פולהאם בבית, במשחק שאמור להיות סוג של דרבי אזורי. העובדה שפולהאם החלשה מצליחה להוציא נקודה בסטמפורד ברידג' מעוררת דאגה. מבקשי רעתו של גרנט בישראל כבר מתחילים להכין חבל תליה. גם באנגליה לא מרוצים.

אבל דברים משתנים במהרה, והחל מהמחזור שלאחר מכן צ'לסי לא מפסיקה לנצח. בחוץ היא מנצחת את בולטון ומידלסברו בתוצאות צנועות אבל מספיקות. מחזור לאחר מכן היא דורסת את מנצ'סטר סיטי של סוון גוראן אריקסון בתוצאה 2-6 בסטמפורד ברידג', מול האוהדים המקומיים. חמשת המחזורים הבאים מביאים איתם תיקו אחד וארבעה ניצחונות, כולם על קבוצות חלשות יחסית. הניצחונות מצליחים להרגיע קצת את הרוחות בלונדון, אבל כולם מחכים למשחק נגד אחת הקבוצות החזקות, כדי שאפשר יהיה למדוד את כוחה האמיתי של הקבוצה הכחולה של גרנט.

ה.

שישה חודשים לאחר שהתחלתי לנהל במחברת שלי רשימה של שמותיהם של שחקנים פוטנציאליים, אני פותחת אותה שוב בהתרגשות גדולה. כבר רשומים בה שבעה שמות של שחקנים, שאולי יום אחד יהיו כוכבים. אבל עכשיו, בשעת ערב מאוחרת של סוף הקיץ, אני לא מוסיפה לה שם נוסף. הפעם, בהתרגשות של פעם ראשונה, כי אכן זו הפעם הראשונה, אני מסמנת סימן ניצחון ליד השם: מספר 11, סקוט, קבוצת המילואים, צ'לסי.

בתחילת העונה הזו סקוט סינקלייר נכנס לראשונה ובאופן קבוע לסגל השחקנים של הקבוצה הבוגרת של צ'לסי. בכך הוא הפך לשחקן הראשון שעבר לבוגרים מאז שהאקדמיה של המועדון עברה ארגון מחדש והתאמה לצורת הניהול הנוכחית. באקדמיה כבר תלו תמונה ממוסגרת שלו, כשהוא רץ על המגרש, לרגליו כדור, לגופו חולצה כחולה שמספר 11 מודפס עליה. בכיתוב למטה מפורטות השנים שבהן הוכשר באקדמיה, כמו גם שמה של קבוצת הבוגרים שבה הוא משחק כעת: "מועדון הכדורגל של צ'לסי". ועל התמונה הזו מסתכלים כל בוקר כמאתיים שחקנים שחולמים לעשות בדיוק את אותה הדרך, מהאקדמיה אל ההרכב הראשון של קבוצת הכדורגל המפוארת. מאמני האקדמיה משיקים עכשיו פיינטים של בירה כדי לחגוג את האירוע. חודשים יעברו עד שהחיוך, שנמרח על פניהם כאשר מזכירים את שמו של סינקלייר, יימחה.

בערב ה-23 בספטמבר, כמה שבועות בלבד לאחר פתיחת העונה החדשה של הליגה, נמצא סינקלייר לראשונה בהרכב הפותח את משחק הגביע נגד האל סיטי מהליגה השנייה. את צ'לסי מדריך מהקווים המאמן החדש שלה – אברם גרנט, והיא מנצחת בהתמודדות הזאת את היריבה הנחותה ממנה מקצועית בתוצאה 0-2. סקוט כובש את אחד משני השערים האלה ומוסיף להיסטוריה של האקדמיה שלו, כמו גם לזו שלו, עוד שורה; סינקלייר הוא השחקן הראשון שיצא מהאקדמיה של צ'לסי מאז ארגונה החדש, הראשון לפתוח בהרכב, והראשון לכבוש שער עבור הקבוצה הבוגרת כבר במשחקו הזה. תהיינה לו, לסקוט סינקלייר, עוד התמודדויות רבות לצלוח. במהלך אותה עונה הוא יושאל לקבוצה מהליגה השנייה, יחזור לשחק בקבוצה הבוגרת של צ'לסי, ואז יושאל עד לסיום העונה. תעבור עוד תקופה עד שיוכל ללבוש שוב את המדים הכחולים-לבנים. מצפים לו משחקים שבהם יזכה לקבל את כדור המשחק בזכות כיבוש של שלושה שערים, ולצדם גם משחקים שבהם יהיה בולט פחות. אבל את המשימה הראשונה שלו סינקלייר כבר צלח. הוא פתח וכבש שער עבור הקבוצה הבוגרת של האקדמיה שבה התחנך, ולא חשוב לאיזו קבוצה הוא יושאל בעתיד – הוא תמיד יהיה קודם כול שחקן של צ'לסי. באופן אישי, אני מאמינה שסקוט סינקלייר יעבור בהצלחה את כל המכשולים ויהיה לבסוף שחקן פרמיירליג מצליח. יש לי אפילו מחברת קטנה שהשם שלו רשום בה, כדי להוכיח.

ו.

בינתיים נבחרת אנגליה מתכנסת למשחק המסיים את קמפיין מוקדמות יורו 2008 נגד קרואטיה. הנבחרת מגיעה הכשהיא צריכה להוציא רק תיקו, אחרי שמקבילתה הישראלית הוציאה עבורה את הערמונים מהאש, וניצחה את רוסיה בבית. את הסוף כולם יודעים. אנגליה נכשלת, רוסיה עולה על חשבונה, והעם האנגלי בהלם. התמונה הזכורה ביותר מאותו משחק היא של סטיב מקלארן, אז עדיין מאמן הנבחרת, עומד על הקווים, מבטו אדיש והוא אוחז בידיו מטרייה שמגנה עליו מהגשם. על מגרש הדשא שחקניו רצים רטובים עד לשד עצמותיהם, ונדמה שהניגוד הזה מבטא באופן הטוב ביותר את הסיפור. יותר מכל הביקורות המקצועיות שהוטחו בנבחרת האנגלית בעקבות הכישלון להעפיל לטורניר האירופאי, נמתחת באנגליה ביקורת על גישתו של המאמן.

אחרי ההפסד לקרואטיה מקלארן מפוטר. חרושת השמועות לגבי המינוי הקרוב מוציאה אל תקשורת ההמונים דעות רבות. חלקן מבקשות מאמן אנגלי, אחרות – שפויות יותר – מחפשות מאמן כישרוני ברמה עולמית. לבסוף מחליטה ההתאחדות האנגלית למנות לתפקיד את פאביו קאפלו, ועכשיו קאפלו הוא הבחור החדש בשכונה. לקאפלו מוניטין מוכח באימון אימפריות כדורגל כמו ריאל מדריד, אך למרות זאת השדרנים המקומיים מתעסקים דווקא בזכות הגדולה שנפלה בחלקו לאמן את הנבחרת האדירה בעולם, לדעתם של תושבי אנגליה. "לקאפלו יש חמישים אחוזי הצלחה בניהול משחקים בינלאומיים," מיידעים העיתונאים את הציבור, ומשאירים לאוהדי הכדורגל האנגליים את הבחירה באיזה חצי של הכוס להתמקד. בינתיים, בגזרת המועדון, צ'לסי עומדת מול האתגר הרציני הראשון שלה מאז ההפסד למנצ'סטר יונייטד. הפעם היא תתמודד בחוץ מול ארסנל, שנמצאת כרגע במקום הראשון בליגה. למשחק הזה אני הולכת עם ג'ק, אוהד צ'לסי, חבר רחוק.

"תגידי, מה את חושבת על המינוי של קאפלו?" הוא שואל אותי. "ובכן, אני חושבת ש…" אני מתחילה, אבל נעצרת על ידי שטף הדיבור של ג'ק, ששכח ששאל שאלה, וכבר שוטח את דעתו. ג'ק אוהב לשמוע את עצמו מדבר. לפעמים אני חושבת שהוא מחזיק אותי לידו רק בזכות העובדה שיש לי זוג אוזניים." אני לא חושב שהוא מינוי ראוי. הייתי מעדיף לראות מאמן אנגלי בעמדה הזו. תזכרי שאפילו הניסיון האירופאי שלו מעיד על הצלחה של חמישים אחוז בלבד." אני רוצה להגיד לג'ק שגם חמישים אחוזי הצלחה יספיקו לנבחרת שלא עשתה שום דבר גדול מאז 1966, ושבכלל – עד כמה שידוע לי, אין מאמנים אנגליים ראויים שמתאימים לעמדה הזו. אבל זה לא מנומס; בריטים בדרך כלל מסכימים עם הדעות של בן השיחה שלהם, או שותקים. כשאני נזכרת שאני בכלל ישראלית, וככזו יש לי מנדט מולד לא להסכים עם אף אחד, אני עונה לו: "אבל זה מה שאמרתם לפני שלושה חודשים על אברם גרנט, לא?". "על אברם?" ג'ק שואל מופתע, משתמש בשמו הפרטי של המאמן כאילו היו השניים חברים ותיקים." מה פתאום? זה היה משהו אחר לגמרי."

הנטייה הראשונית שלי בתקופה שבה העיתונות מבקרת בחריפות את מינויו של קאפלו, היא לחשוב שהאנגלים באופן קבוע לא מרוצים משום דבר. אבל אני חיה פה כבר לא מעט זמן ויודעת כמה הקביעה הזו לא נכונה. בחנויות מתנגנת כל הזמן מוזיקה קלאסית ואנשים מתענגים על הצלילים וממתינים בתור בסבלנות אין קץ כדי להציץ על מדף ספרים שמציע עולם ומלואו בפאונד אחד. המשפט הקבוע של החנווני במכולת שמול הבית שלי הוא "איזנט איט לבלי?",  והוא מתכוון לזה ברצינות. אני יודעת, כי האנגלים מסיימים משפט בסימן שאלה רק אם הם משוכנעים לגמרי בנכונותו. ועובדתית, באנגליה לא היה מרד כבר למעלה ממאתיים שנה. במאה השמונה-עשרה סבלה אירופה מרעב גדול. אך בעוד שהצרפתים השתלטו על הבסטיליה וערפו את ראשיהם של נציגי בית המלוכה, מיליוני חקלאים בריטים עברו בשקט לערים והתחילו את המהפכה התעשייתית. בשנות השמונים של המאה העשרים, כשמרגרט תאצ'ר החליטה לסגור את מכרות הפחם ובכך גזרה רעב על מחצית האוכלוסייה, היתה תחושה שהנה, זה הולך להתפוצץ. אבל תאצ'ר שמרה על יציבות שלטונית והיתה ראש הממשלה שכיהנה בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר במאה ההיא. גברת הברזל גם לקחה לפשוטי העם את הכדורגל. אבל אפילו הם, אוהדי הכדורגל האלימים באותה תקופה, קיבלו את הדין בשקט. לא מרדנים, האנגלים. ודווקא דברים גדולים יכולים לצאת ממרד של אנגלים. בפעם האחרונה שזה קרה, לפני מאתיים שלושים שנה, מרדו שלוש-עשרה המושבות הבריטיות בשלטון, והקימו את ארצות הברית של אמריקה. כן, אפילו המרד הבריטי האחרון, לפני מאות שנים, היה בכלל על אדמתה של יבשת אחרת.

כמה ימים לאחר מינויו של אברם גרנט למאמן צ'לסי, עלעלתי בעיתון הגרדיאן המקומי, וגיליתי כתבה מדהימה. עמוד ארבע הוקדש רובו ככולו לסוגיה מוסרית מטרידה: האם מוסרי שאדם שסיים לאכול תפוח עץ יזרוק את השאריות מחלון מכוניתו הנוסעת בשטח חקלאי, בהנחה שתפוח עץ הוא חומר מתכלה במהירות. שני מומחים לענייני מוסר דנו ברצינות גמורה, על גבי עמוד שלם של הגרדיאן האנגלי, בשאלה הזו. באותם ימים ישראל התקיפה את סוריה מהאוויר והמילים "מלחמה אזורית" החלו להישמע באמצעי התקשורת בישראל. הידיעה הזו קיבלה אזכור קטן במדור החוץ של היומון המוערך. בעמודים הראשונים של העיתון הגיעו המומחים למסקנה כי השלכת שאריות של אוכל מתכלה היא פעולה לא מוסרית מבחינה חברתית. והעובדה שתפוח עץ הוא הדיון הבוער בראש סדר היום של האנגלים, ודאי אומרת שהם עושים משהו נכון.

זה לא יכול להיות מקרי. יש ודאי יד מכוונת, קול נסתר שמשכנע את התושבים האנגלים שהם חיים במקום נהדר, ושאין להם כל סיבה להתנגד למשטר. במשחק של ארסנל מול צ'לסי אני חושבת שאולי אני מצליחה להתקרב לתשובה. הכרטיסים שלי ושל ג'ק הם ליציע של אוהדי ארסנל השרופים, מאחורי השער. באופן מסורתי הכרטיסים שמאחורי השער נמכרים במחירים נמוכים יותר, ולכן יושבים במקומות אלה האוהדים הצעירים והמשולהבים של הקבוצות. ג'ק הוא, כאמור, אוהד צ'לסי, שרק במקרה עמד ליד האוזניים שלי כשאריק, אוהד ארסנל מושבע, הציע לי את הכרטיסים. ג'ק התחנן לבוא איתי למשחק, ולבסוף הסכמתי, בעיקר כדי שיפסיק לדבר. לפני המשחק אנחנו עוברים תדרוך מדוקדק אצל בעל הכרטיסים. "אתם הולכים לשבת ביציע של העַמך," אריק מסביר לנו. "שלומית, זה לא הקהל האריסטוקראטי שאת רגילה אליו. זה קצת מסוכן. את תהיי בסדר?"

אני רוצה לענות, אבל ג'ק בדיוק רוצה להגיד משהו על האוהדים של צ'לסי. "ואתה," אריק מהסה אותו, כי האוזניים שלו לא פרייריות של אף אחד, "אל תלבש כחול, ואל תקפוץ בגולים. אם צריך, תשחק אותה אוהד ארסנל לכמה שעות. אחרת, אני לא לוקח אחריות…". ללכת לראות דרבי לונדוני ביציע של אוהדי ארסנל מאחורי השער יחד עם אוהד של הכחולים – את זה עוד לא יצא לי לעשות.

יום ראשון של המשחק בין ארסנל לצ'לסי הוא גם "יום ראשון הגדול", כפי שנוהגים לכנות אותו כאן, כלומר היום שבו ארבע הקבוצות הגדולות במדינה משחקות בינן לבין עצמן. אז את הבוקר אני מתחילה בצפייה במשחק של ליברפול נגד מנצ'סטר יונייטד. אני צופה בו לבד, כי לראות משחק של ליברפול עם ג'ק זה כבר יותר מדי. כשאני יושבת בפאב ומתעסקת עם קופסת אגוזי הקשיו שלי, אני חושבת איך היה נראה יום ראשון גדול כזה אם הוא היה מתרחש בישראל. אם בשני משחקים היו מתמודדות ארבע המועמדות לתואר האליפות אחת מול השנייה, כשבמשחק הראשון היו משתתפות שתי קבוצות אזוריות, נניח הפועל באר-שבע וקריית שמונה, ובשני שתי קבוצות מעיר הבירה או מתל אביב. העיתונות בארץ היתה ממהרת לכנות את המשחק הראשון "דרבי הפריפריאליות", ואת השני "הדרבי הארצי", או לחלופין: הדרבי הקטן והדרבי הגדול. באנגליה, אף אחד לא חושב לכנות את המשחק בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד "דרבי המקומיות". ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל; כולן קבוצות גדולות, חזקות ומפוארות, שנלחמות על הזכות להיות כאלה, בלי רגשי נחיתות פריפריאליים.

פעם אולי היו פה רגשי נחיתות כאלה. באופן מפתיע אולי, מי שכן היתה לה בעבר תחושת קיפוח מול המרכז הלונדוני העשיר והבורגני היא דווקא ארסנל. ניק הורנבי כותב בספרו הקנוני קדחת המגרש כך: "צ'לסי היו נוצצים… היה דמיון בין הברידג' ובין לונדון שהיתה מוכרת לי מהפעמים שבהן נסענו לראות פנטומימה וסרטים ומוזיאונים, לונדון הומה וגועשת של אורות נוצצים, מודעת להיותה מרכז העולם. והאנשים שראיתי בצ'לסי באותה תקופה היו אנשי מרכז העולם: כדורגל היה משחק אופנתי, וצ'לסי היתה קבוצה אופנתית; הדוגמניות והשחקנים והמנהלים הצעירים שהריעו לכחולים היו חגיגה לעיניים והפכו את הברידג' למקום אקזוטי במיוחד." (עמודים 51-50)

שכונת ארסנל היתה אז אזור קטן ועני בצפון לונדון, שתושביה התפרנסו בקושי מניהול עסקים משפחתיים קטנים או עבודת כפיים. קבוצת הכדורגל של ארסנל, שנוסדה בסוף המאה התשע-עשרה על ידי עובדי מפעל תחמושת, ייצגה נאמנה אוכלוסייה זו. אבל זה עבר. היום לאף אחד בארסנל אין רגשי נחיתות.

היום כל לונדון היא מרכז העולם. על שער אחד הגיליונות של הטיים-אאוט הלונדוני מופיעה כתובת שחורה, פרושה לאורך כל עמוד השער, שקובעת חד משמעית ש"אלוהים הוא לונדונר". ככה, בלי תמונה, בלי הסבר, בלי סימן שאלה. אלוהים הוא לונדונר ואל תבואו אלינו בטענות. הוא בחר, והוא בחר טוב. והבריטים אכן לא באים בטענות. לא ברור אם זה בגלל שהם מסכימים עם הקביעה הזו או מכיוון שלא מנומס להגיד שלא. ניחוש שלי: הם מסכימים. אפשר לראות את תחושת "אנחנו מרכז העולם" גם במשחק של יום ראשון. צ'לסי מתארחת אצל הקבוצה האדומה באצטדיון האמירויות המפורסם, ומתאמצת להשתוות אליה. האוהדים הכחולים שיושבים יציע לידנו שרים את הפזמון הקבוע: "צ'לסי, אנחנו ללא ספק הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה", וגורמים לשישים אלף אוהדים מקומיים לשיר בדיוק את אותו השיר, רק לארסנל. אוהדי ארסנל מבינים שהיום הקבוצה שלהם היא האופנתית, הנוצצת, המושכת, זו שאנשים חוצים יבשות כדי לראות אותה משחקת. ואין להם כל ספק איך תגמר ההתמודדות הזו. הם צודקים; במחצית הראשונה מובקע שער לטובת ארסנל, והתוצאה אחת אפס נשארת בעינה עד לסיום המשחק. צ'לסי של גרנט לא משחקת באופן משכנע ומגיעה למעט מדי מצבי הבקעה ליד השער. כאשר ג'ק מתרומם ברגע של חוסר שליטה עצמית למראה הזדמנות כזו, מביטים עליו האוהדים של ארסנל בעיניים מלאות רחמים. "לא חשוב ילד," הם כמו אומרים לו. "תנסו בעונה הבאה."

באופן כללי החוויה עוברת בשלום. האוהדים הנלהבים מאחורי השער באצטדיון האמירויות מתגלים כילדים טובים שבסך הכול אוהבים לשיר יחד בקול רם, ולקום ולסמן לאוהדי צ'לסי תנועות מעלה ומטה בכף יד עגולה, בתיבול הקללה הפופולארית "יו וונקרס". אבל עבור כל האוהדים משחק הכדורגל ביום ראשון הגדול הוא בעיקר חוויה מעצימה, זוהי הזדמנות לשיר בקול "אנחנו הקבוצה הגדולה שהעולם אי פעם ראה", ולהרגיש חלק מאימפריה. אם אלוהים קיים, הוא כנראה באמת גר בלונדון. מה יש לו לחפש במקום אחר? הכדורגל טוב, האנשים נחמדים, ומוזיקה קלאסית מתנגנת לה בזמן שעשרות מקומיים עומדים בתור כדי להציץ במדף הספרים שמציע עולם ומלואו בפאונד אחד. המקומיים ללא ספק מאמינים בזה. לכן  הם בדרך כלל יראו את חצי הכוס המלאה ויעדיפו לחגוג הצלחות מלטבוע בכישלונות. לקאפלו עוד יש מה להוכיח, ואחרי סוף השבוע האחרון וההפסד לארסנל – גם לאברם גרנט. אבל את דעתם של האנגלים לגבי השניים יקבעו רק הביצועים על הדשא; קאפלו עם הנבחרת, גרנט עם צ'לסי. אנד איטס לאבלי, איזנט איט?

ז.

אחרי המשחק בין ארסנל לצ'לסי, אוהדי הספורט באנגליה כבר גיבשו דעה; צ'לסי אולי יכולה להוציא תוצאות נהדרות מול קבוצות קטנות וחלשות, אבל היא מתקשה מאוד נגד הגדולות. מחזור אחר כך, צ'לסי שוב משחקת בחוץ, הפעם נגד בלקבורן. באותו שבוע אני גם עוברת דירה. המשמעות העיקרית של זה היא שצריך למצוא פאב חדש, שבו אפשר יהיה לצפות במשחקי הפרמיירליג. למזלי, בדיוק מתחת לבית החדש שלי ישנו פאב אירי אמיתי; לפחות כמה שאפשר להיות אירי-אמיתי בצפון-מערב לונדון. פאב קטן, משפחתי וצנוע, שאם לא הייתי יודעת שהוא שם, קרוב לוודאי שלא הייתי מבחינה בו בשיטוט מקרי ברחוב. בפי תושבי השכונה הוותיקים נקרא הפאב הזה "המטבחון", גם בגלל גודלו, וגם מכיוון שבדומה למטבחון המדיני-בטחוני בישראל, מוזמנים לשם רק מעטים נבחרים. "את לא יכולה להיכנס לפאב הזה לבד," הזהיר אותי עידן, השותף החדש שלי. "כולם מכירים שם את כולם, והם יעשו פרצופים אם פתאום מישהי שהם לא מכירים תיכנס בדלת." הוא הסביר. "שטויות," עניתי לו. "הפאונדים שלי שווים בדיוק כמו הפאונדים של כל אחד אחר, אירי או לא אירי." "טוב, תזכרי שהזהרתי אותך," עידן חתם את השיחה במשפט ישראלי אופייני, שהוא הכנה לקביעה "אמרתי לך" שתבוא לאחר מכן.

יום ראשון, שלוש וחצי אחר הצהריים. ההרגשה היא כמו בעשר בלילה. חושך וערפל כבד מכסים את השכונה הקטנה והחדשה שלי. עידן לא בבית ועוד חצי שעה מתחיל המשחק של צ'לסי נגד בלקבורן. אני מתלבטת אם להתעלם מההמלצה של עידן, ולרדת לפאב לבד. עד עשרה לארבע אני מחכה בסבלנות. הוא לא מגיע, ואני מחליטה שדי, אני ילדה גדולה, ואם אני לא יכולה להתמודד עם כמה אירים מקומיים שרואים כדורגל, כדאי לי כבר עכשיו לחפש מקצוע אחר. ליתר ביטחון אני לוקחת איתי את הספר החדש שקניתי באותו שבוע: "גאווה ודעה קדומה" של ג'ין אוסטן, שיהיה מה שישעשע אותי בהפסקת המחצית, או אם אקלע למצב חברתי שרק ספר יכול להציל אותי ממנו. בדרך כלל בזמן צפייה במשחקי כדורגל אני מעדיפה שיחה בטלה ורווית אלכוהול עם אנשים שאני לא מכירה, אבל אם האזהרות של עידן נכונות, והפאב האירי המקומי אכן לא ידידותי לאאוטסיידרים, אז לפחות יהיה לי ספר גדול כריכה שאוכל להסתיר בו את פניי הישראליות, בזמן שאני צופה בשתי קבוצות לא איריות לחלוטין על מסך הטלוויזיה.

16:00 בדיוק, בתוך הפאב. ארבע פינות ישיבה בנויות בחלקו הקדמי של המקום, אבל רק מאחת מהן אפשר לצפות בנוחות במסך השטוח שמשדר את המשחק. וזו, לצערי, תפוסה על ידי חבורה של צעירים אירים, שכבר שתו את מנת האלכוהול שלהם לסוף השבוע. מה שכמובן לא מונע מהם להזמין עוד. בלית ברירה אני מתיישבת על הבר ומזמינה פיינט פוסטרס. בחירה גרועה, אני מגלה באיחור, בהתחשב בעשרות הפרסומות התלויות על קירות הפאב, המשכנעות את המקומיים לשתות ממשקה הדגל האירי: הגינס. ליד הפרסומות האלה תלויות גם תמונות של חנויות איריות מקומיות, איורים של סופרים אירים מפורסמים, ודגל גדול של האי. הצעירים השיכורים למחצה שיושבים בפינת הישיבה בעלת המיקום האסטרטגי לא מתעניינים במשחק. הם עסוקים בדגדוגים הדדיים וחיבוקים קולניים שמזכירים זירת היאבקות חופשית. בהקלה אני מגלה שהם העניין המרכזי בפאב, ולא אני. אני מניחה את הספר על הבר, נשענת לאחור עד כמה שכיסא העץ מאפשר לי, ומתמקמת לשריקת הפתיחה.

"הו, יש לך כנראה ראייה נהדרת, אם את מצליחה בחושך הזה לראות את האותיות הקטנות האלה. איזה ספר את קוראת?" זקן אירי מבוגר, בעל שן אחת, מקל הליכה וכובע שחור פונה אלי מכיסא אחר ליד הבר. אני מראה לו את הכריכה. "הו, לאבלי ג'ין אוסטן," הוא אומר.

"אינדיד לאבלי, האם קראת את הספר בעבר?" אני שואלת בביטחון; טעמתי בקושי כמה לגימות מהבירה, ובינתיים האנגלית שלי עדיין ברורה.

"הו, אני מאמין שלא," הוא עונה לי בפרצוף עגום, שנהיה עוד יותר עגום בכל פעם שהוא פותח את הפה וחושף חלל שחור, כמעט נטול שיניים. "אבל היום לא כותבים כבר ספרים כמו שהיו נוהגים לכתוב בעבר, נכון? היום כולם עסוקים בטלוויזיה ובאינטרנט, ואין להם זמן לתרבות אמיתית. אני עדיין זוכר את הספרים שקראתי בימי בית הספר שלי. הו, אלו ימים הם היו…"

המשחק כבר בדקה החמש-עשרה שלו. הבירה בכוס החצי ליטר שלי מתרוקנת במהירות, והזקן החביב ורווי הנוסטלגיה לא פוסק מסיפור הגיגיו.

"את רואה את הסופר הזה?" הוא מצביע על אחד האיורים התלויים על הקיר. "את הספר המפורסם שלו קראתי כשהייתי ילד, ולעולם לא אשכח אותו. הוא מספר על ילד אחד, עני מרוד, שנאלץ לברוח מבית היתומים שלו, אני לא זוכר מאיזו סיבה… בכל מקרה, הוא מגיע ללונדון בלי כסף, בלי אוכל ובלי מקום לישון. נודד ברחובות. קר בחוץ וכל לבושו הוא חולצה דקה מלאה חורים שלא מחממת אותו כהוא זה. והוא אבוד. למזלו הוא מתגלה על ידי ילד אחר, יתום ואבוד גם הוא, שלוקח אותו לבית מחסה קטן, מלא בילדים רעבים. שם הוא מכיר לו את האחראי על הילדים, את יודעת – יהודי כזה," הוא לוחש לי בשקט את החלק האחרון של המשפט, כאילו יש דברים שעדיף שלא ייאמרו בקול, "והיהודי הזה דואג לו, נותן לו לאכול, מקום לישון. אחר כך הוא מלמד אותו איך לגנוב ולהסתדר ברחובות הקשים של העיר הזאת…"

בשלב הזה אני כבר חושבת שאני יודעת על איזה ספר הזקן החביב מדבר, אבל ג'ו קול בדיוק כובש את הראשון של צ'לסי, וכל תשומת הלב שלי מופנית לטלוויזיה. השער כמובן לא עוצר את הזקן החביב מהמשך סיפורו. "הילד הקטן לא משתתף בפועל בגניבות, אבל הוא נתפס ואיכשהו מצליח לחמוק מעונש רק אחרי שמישהו מבוגר מרחם עליו ולוקח אותו תחת חסותו."

כשהוא מבין שהוא איבד את הקהל היחיד שלו, הוא משנה אסטרטגיה. "במובן מסוים, צ'לסי מאוד מזכירים את הסיפור על הילדים שהפכו לגנבים ברחובות לונדון." אין ספק, הוא הרוויח את הקהל שלו בחזרה. "למה אתה מתכוון?" אני שואלת, לא יכולה שלא לחשוש שאשמע עוד הערה על יהדותם של העומדים בראש החבורה. "מאז שמוריניו עזב הם נהיו כמו ילדים תועים ברחובות לונדון. הם מצליחים לשרוד, אבל כל הזמן נדמה שהולכים לתפוס אותם על חם. גם את פיסות הלחם שהם אוכלים, וגם כאשר הם אוכלים טוב, יש לך תחושה שהם גנבו ממישהו אחר. אבל הנה, בשבוע שעבר באו ארסנל, וחשפו את התרמית. צ'לסי היא לא קבוצה שתרוץ לאליפות. עכשיו נשאר לה רק לחכות לרחמים."

"הם במקום טוב כבר עכשיו. עוד מוקדם לוותר עליהם כהימור. אם צ'לסי מנצחת את המשחק הזה היא במרחק חמש נקודות בלבד ממנצ'סטר יונייטד שנמצאת במקום השני, ושלישית אחרי ארסנל שממוקמת בראש הטבלה.

"אני אומר לך, חבל אפילו שתצפי במשחק הזה ותתאכזבי. הם יפסידו את המשחק הזה וכל משחק קרוב אחר. זהו, הם נחשפו. אתם התיירים צריכים ללמוד קצת מהתרבות האירית; הנה, אפילו ברנרד שו," והוא מצביע על אותו איור שעליו הצביע קודם, "כבר הראה בסיפור הזה שסיפרתי לך עליו, שאי אפשר להסתדר לנצח רק ממשחקים שהתוצאה שלהם גנובה. צ'לסי הפסידה למנצ'סטר יונייטד והפסידה כבר לארסנל. מה שאומר שהיא לא יכולה להתמודד עם קבוצות גדולות. השקר שלה נחשף. מעכשיו היא בדרך למטה. וזה לא אני אומר לך, זה ברנרד שו אמר."

"אתה בוודאי מתכוון לצ'רלס דיקנס?"

"מי?"

"צ'רלס דיקנס. הוא כתב את הספר 'אוליבר טוויסט' שסיפרת לי עליו."

"אוליבר טוויסט? את בטוחה?"

שתיתי קצת יותר מדי, וספרות אנגלית היא לא ההתמחות שלי, אבל אני מהנהנת.

"הייתי בטוח שאני זוכר את הסיפור הזה ממש טוב, אבל לא זכרתי את טוויסט הזה. והמחבר – דיקנס, הוא לא היה אירי, נכון? ובכן, במקרה הזה…" הוא לוגם את הלגימה האחרונה בכוס הגינס שלו וממשיך – "תשכחי כל מה שאמרתי. צ'לסי תיקח את האליפות. ואת יודעת למה? כי ככה האנגלים האלה, אין להם מושג על מה הם מדברים." ואז הוא חובש שוב את הכובע השחור, לוקח את מקל ההליכה שלו, ומנסה ללכת על פי הקווים ברצפה בזמן שהוא יוצא מהפאב. ומכיוון שהקווים עצמם לא ישרים, הוא הולך עוד עקום יותר ממה שהאלכוהול בדמו מכתיב. לפני שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, הוא זורק לעברי: "אה, ואת תיהני מה'גאווה ודעה קדומה' שלך!".