קצת טקטיקה וממשיכים

 

לפני שהגעתי לאנגליה לא ידעתי הרבה על האספקטים המקצועיים של משחק הכדורגל האנגלי. הכרתי את סיפורי האוהדים החוליגנים, זיהיתי כמה משמות השחקנים, והרכנתי ראש בימי הזיכרון לאסונות שהפכו את הקבוצות – בעיקר ליברפול ומנצ'סטר יונייטד – למה שהן. אבל על המגרש, או כמו שאומרים אצלנו – בתכלס, לא היה לי ממש מושג מהי המשמעות של "כדורגל אנגלי" ומה הופך אותו לשונה מהכדורגל האיטלקי, נניח. אז לפני שארזתי את התיקים לנסיעה מערבה התייעצתי עם כמה יודעי דבר. "הכדורגל האנגלי מאופיין בפיזיות רבה, בכדורים ארוכים, במהירות והזדמנויות רבות ליד השערים," נאמר לי. כבר בביקוריי הראשונים באקדמיות יכולתי ללא ספק לראות כמה מדויקים שני התיאורים האחרונים: כל האימונים ומשחקי הידידות שוחקו במהירות שגרמה לי לדאוג קצת למערכות הנשימה של הילדים הצעירים. הזדמנויות ליד השערים היו עניין שוטף, שאף אחד לא התרגש ממנו אם לא הסתיים בביצועים קבוצתיים מרשימים או בכדורים ברשת. אולם, בנוגע לשני התיאורים הראשונים – פיזיות ומשחק של כדורים ארוכים – קצת התלבטתי.

המשחקים החביבים עלי באקדמיות היו של ילדי ה"עד 10". הילדים בקבוצת גיל זו מתחרים לראשונה, ועושים זאת בטורניר של שני משחקים מקבילים, על חצי מגרש ובקבוצות של שישה נגד שישה. מכיוון שהם בשלב ראשוני בהתפתחות שלהם, המאמנים והשופט מקפידים על קלה כחמורה, ומערכת היחסים התלת-צדדית הזו – בין השחקנים, צוות המאמנים והשופט – היא מרתקת. בכל המשחקים שראיתי באקדמיות היה קשה להבחין במגע, שלא לדבר על מאבק פיזי. הניסיונות לשמור על הכדור, לשלוט בו או להשתלט עליו כאשר הוא ברגליו של שחקן יריב, נעשו במינימום מגע גופני, מינימום הפרעה עם גוף, ומקסימום ריכוז וטיפול בכדור. בהתחלה חשבתי שזה כך מכיוון שמדובר בילדים; הרי בגילאים הצעירים הגוף עדיין מתפתח, וכל פגיעה בגופו של שחקן צעיר יכולה לגרום להשלכות בלתי הפיכות. לכן, הזהירות הגדולה. אבל גם במשחקים של הילדים הגדולים יותר, קבוצת גילאי ה"עד 12", "עד 14" ו"עד 16", היתקלויות פיזיות היו דבר נדיר. למען האמת, למעט אירוע אחד של ירידה חזקה מדי של שני שחקנים יריבים לכדור, במשחק אחד בין עשרות, לא זכור לי אירוע שבו לפיזיות היה משקל בהכרעה של מאצ'-אפים במשחקים באקדמיות.

את הפתרון אפשר כנראה למצוא בשינויים שעבר משחק הכדורגל האנגלי בחמישים השנים האחרונות. בשנת 2007 הפיקה רשת הטלוויזיה BBC סרט דוקומנטארי בשם "משחק של שתי תקופות", אשר בוחן את השינוי שעבר משחק הכדורגל האנגלי בחמישים השנים האחרונות, דרך ההשוואה בין משחקי גמר גביע המדינה בשנים 1957 ו-2007. למטרה זו רואיינו סופרים, עיתונאים, שחקני כדורגל שהשתתפו במשחק גמר הגביע בשנת 1957 – שהיה אז בין הקבוצות אסטון וילה ומנצ'סטר יונייטד, ומומחה לניתוח מהלכים, המועסק כיום על ידי פיפ"א ואופ"א. המסקנה שעלתה מן הסרט היתה ברורה; על אף שבמשחק הגמר המוקדם יותר נשרקו פחות עברות ונשלפו פחות כרטיסים צהובים הכדורגל של שנות החמישים באנגליה היה, ללא ספק, פיזי וקשוח הרבה יותר. היתקלויות מכוונות היו עניין שבשגרה, והם אף זכו לעידוד מצד המאמן והקהל ביציעים. גם היתקלויות מאחור, שכיום אסורות על פי חוק, היו שכיחות ומקובלות הרבה יותר. הפרקטיקה של המשחק דאז היתה: מהירות, פיזיות וחוסר מורכבות, שהתבטאה במסירה של כדורים ארוכים קדימה בכל הזדמנות. מערכים מורכבים לא היו עניין אלמנטארי כפי שהם כיום וכפי שניתן לראות גם מאחוז השלמת המסירות. במשחק גמר הגביע של שנת 1957, מנצ'סטר יונייטד הובילה את הפרמטר הזה עם שישים ותשעה אחוזים של הצלחה בהשלמת מסירה לעומת שישים ושלושה אחוזים אצל אסטון וילה. חמישים שנים מאוחר יותר, למנצ'סטר יונייטד היו שמונים ושניים אחוזים של השלמת מסירות; ולצ'לסי, יריבתה באותו גמר – שמונים ושלושה.

המעבר למשחק טקטי על חשבון משחק פיזי הוא תוצאה של שינוי התפיסה הפילוסופית של המשחק, עם פתיחת הכדורגל האנגלי לאירופה ולעולם. הוא בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר בשינוי שיטות האימון בכל הקבוצות; בשנות החמישים, כך העידו שחקני התקופה, חלקם הארי של האימונים היה מוקדש לשיפור ושימור החוזק הגופני על ידי תרגילים שנלמדו מהצבא הבריטי וכללו בעיקר ריצות למרחקים ארוכים ואימוני מדרגות. הדגש על טכניקה וטקטיקה היה מועט, ורובם של האימונים התבצע ללא כדור כלל. כיום אימונים נראים אחרת. במקביל לשיפור הכושר הגופני של השחקנים, אימונים טקטיים הם עניין שאי אפשר בלעדיו. בנוסף, החשיבות של שליטה בכדור עלתה עם השנים, וכיום ניתן לראות גם ילדים בני ארבע, שהכדור הוא בגובה שליש מגופם, מנסים לרוץ מגרש שלם עם כדור תוך מעבר בין קונוסים.

ההדגשה של עבודת החשיבה במשחק וההעדפה של זו על פני המשחק הפיזי האנגלי המסורתי, הן שינוי דרמטי שעשו המאמנים באקדמיות בשנים האחרונות. השלב הבסיסי של שינוי זה הוא ההכרה בכך שהמשחק הפיזי לא אפקטיבי כבעבר; ההחמרה בשיפוט המשחקים, בעיקר במסגרות האירופאיות, הופכת את תכונת הפיזיות לנחותה יחסית. בנוסף, קריירות של שחקני כדורגל – באנגליה ובעולם – מתארכות בעקבות המשחק באקדמיות. שחקן אנגלי שהחל להתאמן במועדון בגיל שש הצעיר ופוטנציאלית ישחק עד בערך גיל שלושים וארבע, עומד בפני כמעט שלושים שנים של התמודדויות פיזיות קשות אחת לשבוע לפחות. המשחק הטקטי יכול לצמצם את הסיכון לפציעות ולשחיקה מואצת של הגוף.

באופן כללי, ניתן לחלק את תהליך ההכשרה של שחקני כדורגל באקדמיות לשלושה שלבים. השלב הראשון מיועד לילדים בגילאי שש עד תשע. בשלב הזה מתרכזת ההכשרה בעיקר בפיתוח של קואורדינציה ועבודה עם כדור. מבחינה פיזית שלב התפתחותי זה הוא הנכון ביותר לשיפור הקואורדינציה. בגיל זה מגיעים הילדים לאקדמיה לחמישה אימונים בשבוע בלבד, וכל אימון אורך שעה וחצי. הילדים עוברים תרגולים בכל אחת מהעמדות ולא מתמקצעים בעמדה אחת משלהם. התרגילים מתוכננים כך שבכל ביצוע יתפקדו הילדים בכמה עמדות זו אחר זו, כשהמעבר בין העמדות הוא מהיר מאוד. כך לדוגמא יוצא ילד מעמדת הקרן וצריך להניע כדור עד לעמדה באלכסון, ובדרך לעבור שחקנים אחרים. כשהוא מצליח, הוא עובר לתפקד כשחקן מגן ומנסה למנוע משחקן אחר לעשות את אותה הדרך. בשלב הבא מוסיפים המאמנים אלמנט נוסף, בעיטה לשער, כך שבתרגיל אחד כל ילד מתאמן בתנועה עם כדור, הגנה ובעיטה.

אימוני הילדים בגיל שש עד תשע הם בדרך כלל המשעשעים והשמחים ביותר. המאמנים – וצריך כישרון מיוחד כדי לאמן ילדים בגיל כזה – מנסים להלך בין הטיפות; מצד אחד לייצר תרגילים מסודרים, שבהם זוכה כל ילד להזדמנות לשפר את המיומנויות בהתאם ליכולותיו האינדיבידואליות. מצד אחר – וזה חשוב אולי אף יותר – הם משתדלים לשמור על שמחת החיים של הילדים ועל אהבתם למשחק הכדורגל. כך, ההוראות לא ניתנות לילדים כפקודות אלא כבקשות. במידה ומי מהילדים חורג מהן, וזה קורה לעתים בגלל התלהבות יתר, לא מפסיקים את האימון או גוערים בו בקול רם. "אדם, לך תביא את הכדור שבעטת," מבקשים ממנו. והוא הולך ומביא. כדי להמשיך לתת חיזוקים חיוביים עוצרים המאמנים במקרים רבים את האימון על מנת למחוא כפיים ולהחמיא. לעתים מצטרפים המאמנים לילדים בכמה תרגילים, וכך הם מגבירים את תחושה ההרמוניה בקבוצה. הם עומדים בשער או מתפקדים בהגנה, ומנסים לחטוף כדור מהילדים הבועטים. המאמנים לא עושים לקטנים הנחות; כשהם מתפקדים כשוערים הם מזנקים לעצור כדור, ועושים זאת בנחישות ומיומנות של שחקני כדורגל מקצוענים. זה משתלם לילדים, שמשפרים את הדיוק והחוזק של הבעיטה כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים.

עם תהליך ההתבגרות הפיזי והמנטאלי של הילדים, מתחילים מאמני האקדמיה לעבוד איתם על טכניקה וטקטיקה. בשלב זה הופכים האימונים למורכבים יותר, כאשר מה שנדרש מהילדים הוא יכולת חשיבה וניתוח מהלכים תוך כדי ולאחר המשחק. באימונים שכיח לשמוע את מאמני הילדים מתרגמים עבודה פיזית לחשיבה מנטאלית. בעיטה בכדור איננה רק פעולה שעושים עם הרגל, אלא פעולה שעושים עם הראש: "תתרכזו! תעבדו עם הראש," מעירים המאמנים לשחקנים "אל תתעצלו לחשוב!". אפילו שלב המתיחות מנוצל לצורך זה; המאמן מבקש מהשחקנים הצעירים לבחור את תרגילי המתיחה בעצמם, לאחר מכן הוא עובר ביניהם ושואל אלו שרירים הם מותחים, וכך מחזיר אותם לשיעורי הפיזיולוגיה הפרונטאליים שנלמדים בכיתות האקדמיה. המאמן מכין את האימון תוך ניסיון לפתח באופן מקסימאלי את כל המיומנויות הנדרשות מהילדים.

בגיל שש-עשרה התלמידים הם כבר בעלי קואורדינציה, יכולת טכנית והכשרה לניתוח אנליטי של המשחק. במקביל הם גם מסיימים את לימודי החובה שלהם בבית הספר הממלכתי,  והם נחשבים שחקני כדורגל לכל דבר. הם מקבלים שכר מהמועדון וחתומים על חוזה מחייב. העבודה איתם הופכת פרטנית יותר, ולכל שחקן ממונה חונך אישי העוקב אחרי ההתפתחות שלו בכל המישורים. אחרי כל אימון ומשחק ממלא השחקן דו"ח התקדמות ובו הוא מפרט כמה דקות שיחק, באיזו עמדה, מה היו הנקודות איתן חש בנוח על המגרש, ואלו נקודות צריך להדגיש באימונים הבאים. האימונים מחלוקים בשלב זה לשניים: אימוני בוקר ואימוני ערב. אימוני הבוקר הם אימונים קבוצתיים של כל שכבת הגיל. באימונים אלה מתמקצעים השחקנים בעיקר בעמדה שלהם, אך הם מתרגלים אותה במסגרת קבוצתית. באימוני אחר הצהריים מתחלקים הילדים לקבוצות על פי הכישורים שעליהם לשפר. אלו הזקוקים להגדלת מסת שריר יבלו את האימון בחדר הכושר, אלו הזקוקים למהירות יבלו את אחר הצהריים בתרגילי זריזות על הדשא, ואלו הזקוקים לעבודה עם כדור ימצאו עצמם בפינה אחרת של המגרש, בועטים או נוגחים לעבר מאמן. רמת הפיקוח גבוהה, אולם כל האימונים מועברים תוך שימת לב להנאה שמפיק מהם השחקן.

החל מגיל שש-עשרה מחולקים השחקנים לשתי קבוצות: קבוצת ה"עד 18" וקבוצת המילואים. הראשונה משחקת עדיין במסגרת חובבנית שבה תוצאות המשחק לא נרשמות; השנייה במסגרת ליגה. כל המשחקים משתי המסגרות מצולמים בווידיאו, ומועברים לאתר אינטרנט פרטי שיש לכל שחקן. לאחר המשחק יצפה השחקן בהקלטה, ויחד עם המאמן והחונך האישי ינתח את ביצועיו במגרש.

מדי פעם מוזמן אחד משחקני שכבת גיל הזו להתאמן עם הבוגרים. מעבר לניסיון שרוכש השחקן הצעיר באימונים של קבוצה מקצוענית בוגרת, הביצועים שלו במהלך האימון אף נמדדים במכשירים מתקדמים, אשר בוחנים את מהירות ואורך הריצה שלו, חוזק הבעיטה ואף ההרכב הכימי של הזיעה אותה הוא פולט, המלמד על מידת המאמץ שהוא משקיע במשחק. תוצאות המדידה יושוו מאוחר יותר עם תוצאות שחקני הקבוצה הראשונה. לאימונים בקבוצה הבוגרת פונקציה נוספת; הנער לומד להכיר את הקבוצה שבה באופן אידיאלי ישחק כאשר יגדל, ומאפשר למנג'ר הקבוצה להכיר ולהדריך אותו.

אולם רוב הסיכויים הם שכאשר יסיים תלמיד האקדמיה את הכשרתו בגיל שמונה-עשרה, הוא לא יחל מיד לשחק בקבוצה הבוגרת של המועדון. אחד השינויים החשובים ביותר שעשו בשנים האחרונות באקדמיות הוא הרחבת ההגדרה של "ילד", ומכאן הארכת תקופת ההכשרה האידיאלית באקדמיה עד גיל עשרים ואחת. הרציונאל העומד מאחורי שינוי זה הוא ההבנה כי שחקנים צעירים המסיימים בהצלחה את האקדמיות בגיל שמונה-עשרה וחותמים בקבוצות מהליגה הבכירה, סביר שיבלו את העונות הראשונות שלהם בישיבה על ספסל המחליפים. איבוד זמן המשחק שאליו הורגלו באקדמיה יפגע בכושר הגופני והמנטאלי שלהם. לכן מבקשים להמשיך ולטפח את השחקנים שלוש שנים נוספות, כאשר האופציה העדיפה עבור שחקנים בגילאי שמונה-עשרה עד עשרים-ואחת היא השאלה לקבוצה קטנה בליגות המשנה, תוך שמאמני האקדמיה ממשיכים לפקח אחר התקדמות השחקן. לאחר שיצברו את הכלים הפיזיים, המנטאליים והפסיכולוגיים, וכן יצברו ניסיון במשחקי ליגת המילואים ומשחקים בקבוצות מליגות נמוכות יותר, יגדל הסיכוי שיצלחו את המעבר מהקן החם והמגן לליגה התחרותית הראשונה. לסיכום, שחקן שהחל להתאמן באקדמיה בגיל שש יוכשר בה במשך חמש-עשרה שנה! אצל רבים זה יהיה יותר ממספר השנים שבהן ישחקו בקבוצה בוגרת. מעטים המקצועות בעולם שבהם תקופת ההכשרה ארוכה יותר מזו של שחקן כדורגל אנגלי.

ב.

במקביל לשינויים בתוכנית האימונים על הדשא, בשנים האחרונות מעבים באקדמיות את לימוד המשחק גם בשיעורים עיוניים. כך למשל התנהל אחד השיעורים שבהם נוכחתי: המאמן מחלק את הילדים לשלוש קבוצות, לפי העמדות שלהם על המגרש – הגנה, מרכז שדה והתקפה. על כתריסר שולחנות בחדר מפוזרים דפים לבנים, שעליהם רשומות תכונות אופי. הילדים מתבקשים למצוא את התכונות שלהן זקוק שחקן בעמדה שלהם. לאורך כל העבודה המאמן קורא אליהם מהצד: "תעבדו כקבוצה". כך הם מפתחים שתי תכונות אקוטיות למשחקם העתידי: ניתוח אנליטי ועבודה בצוות. אחרי עשרים דקות של תהייה ותעייה חוזרים השחקנים לשבת לפי הקבוצות שבהן עבדו. המאמן מרכז את התשובות שלהם. "אלו תכונות הכרחיות לשוער?" הוא מפנה שאלה לכיוונם של שחקני ההגנה. את התשובות הוא רושם על הלוח. "יכולת לתקשר עם השחקנים על המגרש, ריכוז, ערנות, קבלת החלטות." לאלו תכונות זקוקים בלמים ומגנים? מהירות, תקשורת, מנהיגות, יכולת מסירה, עוצמה במאבקים של אחד-על-אחד וכיסוי אזורים גדולים. שחקני הכנף זקוקים למהירות, יכולת לרוץ עם הכדור, שליטה, מסירה ויכולת לייצר ולכבוש שערים. שחקני ההתקפה זקוקים לערנות, תבונה, יכולת הבקעה בשתי רגליים, מהירות, קצב עבודה גבוה ושליטה באוויר.

כדי לייצר עניין אצל התלמידים המאמן מחבר את התיאוריה לפרקטיקה. אלו מהתכונות האלה הופכות את דרוגבה לחלוץ טוב? הלוח מתמלא במהירות, התלמידים משתפים פעולה בהתלהבות, והמאמן מחמיא להם על העבודה הקשה שעשו. אחרי תשעים דקות של שיעור עיוני הם יוצאים למגרש לשחק קצת עם הכדור. באימונים הקרובים יחזיר אותם המאמן לדברים שנלמדו בשיעור הזה. "אתה זוכר מהן התכונות הנדרשות משחקן אגף? איזו מהתכונות האלה היתה חסרה לך בתרגיל האחרון?". הידע וההבנה שנרכשו בשיעורים הפרונטאליים לא ילכו לאיבוד באימונים הפראקטיים; גם לא תחושת העבודה הקשה, עבודת הצוות ומחמאות המאמנים. כל  אלה משרתים את אותה מטרה – לגרום לשחקנים להרגיש טוב, להפוך אותם לחלק מהאימפריה.

השינויים, אם כך, בין הכדורגל האנגלי המסורתי ובין זה שנלמד באקדמיות, מתבטא בשינוי בשיטת המשחק; המשחק כיום פיזי פחות, טקטי יותר. הוא עדיין מהיר, אך סבלני ואפקטיבי יותר, עם מעברי כדור מחושבים והעדפה של מרכז שדה על פני כדורים מהירים מהגנה להתקפה. המחשבה עדיפה על הפעולה הספונטאנית, וההתעקשות הפיזית מתוגמלת פחות מפתרונות "חכמים" אלטרנטיביים כשיתוף קבוצתי, קרוסים לשחקנים פנויים, מסירות כפולות ומשולשות ויצירת מרחב פעולה (ספייס). האימונים נבנים בסדר עולה מבחינת רמת המורכבות שלהם, כשבתרגילים האחרונים הילדים צריכים להפעיל את כל החושים, לנתח מצבים, ולהגיב מהר לתרגילים המתבצעים על הדשא.

האימונים באקדמיה מעלים על נס את החשיבה הרציונאלית והמדע. מאמני ומחנכי כדורגל באנגליה מצליחים להצמיד אסוציאציות של ידע ומדעיות לכדורגל, שנחשב באופן מסורתי כמשחק של ההמונים. הם עושים עבודה טובה; כיום אחת המחמאות השכיחות שמוענקות לשחקן כדורגל היא שהוא "חכם", או "אינטליגנט"; ושחקנים חכמים יוצרים גם משחק חכם. הגדרת המשחק כ"אינטליגנטי" טומנת בחובה גם רווח כלכלי ופוליטי-תדמיתי. בעלי הקבוצות מרוויחים ממכירת כרטיסים למשחקי הקבוצה הבוגרת במחירים גבוהים, שחקנים ומאמנים מצדיקים משכורות עתק שהם מקבלים, וכולם יחד מצליחים לשכנע אותנו שהמשחק החכם המודרני הוא מעניין הרבה יותר מזה שהיה שייך למעמד הפועלים.

ואחרי שהכדורגל הפך ממשחק פיזי למשחק חכם וטקטי, והתלמידים למדו לשתף פעולה כצוות ולהתמקצע בכמה שיותר עמדות על המגרש, חסרה להם רק תכונת אופי אחת שתכשיר אותם להיות שחקני כדורגל אנגליים. תכונה זו היא אולי הקריטית ביותר: הילדים נדרשים, מוכרחים, להיות ילדים טובים.