א.
בתחילת חודש אוגוסט, שלושה חודשים לאחר שהגעתי לעיר לראשונה, אני חוזרת ללונדון. חופשת הקיץ בעיצומה והאווירה במועדוני הכדורגל נעימה ופסטוראלית. השחקנים בליגות המקצועניות בוודאי עודם משתזפים באתרי תיירות אקזוטיים ברחבי העולם, אבל ילדי האקדמיות כבר מתאמנים, ממתינים בהתרגשות לפתיחת העונה. מנהלי האקדמיות מנצלים את חופשת הקיץ כדי לבחון שחקנים חדשים לקראת העונה הבאה, ובדיוק לשם מטרה זו עשה עידן פלוש את הדרך מישראל. אריק יהלומי – שבנוסף להיותו הנציג של הנבחרת הישראלית באנגליה, הוא גם סוכן של שחקנים צעירים – הסכים, ואני מצאתי עצמי מצטרפת למסע של בחור צעיר שמביט בעיניים בורקות במגרשי דשא אנגליים רחבים, וחולם.
שיאו הדרמטי של המסע הגיע בצהריי יום שטוף שמש של סוף אוגוסט. אריק הכניס את עידן לרכב וביקש ממנו להקשיב טוב. ועידן הקשיב. הוא ידע שלרגע הזה חיכה שנים בארץ, ולכבודו עשה מסע ארוך של שלושה שבועות כאן בלונדון. "אז דיברתי עם המנהל…" אריק פתח בטון הדרמטי האופייני לו. מובן שידענו זאת; עד לפני רגע הבטנו, עידן ואני, בשני הג'נטלמנים משוחחים ביניהם בלחש כמעט מיסטי. הם עמדו במרחק מה מאיתנו, כך שלא יכולנו לשמוע על מה הם מדברים. אבל ידענו. בשיחה הקצרה הזו, על הדשא הירוק תחת השמש הלונדונית, הם קבעו את עתידו של הנער היושב לידי. וכשאריק החל לתאר באוזנינו את הדברים שנאמרו, לא העזנו להפריע את שטף הדיבור. "…ויש לי שתי בשורות עבורך," הוא המשיך, "האחת רעה, השנייה טובה." אינני יכולה לשער מה עבר על עידן באותן שניות; מה הצליח מוחו לעבד באותו רגע שבו חזר הסוכן שלו משיחה קצרה עם מנהל האקדמיה של ווטפורד, שצריך היה להחליט האם עידן טוב מספיק כדי לשחק באקדמיה המפוארת שלו בעונה הבאה.
עידן פלוש הוא שחקן במחלקת הנוער של הפועל פתח תקווה. הוא רק בן שבע-עשרה, אבל בעונה הקודמת כבר טעם מעט מהקבוצה הבוגרת של המועדון תחת הכשרתו של אייל לחמן. הוא משחק כקשר אחורי ימני, ומדי פעם הוא מתבקש לשחק במרכז. כבר שלושה שבועות הוא כאן. הוא הגיע להיבחן בשתי אקדמיות של קבוצות מהליגה השנייה באנגליה: קווינס פארק ריינג'רס וּוטפורד, שירדה רק העונה מהליגה הראשונה. בק.פ.ר אמרו לו "לא" אחרי שני משחקים שבהם נבחן. הסיכוי שלו בווטפורד הוא כנראה האחרון באנגליה. אם לא יתקבל, יחזור לארץ וימשיך להתאמן בנוער של הפועל פתח תקווה. בקרוב כנראה, אם דברים לא ישתנו, הוא יעלה לשחק בבוגרים. אולי יום אחד עוד נשמע עליו. בינתיים הוא כאן, במתחם האימונים היפהפה של ווטפורד, ממתין לשמוע את הבשורות שיש לסוכן שלו לבשר לו. האחת רעה. השנייה טובה.
במהלך השבוע האחרון החורף נעלם מלונדון, ושמש חסרת רחמים החלה מכה בפנינו. עידן יצא עכשיו מאמבטיית קרח, כפי שעושים שחקני האקדמיה לאחר כל מאמץ, אבל הוא בכל זאת מזיע – אולי מהשמש, אולי מהדרמטיות בקולו של אריק. בבוקר עידן עלה לשחק כחלק מהסגל של ווטפורד נגד האקדמיה של אוקספורד. המאמן העלה אותו לשחק רק בשליש השני, והוא היה לא רע. עידן צעיר לפחות בשנה מכל השחקנים שהיו על הדשא, וגם המבנה הפיזי שלו לא מרשים ביחס לשלהם. אם כל זה לא מספיק, השחקנים לא מפסיקים לדבר ביניהם באנגלית שוטפת, מהירה, קוטעים הברות. היה לו קשה, הוא יספר אחר כך. "אבל את יודעת… זה כדורגל. ממשיכים לשחק." ועידן משחק, אפילו צועק באנגלית בוטחת לעבר החברים שלו לקבוצה. הוא מתמקם במרכז המגרש, עולה קצת קדימה. בשתי הזדמנויות הוא אפילו בועט לכיוון השער. גם בהגנה הוא עושה את העבודה. החיסרון שלו, עם זאת, הוא באחד-על-אחד. השחקנים של אוקספורד קולטים אותו מהר ומנסים להכשיל אותו בכל פעם שהכדור אצלו. ואז זה נראה קצת פחות טוב. גם בשליש השלישי הוא פותח, אבל לא ממש מסתדר. "המאמן שינה את המערך," הוא יסביר לנו אחר כך, "ולא כל כך הבנתי מה הוא אמר." לא פשוט להיבחן בארץ שאתה לא מכיר; שמונה מתוך אחד-עשר השחקנים של ווטפורד משחקים יחד כבר שנים ומכירים זה את זה. כשחקן חדש אתה אמור להשתלב במערך הקיים שלהם, ואף לעלות עליהם בטיב המשחק. יש גם את קשיי השפה והתקשורת, ההבדל הפיזי, וההבדל בשיטת המשחק. עם כל זה עידן היה צריך להתמודד, ולא בטוח שהצליח.
עכשיו אנחנו יושבים ברכב הממוזג ומחכים למוצא פיו של הסוכן. "הבשורה הרעה היא, שלפי המשחק הזה התשובה היא שלילית. יש לך כדורגל, עם זה אף אחד לא יכול להתווכח, ואתה גם לא נופל ברמת המשחק שלך מהשחקנים פה. אבל זה לא מספיק; אתה מוכרח להיות הרבה יותר טוב מהם. הבשורה הטובה, לעומת זאת, היא שקיבלת הזדמנות נוספת. ביום שבת אתה עולה לשחק נגד האקדמיה של ברייטון. אם תראה נחישות רבה יותר, כוח וניצחון בהתמודדויות אחד-על-אחד, אולי יהיה על מה לדבר." אריק חתם את דבריו, והנשימה של שנינו, של עידן ושלי, נעתקה לעוד יומיים.
יום שבת, האקדמיה של ווטפורד מארחת את זו של ברייטון. עידן לא פותח. על אחד מעשרים ושמונה כרי הדשא של מתחם האימונים של מועדון הכדורגל של ווטפורד, זה שהיה בעבר שייך למועדון הכדורגל של ארסנל, ברייטון מביסה כעת את הקבוצה המקומית. אחרי השליש הראשון, המצב הוא כבר 3 – 0 לאורחים. עד סוף השליש השני עידן לא עולה, אף לא כמחליף. בהפסקה שבין השליש השני לשלישי אני משחקת כדורגל עם מאט הצעיר, כדי לשחרר את המתח שהצטבר מיומיים של המתנה ועוד שישים דקות של ציפייה. מאט הוא בן תשע, ילד צנום בינתיים, אבל עם פוטנציאל לגבוה ולגדול במהירות בשנים הקרובות. בימים כתיקונם הוא משחק באקדמיה המקומית, ובסופי שבוע, במקום ללכת למשחקי הקבוצה הבוגרת, הוא מעדיף להגיע לכאן, לצפות בחברים שלו לאקדמיה מתאמנים. מאט מבקש לעמוד בשער, ואני בועטת. הביצועים שלי הם לא משהו שיש להתפאר בו, ומאט מצליח לעצור כל כדור. בינתיים, אנחנו משוחחים על כדורגל. "הקבוצה הבוגרת של ווטפורד לא מעניינת אותי, אבל אני מאוד קשור לאקדמיה שלה. לומר לך את האמת, אני לא חושב שאני מספיק טוב, ויש לי תחושה שבסוף העונה הנוכחית לא יחתימו אותי על חוזה חדש. ואני אהיה עצוב, ודאי שאהיה עצוב. אבל אני לא אפסיק להגיע לכאן, לצפות במשחקים של האקדמיה שלי."
עידן עולה לשחק בשליש האחרון, ומתמקם מיד במרכז המגרש, מושך קצת למעלה. הקבוצה נראית טוב יותר. עידן גם בועט לשער, ומכין שני מצבי הבקעה. השיפור שלו מהמשחק הקודם בולט. הוא כנראה מרגיש שזוהי ההזדמנות האחרונה. אבל בזמן שהוא מנסה להפגין את היכולת שלו, הוא מזניח שני מדדים חשובים לפיהם נבחן שחקן באקדמיות בשנים האחרונות: משחק קבוצתי ומשמעת טקטית. בכל הזדמנות שיש לו, ולא חשוב כמה הוא רחוק מהשער, הוא יורה כדור לכיוון המסגרת. חלק מהכדורים מאבדים מעוצמתם כיוון שנבעטו ממרחק רב מדי, אחרים סתם יוצאים לְחוץ מיותר, ועידן מאבד לקבוצה שלו הזדמנויות יקרות. המשחק נגמר בתוצאה 1-3 לברייטון.
גם אחרי המשחק הזה, התשובה לא השתנתה. בווטפורד, כמו בק.פ.ר, אמרו לו, "תודה, אבל לא. תחזור לישראל, תשחק בבוגרים. יום אחד, אם תמשיך להתחזק, אולי גם תחזור אלינו". כמה שעות לאחר מכן אנחנו מורידים את עידן בשדה התעופה. הערב כבר העלים את שאריות האור, הייאוש גובר על התקווה. אני שונאת נמלי תעופה; הרעש, הבלגאן, מיליוני האנשים. "אתם יודעים, אני לא עצוב," עידן לוחש לסוכן שלו ולי, שנייה לפני שהוא עובר לאזור שלא שייך לשום מדינה. "הייתי, ניסיתי, אני יודע שיום אחד אני אצליח כאן. אתה שומע אריק? יום אחד אני אחזור." כך הוא לוחש, באמצע נמל תעופה רועש, מבולגן ורוגש, כשאלפי אנשים חולפים על פנינו. ואנחנו שומעים.
ב.
אוגוסט הוא החודש העמוס ביותר עבור אלן ספטון, מנהל המחלקה למען הקהילה של מועדון הכדורגל של ארסנל. המחלקה בראשותו פועלת ברציפות כבר עשרים ושתיים שנים. בשנותיה הראשונות טיפלה המחלקה בקהילה המקומית בשכונת ארסנל שבצפון לונדון. עם השנים היא התרחבה, וכעת היא פועלת בלונדון כולה, בבריטניה ובמדינות ברחבי העולם, ישראל ביניהן. המחלקה עובדת באופן שוטף לאורך כל השנה, ובאוגוסט היא מארחת טורניר כדורגל בינלאומי גדול, שהוא גאוות המועדון. ספטון, יהודי בעל רגשות עזים לישראל ולכדורגל שלה ואוהד ארסנל ותיק, מספר:
"כיום לכל חברה בינלאומית יש מחלקה שעובדת למען הקהילה. חלק מהן עושות זאת כדי לפצות על נזק סביבתי שהן גורמות; זיהום, רעש. גם אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים משהו לקהילה המקומית שבה אנו חיים. תושבי שכונת ארסנל סובלים מאי-נעימות, בעיקר בימי משחק; הם לא יכולים להחנות את הרכבים שלהם ליד הבית, והלכלוך והרעש שמייצרים שישים אלף האוהדים המגיעים לאצטדיון בוודאי פוגעים בשגרת סוף השבוע שלהם. בשנים האחרונות החלטנו להרחיב את הפעילויות הקהילתיות שלנו, ולנסות להגיע לכמה שיותר מקומות בעולם. זאת משום שלארסנל יש אוהדים בכל מקום, ולמועדון יש אינטרס לשמור על התדמית הטובה שיש לו.
"מועדון הכדורגל של ארסנל הוא היום חברה בינלאומית. גם אם הקבוצה עצמה משחקת רק באנגליה, מערך הניהול שלה מתפרש בעולם כולו. כך השיווק, הפרסום והמחלקה למען הקהילה. המטרות של המחלקות לשיווק ופרסום הן להגדיל את נתח השוק וליצור נאמנויות שמתבטאות לבסוף בצורה כלכלית בכמה שיותר מדינות בעולם. המחלקה שלנו, לעומת זאת, לא נמדדת לפי רווחים כלכליים, אלא לפי כמות ואיכות הפעילויות החברתיות והקהילתיות שאנחנו מייצרים.
"הפרויקטים שארסנל מפעילה בקהילה הם שונים ומגוונים. אחת לשבועיים מתבקשים כמה משחקני הקבוצה לתרום מספר שעות לעבודה קהילתית. הם נשלחים למועדונים לילדים עם מוגבלויות או עוזרים לאנשים מבוגרים לשפץ את הבית שלהם. כל ביקור כזה מעורר התרגשות גדולה הן אצל האנשים שזוכים לעזרה והן אצל השחקנים. אני אהיה כן, יש שחקנים בעלי אוריינטציה התנדבותית גבוהה יותר משל אחרים. הם הראשונים להתנדב לכל פעילות שאנחנו עושים. שחקנים אחרים קשה יותר לרתום, אז אנחנו מנסים לייצר עבורם פעילויות שהם ייהנו לעשות. בסך הכול אנחנו מנסים לדאוג שכולם ייצאו מורווחים מהחוויה הזו. בנוסף להתנדבות במסגרת המועדון, הפרמיירליג משתף פעולה עם עוד לפחות תריסר עמותות למען הקהילה. שחקני כל המועדונים בליגה הראשונה מגיעים לעזור לשפץ בתי ספר או מבקרים בבתי חולים ובתי אבות. מערך ההתנדבות הוא היום חלק בלתי נפרד מהכדורגל האנגלי.
"לפני כעשר שנים התחלנו בפרויקט של עזרה בלימודים לילדים אחרי שעות בית הספר. התחלנו עם מורים פרטיים שישבו עם הילדים ועזרו להם עם שיעורי הבית. עם הזמן גילינו את היתרון העצום שיש בעבודה תחת חסות מועדון כדורגל. המורים החלו להשתמש בדוגמאות מעולם הספורט, כדי לעורר בילדים עניין. היום אנחנו עובדים בשיתוף פעולה צמוד עם משרד החינוך הבריטי בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בכל המדינה, ואפילו מייצרים בעצמנו תוכניות לימוד אטרקטיביות לילדים. משרד החינוך רוכש מאיתנו את תוכניות הלימוד, וזהו מקור הכנסה נוסף עבור המועדון. השיטה שלנו מוכיחה את עצמה; כשאנחנו רוצים ללמד ילדים קריאה וכתיבה, אנחנו נותנים להם להתמודד עם סיפורים על ארסנל. הם בוודאי מעדיפים אותם על פני סיפורים על אנגליה בתקופה הרומית. תוכניות הלימוד שלנו רלוונטיות לכל התחומים כמעט; כדי ללמד את הילדים חשבון, אנחנו משתמשים בספרוֹת הרשומות על חולצות שחקני הכדורגל שלנו. במקום לשאול ילדים כמה זה ארבע ועוד חמש-עשרה, אנחנו שואלים אותם כמה זה פברגאס ועוד דנילסון. גיאוגרפיה מלמדים באמצעות היריבות הספורטיביות שלנו או לחלופין באמצעות המדינות שמהן מגיעים השחקנים שלנו. לאחרונה צילמנו את פברגאס כשהוא מספר על ברצלונה, עיר מולדתו. כך אנחנו הופכים את המקצוע לאטרקטיבי, וזה נותן לנו יתרון על כל מורה אחר. בשנים האחרונות גם התחלנו בפרויקט שפות. הילדים האנגלים, בניגוד לישראלים, לא לומדים שפה שנייה בבית הספר. אנחנו מנסים לעודד אותם לעשות זאת. ארסן ונגר לשמחתנו הוא בלשן ויש לו עניין רב בשפות. הוא תורם לנו רבות בהעלאת המודעות לעניין. גם מקצועות כמו בריאות, תזונה נכונה ואפילו בישול מאוד פופולאריים במערכת החינוך בשנים האחרונות, ואנחנו משתמשים בתפריטי השחקנים שלנו כדי ללמד את הילדים את התחומים הללו.
"זכינו. יש מעט תחומים שיש להם פופולאריות גבוהה בקרב הילדים כמו משחק הכדורגל. כדורגל הוא כיום פופולארי מענפי ספורט מסורתיים אחרים, כמו תחרויות סוסים, מכוניות מרוץ, ראגבי וקריקט גם יחד. בעזרת המשחק אנחנו מצליחים להגיע לכל הילדים שרשומים כיום במערכת החינוך. יש גם ילדים שלא קיבלו בבית את האהבה לכדורגל. אבל אחרי שהם לומדים קריאה, חשבון ושפות באמצעות תוכניות לימודים שאנחנו מפיקים, רוב הסיכויים שהם ילמדו לאהוב את המשחק. אנחנו כמובן מקווים שהם יבחרו להיות אוהדי ארסנל.
"אפשר לטעון שהמועדון מרוויח כספים באופן עקיף מהפעילויות החברתיות. באנגליה אנחנו מגדלים את דור האוהדים הבא. אבל זו לא הסיבה שבגללה אנחנו עושים את מה שאנו עושים, ובסוף שנה אנחנו לא נבחנים במונחים כלכליים כמו מחלקות אחרות. מפרויקטים רבים בעולם אנחנו כלל לא מצפים להרוויח. כאשר אנחנו פותחים פרויקט בקניה, לדוגמא, אנחנו יודעים שהסיכוי שנראה ממנו רווח כלכלי הוא אפסי. ילדים קנייתים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לקנות חולצות מקוריות של הקבוצה בארבעים פאונד. המרב שהם יכולים לבזבז הוא פאונד אחד על חולצה מזויפת, וממכירה כזו אנו לא מרוויחים כלום."
ארסנל מפעילה בתי ספר לכדורגל בחלקים נרחבים במדינה ובעולם. בתי הספר מחוץ לאנגליה מופעלים בדרך כלל על ידי קבוצות כדורגל מקומיות, כשהתרומה של ארסנל היא בהכשרת המאמנים וקביעת תוכניות אימונים המתאימות לשיטת המשחק של התותחנים. הדבר מתנהל כמו בקניית זיכיון בחברות אחרות; ארסנל מעניקה את השם ושיטת העבודה שלה, והסניף המקומי מתחייב לפעול על פי הדרכתה. ברוב בתי הספר האלו הלימודים הם בתשלום, וארסנל מקבלת אחוזים מההכנסות. מכמה מקומות, עם זאת, המועדון לא מבקש להרוויח. אלו הם מקומות מוכי גורל דוגמת בית חולים לילדים בצ'רנוביל שבאוקראינה, וכמה ערים בדרום אפריקה וקניה. וגם ישראל.
בישראל נפתחו בשנים האחרונות כמה פרויקטים בחסות המועדון. אחד מהם הוא בית הספר לכדורגל בקריית אונו. בנוסף, כבר עשר שנים ארסנל מפעילה בגליל פרויקט יהודי-ערבי שמטרתו להביא לשיח בין האוכלוסיות. כשאנחנו מתחילים לדבר על הפרויקט הזה, הבעת פניו הפרקטית של ספטון מתפוגגת לטובת מבט של סבא יהודי אכפתי: "יש לי משפחה בגליל, ובכל פעם שאני נוסע לבקר אותם, לבי מתכווץ. הגליל מלא ישובים יהודים וערבים הממוקמים פיזית זה לצד זה, ועם זאת כל אוכלוסיה שולחת את הילדים שלה לבתי ספר אחרים. המטרה של הפרויקט הזה היא לקרב בין שכנים, לכן יצרנו ישובים תאומים – משגב ועיבלין לדוגמא – כדי שילדים משני הישובים האלה יוכלו לשחק כדורגל ביחד. פעם בשנה אנחנו מביאים אותם לסיור של שבוע בלונדון, ואני מקווה, גם באופן אישי, שהפרויקט הזה יצליח להביא לשינוי."
ג.
מאה ועשרים קבוצות מגיעות בכל שנה מכל רחבי העולם לטורניר של ארסנל, שמטרתו היא לעודד פתיחוּת וחברויות בינלאומיות. הקבוצה הישראלית שמשתתפת השנה בטורניר היא של ילדים יהודים וערבים מצפון הארץ. עבור קבוצה זו, הרגע המותח של הטורניר היה ביום הרביעי מתוך חמישה ימי משחקים. עד עכשיו שתי הקבוצות שלנו, "התותחנים מהגליל" ו"הערפדים מהגליל", הפסידו כל משחק שבו השתתפו, והתמקמו במקום האחרון בטורניר. אבל ביום ההוא כבר הובילו "התותחנים" 3 – 2 עד הדקה השמונים וחמש של המשחק. שלושת השערים שהובקעו במשחק אחד נגד יריבה מדנמרק היו יותר מכל השערים שכבשו עד כה שתי הקבוצות בארבעת ימי התחרות. כל שער הקפיץ את ספסל המאמנים וההורים המלווים, ואפילו "הערפדים", ששיחקו במגרש מקביל וכבר היו בפיגור 0 – 2, עצרו מדי פעם כדי למחוא כפיים ולעודד את הקבוצה השנייה שלהם. אבל אז, בדקה השמונים וחמש, חטפו "התותחנים" שער טיפשי מהדנים. לאחר שריקת הסיום ניגשו השחקנים לבעיטות כדורי עונשין. המטבע קבע שהקבוצה מהגליל בועטת לאחר הדנים. כשהדנים ניגשו לבעוט את הכדור הראשון, נעמדו כל שחקני התותחנים והערפדים בשורה אחת, מחובקים, פניהם אל השער והם חמושים במבט נחוש בעיניים.
בהתחלה לא הכירו כולם את כולם. הם אמנם יצאו יחד למחנה אימונים של שלושה ימים בכפר בלום, ובכל זאת – לא פשוט להסתדר בשתי שפות, בטח לא כשמגיעים למדינה שבה יש להתאמץ ולהבין שפה שלישית. וזה היה קשה, וגם קצת מצחיק. במשחקים הראשונים, כשהשופט קרא אליו את אחד השחקנים והסביר לו, באנגלית כמובן, איזו עבירה הוא עשה, עמד השחקן בראש מורכן ובמבט מבויש. לא בגלל העבירה, בגלל השפה. "תגיד לו 'סורי', תגיד לו 'סורי'," צעקו לו מהספסל. והוא אמר "סורי", ולא הבין מה אמר. ואז, כששחקן אחר היה משוכנע שהוא לא היה האחרון לגעת בכדור, הוא צעק לקוון "כדור שלנו, כדור שלנו", ולא הבין למה הקוון מסתכל עליו במבט מוזר.
משחק מוזר הוא הכדורגל; מאה עשרים קבוצות יכולות לשחק אותו, אלף ושלוש מאות שחקנים, מבלי להבין מילה משותפת אחת. אולי חוץ מ"גול". במהלך כל השבוע שלפני המשחק הזה, בהפסקות שבין המשחקים ובין הארוחות, התאמנו השחקנים שלנו בלשמוח אחרי גול. הם בחרו שחקן אחד שסביר שיבקיע, רדפו אחריו בצעקות שמחה וניסיונות לחיבוק. וטוב שהם עשו את זה מחוץ למגרש, כי בזמנים הרשמיים של המשחק, לא היו להם הרבה סיבות לשמוח. במהלך ארבעה ימי משחקים הם לא שמחו במשחק רשמי אף לא פעם אחת. רק החזיקו ביחד את הראש כשספגו שלושה, ארבעה, אפילו שבעה שערים במשחק אחד.
עד שהגיע המשחק מול הדנים. הדנים ניגשים ראשונים לבעוט, ומבקיעים שער. ירון, אחד השחקנים הבולטים בקבוצה מישראל, שאמור להיבחן בקרוב בהפועל חיפה, צועד אל הנקודה הלבנה, בועט, וכובש. 1 – 1. שוב תורם של הדנים לבעוט. עאבד, השוער הישראלי, הוא קטן ממדים. יש לו יכולות עצירה טובות, אבל בכדורים גבוהים הוא קצת מסתבך. הפעם זה לא היה כדור גבוה, אבל עאבד נכנע. 2 – 1 לדנים. את שני הכדורים הבאים לא מצליחים השחקנים בלבן להכניס. הדנים דווקא כן, וכך נגמר המשחק הראשון שבו כ-מ-ע-ט ניצחנו.
הכדורגל כבר שימש בעבר כאמצעי לגיוס המונים למהפכות, והוא משמש עד היום כלי מרכזי להגברת תחושות לאומיות ופטריוטיזם. בשנים האחרונות מנסים לגייס אותו גם לפעולות למען הקהילה. לכאורה לעשרים ושניים שחקנים שלא יודעים לשחק כדורגל אין מה לעשות בטורניר עולמי שמארגן מועדון הכדורגל של ארסנל בלונדון. אבל רק לכאורה; כיוון שאת העובדה שתום הקטן בועט כדור לשער בשפיץ של הרגל ולא בחלק הפנימי שלה כבר לא זוכרים לו לרעה בלונדון. ולעשרים ושניים הילדים, הצוות המקצועי וההורים המלווים יש זיכרונות אחרים, שלא קשורים רק לכדורגל. הם מתענגים על חוויות מסיורים בלונדון, וצוחקים על אירועים בגני המשחקים הגדולים. וגם את ערב הקריוקי הם זוכרים, ואת הבדיחות, שהצליחו לספר חצי בעברית וחצי בערבית. בלילות נדדה שנתם מהתרגשות מהמעמד, מהמגרשים המפוארים, המדים והיריבים. כשכבר נרדמו, כי העייפות הכריעה, הם חלמו כל אחד לחוד חלומות משותפים של ילדים שרוצים להיות כדורגלנים מקצועיים. והכדורגל, שיכול להיות גם כלי מגייס למלחמות, משתקף בצורה היפה ביותר בעיניים של ילדים קטנים, שעומדים מחובקים בשורה אחת, וחולמים לכבוש את הפנדל האחרון, כדי שיוכלו לחגוג כמו שהם התאמנו בהפסקות של המשחקים. ואולי יום אחד כולם ילמדו לבעוט נכון עם הפְּנים של הרגל. בינתיים הם למדו דברים חשובים לא פחות.
ד.
באוגוסט מגיעה קבוצת "ילדים ב'" של מכבי תל אביב צפון לביקור בלונדון. הילדים מוזמנים לסדרה של משחקים נגד כמה אקדמיות בעיר. כבר ביום הראשון הם משחקים נגד האקדמיה של צ'לסי. שחקני מכבי תל אביב העייפים, אך בעיקר הנרגשים, עולים למגרש בחולצות משחק צהובות, ושחקני צ'לסי בחולצות כחולות. זהו יום גשם קר וסוער, לשמחתם של הילדים שחולמים לשחק ב"תנאים של אירופה". על הספסל של צ'לסי יושבים מסודרים השחקנים שאינם בהרכב הפותח. מאמן הקבוצה עומד בביטחון על הקווים. על הספסל של מכבי תל אביב – שחקניה הצעירים של הקבוצה, מחציתם יושבים ומחציתם עומדים, שני הורים מלווים המתפקדים כמאמנים, צלם וידאו ואני. שאר האבות עומדים על הקו בצדו השני של המגרש.
השופט שמנהל את המשחק מדבר עם שני הקפטנים באנגלית. הקפטן הישראלי מהנהן, וכל השחקנים עוברים ולוחצים ידיים לשלושת השופטים. לאחר מכן מבקשים השופטים מהילדים של מכבי לעמוד בשורה ישרה, ושחקניה המקומיים של צ'לסי חולפים על פניהם, לוחצים יד לכל אחד מהם. הילדים של צ'לסי אמנם רק בני שלוש-עשרה, אך הם נראים בממוצע גדולים במידה אחת לפחות משחקני מכבי תל-אביב.
השער הראשון במשחק הוא דווקא שער מוקדם לזכות שחקני מכבי תל-אביב מיציאה לא טובה של השוער הלונדוני. מהספסל ויציע האוהדים המאולתר נשמעות צרחות אושר. בתחילה מנסים ההורים הישראלים להרגיע: "זהו רק משחק ידידות". בשלב מסוים הם מוותרים; "כמה פעמים בחיים יוצא להם לכבוש מול צ'לסי הגדולה? תנו להם לחגוג". צ'לסי כובשת פעמיים ועולה ליתרון 1-2. בדקות האחרונות של המשחק שחקני מכבי תל-אביב כובשים שער מבעיטה מרחבת החמש. הכדור ספק עובר את קו השער, אבל השופט מסמן שזהו שער חוקי והתוצאה היא תיקו שתיים. הילדים והאורחים בקהל משתוללים משמחה. השופט שורק לסיום המשחק והילדים המארחים של צ'לסי מחפשים את הילדים הישראלים ללחיצת ידיים מסורתית. אבל השחקנים של מכבי כבר רחוקים, עסוקים בחגיגותיהם. לבסוף הכחולים של צ'לסי מתייאשים, לוחצים יד לשופט ויורדים מהמגרש לכיוון חדרי ההלבשה.
יומיים מאוחר יותר הצהובים-כחולים של מכבי משחקים נגד לייטון אוריינט מהליגה השלישית ומנצחים בקלות רבה את האקדמיה המארחת בתוצאה 1-5. כשנגמר המשחק, הם מתפנים במהירות מהמגרש אל האוטובוס המחומם, שוב לא מטריחים את עצמם בגינוני הנימוסים המקובלים באנגליה. למחרת מצפינים הילדים למתחם האימונים של ווטפורד בצפון לונדון. שחקני האקדמיה של ווטפורד לא פחות טובים מאלה של צ'לסי. הילדים של מכבי כובשים שער ראשון מהשמטה שערורייתית של שוער ווטפורד, דבר שגורם לשחקנים המקומיים לתפוס את ראשם בייאוש. בהמשך ווטפורד משווים, אבל בהתקפה האחרונה של המשחק, כדור שנבעט מרחוק מכניע את השוער המקומי, והילדים של מכבי מנצחים בתוצאה 1-2. השריקה של השופט, רגע קטן אחד אחרי שהכדור נוגע ברשת, מתחילה את החגיגה. אבל הילדים של ווטפורד לא מוותרים. הם ממתינים שהחגיגות יסתיימו, ואז מתעקשים ללחוץ יד לילדים של מכבי. "משחק טוב, משחק טוב," מחמיאים הנערים האנגלים בשחור לקבוצה האורחת.
את המשחק הבא, הפעם מול האקדמיה של ווסטהאם, הילדים של מכבי תל-אביב לא יצליחו לשכוח, אבל הם בטח ינסו. בתחילת המשחק הם עוד מעוּדדים מתוצאות הימים האחרונים. הם כובשים ראשונים וחוגגים כרגיל. אבל זה לא מחזיק מעמד ומשחק מסודר וסבלני של ווסטהאם קובע שבעה שערים לטובתה במחצית. בסוף המשחק התוצאה היא 11-1 לאקדמיה של ווסטהאם. למרות התחושה הקשה, נעמדים כל הילדים של מכבי לצילום ידידותי ולחיצות ידיים.
ביום האחרון של הביקור, ה"ילדים ב'" מוזמנים לטורניר ידידות מול קבוצת החובבנים של מכבי לונדון. זהו יום ראשון, ועל קווי המשחק הורים יהודים וישראלים רבים מקשקשים ביניהם באנגלית מתובלת במילים משפת הקודש. עבור כולם זהו מעמד מרגש. במחצית הראשונה שחקניה של מכבי תל-אביב כבר כובשים די שערים להבטיח ניצחון מזהיר. כדי להשוות קצת את הכוחות המאמנים מערבבים בין השורות. סהר, צעיר בלונדיני מתולתל מצטרף לשורותיה של מכבי המקומית, ובדקות בהן הוא על המגרש הוא מסדר את ההגנה וההתקפה של הצעירים האנגלים, ואפילו מאיים על השער של חבריו מתל-אביב. כשהוא כובש, הוא חוגג את השערים בצנעה. בסוף היום מכבי תל-אביב מנצחת, וכל השחקנים יורדים יחד לחדרי ההלבשה ומשם לארוחה יהודית כשרה וחגיגית. את הדרך הארוכה מהמגרשים אל בניין המנהלה אני עושה לצדו של סהר. עוד אנחנו מפטפטים בעברית, ומאחורינו מגיע ילד בלונדיני נמוך קומה וסמוק לחיים. הוא מושיט את ידו לסהר, ואומר לו באנגלית שוטפת: "רציתי להודות לך ששיחקת איתנו". סהר מתבלבל בהתחלה, אחר כך לוחץ לו את היד, ואחרי תרגום סימולטני קצר הוא משיב לו בעברית: "אין בעד מה".
חודשיים מאוחר יותר, בביקור בארץ, אני מגיעה לקריית שלום לצפות בילדים של מכבי תל-אביב משחקים במגרש הביתי שלהם. התנאים בקריית שלום – מתחם האימונים של המועדון, לא מזכירים בדבר את התנאים באקדמיות באנגליה. החניה מלאה במכוניות חונות בצורה לא מסודרת, ונהגים צופרים בחוסר סבלנות. המרחק עד למגרש רב, והדשא מופרד מהיציע על ידי גדרות גבוהות. אבל השחקנים על הדשא לא מפנים תשומת לב לתנאים הסביבתיים. על המגרש הראש שלהם מורם, החזה מתוח, הרגליים קלות. הם מנצחים ללא קושי את האורחים מאשדוד, חוגגים בצנעה כל שער. כשהשופט שורק לסיום המשחק הם ניגשים לשחקנים האורחים ולוחצים להם את היד, כדי לומר תודה על המאמץ והמשחק. אני חושבת שלביקור באנגליה יש כמה זכויות בהפגנת המחווה הנעימה הזו.
