ג'וני של ארסנל, ארסנל של ג'וני

ג'וני נולד למשפחה של אוהדי ארסנל, וכילד בילה את סופי השבוע שלו באצטדיון "הייבורי" המיתולוגי, בתקופה שבה מחירו של כרטיס כניסה למשחקים היה כמה פאונדים בודדים. אמו נולדה בישראל למשפחת מהגרים קשת יום מתימן. לפני למעלה מארבעים שנה היא הגיעה ללונדון לטיול קצר, ושם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה ואב ילדיה. אביו של ג'וני הוא יהודי-בריטי המתפרנס כנהג מונית שחורה, ואמו עבדה עד לא מזמן כרוכלת בשווקים התיירותיים של העיר. הם גרים בצפון לונדון – בית קטן, כלב וגינה – ומתפרנסים בקושי. הדבר בוודאי נכון כעת כשהאם, בשל גילה המתקדם, החליטה לוותר על התעסוקה הקשה כל כך פיזית. ג'וני עזב את הבית לפני כמה שנים, ומאז הוא גר בדירות שכורות זמניות. עבודתו כברמן בבית קפה במרכז העיר מספיקה לו בקושי רב לשלם חשבונות. על משחקים של ארסנל אין בכלל מה לדבר. כרטיס עונתי עולה כמו שכר חודשי, וכרטיסים בודדים קשה מאוד להשיג. גם כאשר ניתן להשיגם, המחירים שלהם גבוהים, גבוהים יותר מדי בהתחשב באורח החיים שג'וני צריך להסתגל אליו.

באצטדיון האמירויות עוד לא יצא לו להיות, אבל "ודאי שאשמח לבוא איתך," הוא אמר כשביקשתי ממנו להצטרף אלי למשחק בשיחת טלפון בינלאומית. את ההתרגשות בקולו ניתן היה לשמוע למרות המרחק בין לונדון לבאר שבע. לאורך כל הערב הראשון שלי בלונדון, כשביקרנו בכל פאב אפשרי בעיר הבירה, ג'וני לא הצליח להפסיק לדבר על המשחק של מחר. בשבת בבוקר הוא התעורר מוקדם והתעקש שנעביר את היום בדיוק לפי לוח הזמנים המסורתי של אוהדי כדורגל אנגלים, אשר נפתח בארוחת בוקר מסורתית בבית קפה אנגלי אותנטי.

כאשר אנתרופולוגים מדברים על ה"אותנטי" הם מתכוונים לפעילות אמיתית, טבעית, ראשונית; מנהג או דרך חיים שידי הזמן וההתפתחות המודרנית לא הצליחו לשנותם. המושג "אותנטיות" כבר לא פופולארי כיום באנתרופולוגיה כפי שהיה בעבר, כיוון שכיום אנשים נעים בקלות רבה יותר בין מדינות, וערוצי טלוויזיה משדרים בלווין לכל העולם. החיפוש אחר דרך חיים "ראשונית" שלא הושפעה מתרבויות אחרות או מהתפתחויות הזמן הוא חיפוש לריק. לונדון, כמו בירות אירופאיות אחרות, מהווה מקור משיכה לעובדים ותיירים, וגם טעמים מכל העולם מגיעים אליה. לכן כאשר ג'וני מתעקש שנלך לאכול ארוחת בוקר מסורתית בבית קפה אנגלי אותנטי, הוא מבקש לספר משהו על החברה האנגלית, כמו גם על המנהגים "האמיתיים" של אוהדי הכדורגל האנגליים, כפי שהוא מבין אותם.

אנחנו יוצאים ואני נותנת לו להוביל. ארוחת בוקר טובה באמת לא תזיק לי עכשיו; יומיים של אכילה מקופסאות שימורים ושתיית יותר מדי בירה מתחילים להכביד עלי. בין הרחובות הצפופים של מרכז העיר ג'וני מחפש מעדנייה קטנה. ראשית, הוא מביט בחלונות הראווה, אחר כך הוא בוחן את המקררים והתפריטים הרשומים על לוח בגיר, ואז מחליט שזה לא מספיק טוב, ויוצא החוצה. ככה במעדנייה הראשונה, בשנייה, בשלישית. אני מתחילה להתעייף אבל לא אומרת מילה. אנו תרים עוד כמה מעדניות, בכל אחת מהן יש משהו לא מספיק "אותנטי". השעון כבר מתקדם לקראת הצהריים. אני שואלת את עצמי האם נספיק להגיע לאצטדיון האמירויות בזמן. לבסוף, ג'וני נכנס לבית קפה לא כל כך קטן ומחליט שזהו זה. מצאנו את בית הקפה שלנו. אנחנו מתיישבים ומזמינים ארוחת בוקר.

על חלון הראווה מודבק שלט: Protect the real English café. ג'וני מסביר שבשנים האחרונות נפתחים מארקטים ובתי קפה שמוכרים אוכל זול ומגוון מכל העולם, ופוגעים במרקם המסורתי של ארוחת הבוקר האנגלית בפרט, ובזהות האנגלית בכלל. הקריאה "להגן על בית הקפה האנגלי" מכוונת נגד התופעה הזו. עוד אנחנו מדברים, ולשולחן מגיעות שתי צלחות אדירות בגודלן, בכל אחת מהן שתי ביצים, פטריות טריות, שעועית חמה, עגבניות מבושלות, נקניקיות, נקניקיות וצ'יפס. הכמויות בכל צלחת בלתי ניתנות לאכילה על ידי אדם אחד. רק דבר אחד חסר לי בארוחה – האינגליש טי. אני שואלת את ג'וני, שביצע את כל האינטראקציה עם המלצרית, האם ארוחת הבוקר לא אמורה להגיע עם התה האנגלי המסורתי. ג'וני מכחכח רגע בגרונו ואז מסביר לי: "הם דורשים פה פאונד וחצי על כוס תה אחת. הבעלים יודעים שארוחת בוקר אנגלית מוכרחה לכלול בתוכה כוס תה, ולכן הם גובים עליה בנפרד. אני לא מוכן לשלם את הסכום הזה. אסתפק בכוס מים מהברז." אבל לא ניתן לתקלה הקטנה הזו להרוס לנו את התחושה שאנחנו נוגעים במסורת האנגלית "האותנטית".

ארוחת הבוקר האנגלית שלנו.

ארוחת הבוקר האנגלית שלנו.

אולי זה לא כל כך הוגן, אבל לאורך כל היום הזה אני הופכת את ג'וני ממארח למושא מחקר; אני בוחנת כל התנהגות שלו, מקשיבה לכל מילה שהוא אומר. בהתחלה אפילו אני עצמי אינני מבחינה שאני עושה זאת. אבל ג'וני הוא האנגלי היחיד שאני מכירה בלונדון, ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת. אז אני שואלת, וג'וני עונה לי בסבלנות. אני בוחנת את ההתנהגות שלו, משווה אותה באופן אינסטינקטיבי להתנהגויות המוכרות לי מישראל, ומגלה דברים שלא ידעתי על התרבות האנגלית. בעקיפין אני מגלה גם על עצמי ועל התרבות שלי דברים שלא יכולתי ללמוד בשום דרך אחרת. הנה לדוגמא טקס ההתארגנות לפני המשחק; בישראל הייתי מגיעה לאצטדיון כשעה לפני המשחק, מגלה בו אוהדים שעובדים ומקשטים את היציעים עוד מלפני שפקחתי עיני לבוקר החדש. בדרך למשחק כל אוהד שהייתי פוגשת באקראי, ולא חשוב אם התחנכו יחד ב"גן רינה" או שלא נפגשנו מעולם, היה הופך מיד לחבר קרוב, שייך לאותו שבט קדום ואויבו המיידי של האוהד מהקבוצה היריבה. כאן, שעה לפני המשחק, כשג'וני ואני מסיימים את ארוחת הבוקר ועושים דרכנו לרכבת התחתית, אני מגלה לראשונה כמה שונה ההתארגנות למשחק באנגליה. בתחנת ויקטוריה, זו שכבר צלחתי פעם אחת לגמרי לבדי, אני מאתרת במבט כמה אוהדים שעושים כמונו את דרכם לאצטדיון האמירויות – האצטדיון החדש והמפואר כל כך של קבוצת ארסנל הצפון-לונדונית. חלקם בחולצות רשמיות של הקבוצה, אחרים בבגדי יום-יום, לא בהכרח אדומים. ג'וני, לבוש בחולצה רשמית של קבוצתו, לא מדבר איתם. אני מנסה להיות רגישה לאינטראקציות לא מילוליות אחרות – קריצה, הנהון, מגע – אבל בינינו לבין האוהדים, ובין האוהדים לבין עצמם, אין שום תקשורת. כולם נוסעים יחד כדי להיות שותפים באותה חוויה, אך חווים אותה לגמרי לבד. אני רוצה לשאול את ג'וני על התופעה, אבל לא מצליחה לנסח את המחשבות שלי בצורת שאלה. הרי מלכתחילה ההנחה שצריכה להיות קרבה בין אנשים זרים שבמקרה אוהדים אותה קבוצת כדורגל איננה מובנת מאליה.

כשאנחנו מגיעים לתחנת "ארסנל" בפיקדילי ליין, רוב האוהדים יוצאים. אני מתכוננת ללכת בעקבותיהם, אבל ג'וני עוצר אותי; "אנחנו יורדים בתחנה הבאה," הוא אומר. כנראה יש לי פרצוף מבוהל, כי ג'וני מיד מנסה להרגיע אותי: "לכל אחד יש את הדרך שבה הוא מעדיף להגיע למשחק. אל תדאגי, נגיע בזמן." אנחנו יורדים תחנה אחת אחר כך. ג'וני רוצה להראות לי את חנות המזכרות ולקנות לעצמו גם כמה בירות לדרך. אלפי אוהדים לבושים בחולצות אדומות וצהובות, תלבושות הבית והחוץ של המועדון, בכל מקום. הם מחזיקים פחיות בירה ביד ומתמהמהים בפתחי הקיוסקים והפאבים. אחרי שהבירה של ג'וני מתחילה לשקוע בו, אנחנו מתחילים ללכת לכיוון האצטדיון. "את רואה כאן משמאל? זהו אצטדיון הייבורי המיתולוגי. עכשיו בונים עליו רבי קומות." ההליכה המשותפת בטור עורפי, כשמפתחי הבתים מצטרפים אלינו דיירים מקומיים, היא ממכרת. יש בה תחושה של כוח, אם כי לא אותה תחושת כוח שיש ב"ביחד" הישראלי.

אצטדיון האמירויות מבחוץ. 60,000 אנשים נכנסים ויוצאים ממנו ברבע שעה.

אצטדיון האמירויות מבחוץ. 60,000 אנשים נכנסים ויוצאים ממנו ברבע שעה.

האצטדיון מבחוץ מדהים; למתבונן בו לראשונה הוא מזכיר מפלצת בטון עגולה אדירה. סמלים ענקיים עם שם האצטדיון שתלויים מלמעלה מעוררים בסובבים תחושות של כבוד והערצה. תיירים מתלהבים – אני וביניהם – מצלמים מכל זווית אפשרית גם, ואולי בעיקר, את האותיות הערביות המקשטות את האצטדיון, למרות שהם, כמוני, לא מבינים את משמעותן. אני משווה באוזני ג'וני את התחושה שמתקבלת אל מול גודלו של האצטדיון לתחושה שמשרות הכנסיות המונומנטאליות שנבנו בימי הביניים, אשר גרמו לאדם להרגיש קטן אל מול האל. בדיעבד, אני מבינה שטעיתי; התחושה שמקבלים האוהדים השייכים לאותו מועדון בהגיעם לאצטדיון, היא הפוכה לחלוטין מזו שקיבלו המתפללים בכניסתם להיכלי התפילה. דווקא אל מול גודלו ועוצמתו של ביתם של "התותחנים" – הכינוי של אנשי מועדון ארסנל – מרגישים האוהדים גדולים ומכובדים, חלק ממעצמה אדירה שכוחה לא ניתן למדידה. כך מרגישים גם ג'וני ואני בכניסה לאולם הכניסה. ג'וני, אוהד תותחנים מושבע שזו לו הפעם הראשונה באמירויות, ואני, סטודנטית ישראלית שרק שלושים ושש שעות לפני כן נחתה בלונדון לראשונה בחייה.

מבט מהיר בשעון מגלה שאנו נכנסים בשערי האצטדיון חמש-עשרה דקות בלבד לפני שריקת הפתיחה של המשחק, וג'וני אומר שהגענו בתזמון מושלם. התחושה בתוך האצטדיון סטרילית ובועתית. את כרטיס הכניסה למשחק בודקת מערכת ממוחשבת, והמאבטחים בכניסה לא מבקשים לערוך חיפוש גופני או בדיקה של התיק האישי. שוטרים לא נראים בסביבה, ואזרחים לבושים אפודות צבעוניות מציעים לאוהדים עזרה במציאת מקום הישיבה המוטבע על הכרטיס. אנחנו מטפסים במדרגות לעבר היציע העליון יחד עם עוד מאות אוהדים נרגשים. למרות ההתרגשות הסדר נשמר בדקדקנות. מהמדרגות יש יציאה למסדרון גדול שבצדו הפנימי ממוקמים עשרות מזנונים. האוהדים עומדים בתור בצורה מסודרת, מבקשים מנות כאלה ואחרות. השפע גדול, אם כי כדי לשמור על בריאות האוהדים אין מכירה של אוכל מטוגן. הכריכים מגיעים עטופים באריזות ואקום, כדי למנוע הפצת ריח. ג'וני מזמין בירה עבורו ומים מינראליים עבורי. התווית על בקבוק המים מספרת שמוצר זה הוא מותג בלעדי של מועדון הכדורגל של ארסנל.

ליציע האוהדים אסור להיכנס עם אלכוהול, אז לפני שאנחנו צועדים פנימה ג'וני גומע את שאריות הבירה בכוסו. כמה צעדים לתוך אזור הכיסאות האדומים, והמראה שנגלה מוציא מאתנו קריאת התפעלות. כר הדשא מושלם, וממטרות שמפזרות מים לכל עבר גורמות לו לזהור עוד יותר. שישים אלף המושבים האדומים כאילו מחבקים כל אחד ואחת מהאוהדים, ותקרה בצורת גל פתוחה למחצה מגנה על הראשים ממטרים, אבל גם שולחת קריצה מכמה כוכבים. ההרגשה היא כאילו באותו רגע כל העולם קיים רק על כר הדשא באצטדיון האמירויות, וכל השעונים מכוונים בדיוק לזמן השריקה הראשונה של המשחק. כמה עשרות אוהדים עומדים ביציע שליד אחד השערים ושרים שירי עידוד לקבוצה שלהם. הם מעטים אמנם, אבל נשמעים ברור וחזק בזכות האקוסטיקה המצוינת של המבנה. אנחנו מתיישבים במקומותינו, על מושבים מרופדים בד רך.

 לידי יושבת אוהדת הקבוצה, אך אנחנו לא מחליפות בינינו מילה. גם ג'וני אינו מברך את היושבים לצדו. מאחורינו יושבים סב ונכד; לאורך כל המשחק הקולות היחידים שנשמע מגיעים מכיוונם. נקודת התצפית מושלמת. אנחנו רואים את הדשא בבירור, ולמרות שבינינו לבין המגרש יש עשרות מטרים ועשרות אלפי אנשים, יש לנו תחושה של יכולת לגעת בשחקנים. אין דגל או שלט שמסתירים את הנוף, ואנשים לפנינו לא עומדים. ג'וני מתרגש. "הסתכלי על הדשא. יש לנו את הדשא הכי מושלם בעולם! הסתכלי על הכיסאות. יש לנו את הכיסאות הכי נוחים בעולם! אני כל כך גאה," הוא מסכם.

תחילת המשחק הוא אירוע מתוכנן ומופק עד לפרטים הקטנים. ברמקולים מושמע שיר, וברגע השיא שלו יוצאים שחקני שתי הקבוצות אל הדשא. האוהדים ביציע מאחורי השער שרים קצת אחרי שהמוזיקה נגמרת. השירים שלהם קצרים אבל ברורים: "ארסנל, אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה" ו"ארסנל, ארסנל, ארסנל". כמה שבועות מאוחר יותר אלמד שאוהדי כל קבוצה בפרמיירשיפ – מסגרת ארבע הליגות המקצועיות באנגליה – שרים בדיוק אותם שירים לקבוצה שלהם, כשרק שם הקבוצה משתנה. כך לדוגמא: "צ'לסי, אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה", ואפילו: "לייטון אוריינט (קבוצה מ"ליג 1", הליגה השלישית במדינה), אנחנו הקבוצה הכי גדולה שהעולם אי פעם ראה". כולם, אגב, שרים את השיר באמונה שלמה. להוציא את השירים האלה, הקולות היחידים שאנחנו שומעים מגיעים כאמור מהסב שיושב מאחרינו. הוא משתמש בכינויים מעליבים כדי לתאר את שמות השחקנים של הקבוצה היריבה. "ווטסון?! זה לא שם משפחה, זה סוג של חומר ניקוי." ג'וני מסמיק. לא מוצא חן בעיניו שבפעם הראשונה שהאורחת שלו מגיעה לאצטדיון הביתי של הקבוצה שלו, היא תשמע שפה גסה כל כך. "אל תשימי לב אליו," הוא פונה אלי. "הוא 'רד-נק'. אבל אל תדאגי: יש מעט אנשים כאלה. אני באמת מתנצל שהיית צריכה לשמוע שפה כזו." אני רוצה להרגיע את ג'וני; לספר לו שכבר שמעתי שפה גסה יותר בעבר במגרשי כדורגל בישראל, אבל בדיוק אז נשמעת שריקת הפתיחה למשחק וכולנו יחד עומדים ומוחאים כפיים. המעמד מרגש, ואני שוכחת מה רציתי לספר.

בדקה השתיים-עשרה בולטון מבקיעה את השער הראשון במשחק, ואוהדי הקבוצה האורחת שיושבים מאחורי השער שלידנו קופצים ממקומם משמחה. עשרים ושתיים דקות מאוחר יותר  ארסנל מחזירה בשער משלה. השער כל כך מפתיע ולא צפוי, ותגובת הקהל לידי לא צפויה עוד יותר: כל האוהדים נעמדים על הרגליים ומוחאים כפיים. ו… זהו. אף אחד לא קופץ על שכנו, ולא נרשמים חיבוקים הדדים בין זרים. הסב שלידי מטעים בקללה מכוונת לעבר אוהדי בולטון, הנכד חוזר אחריו, וכל השאר מתעלמים. אנחנו עושים כמנהג המקומיים ומריעים בעמידה לשחקנים האדומים. כשאנחנו מתיישבים ג'וני מסביר לי ש"יש לנו את הקבוצה הגדולה ביותר בעולם", ואני חווה שוב אותה תחושת עוצמה קרה שהיתה לי בהליכה המשותפת בנהר האנשים המתעצם לכיוון האצטדיון.

כחמש דקות לפני השריקה למחצית המשחק. התוצאה עודנה תיקו אחת, ומתחילה תנועה אטית של אנשים לכיוון המזנונים. מפתיע אותי לראות אוהדים עוזבים את מקומותיהם כדי להיות ראשונים לקבל קוקה-קולה. אני דואגת להם; מה יקרה אם בדיוק עכשיו ייכבש שער לטובת אחד הצדדים? איך הם יוכלו לסלוח לעצמם על זה אי פעם? אבל כשהפסקת המחצית מגיעה, ואיתה שלל אטרקציות, תשומת הלב שלי שוב מופנית אל כר הדשא; דינוזאור ירוק יורה מתותח צעצוע מתנות של ארסנל; הכרוז מקריא ברכות שהגיעו לאתר הרשמי של הקבוצה באמצעות הדואר האלקטרוני: "יום הולדת שמח לכריסטין החמודה, שהיום היא בת שתים-עשרה. יום נישואין שמח לג'ק וג'ניפר מפנסילבניה"; כמה הגרלות יוצאות לדרך, אחת מהן מבטיחה פרס למי שמחזיק בתוכניה עליה רשום מספר מסוים. אחרת מונחית, בהקלטה מראש, על ידי לא אחר מאשר ארסן ונגר, מאמנם המוערץ של התותחנים. כשנגמר החלק הזה של התוכנית, עוברת מצלמה בין האוהדים ומשדרת ישירות למסכים הגדולים. הכרוז מלווה אותה בקריאות שמצחיקות את הקהל. כך, כשהמצלמה בוחרת במישהי עייפה ששמה את ראשה על שלט פרסומת, הקריין קורא לעברה: "הלו, וייק אפ". שאר ששים ושישה אלף הצופים צוחקים. השיר שמתנגן במערכת השמע, "תנו לי לבדר אתכם" של רובי ויליאמס, מתאים מאוד לאווירה. מבחירת השיר אפשר להסיק שהבידור הוא נכס של המועדון, והוא שאחראי ומפיץ אותו כמונופול. בניגוד למקומות אחרים בעולם, ואפילו בניגוד לתקופות אחרות בכדורגל האנגלי, כאן לא משאירים דבר לטיפולו של המזל או מצב הרוח של האוהדים. "תנו לי לבדר אתכם," מבקשים מפיקי המשחקים באצטדיון האמירויות. ושישים ושישה אלף אוהדים נותנים.

PICT0889

את השער השני ארסנל כובשת בתחילת המחצית השנייה,  ואוהדים רבים שמתעכבים במזנונים מפספסים אותו. זהו גם השער האחרון במשחק. התגובות הן אותן תגובות כמו בשער הראשון; קריאות שמחה ומחיאות כפיים אינדיבידואליות. קפיצות, השתוללויות וחיבוקים לא נרשמים. מי שהיה ממתין ביציאה מהאצטדיון, לא היה יכול לנחש, רק ממראה אוהדי ארסנל היוצאים מהשערים, איזו קבוצה ניצחה עכשיו והבטיחה לעצמה, כמעט בוודאות, מקום בליגת האלופות לעונה הבאה. אך בשיחה אישית אחרי המשחק ג'וני מסביר את התחושות: "היום הכול התחבר. למרות שתמיד הייתי אוהד ארסנל, היום לראשונה הבנתי למה. זו היתה החוויה הגדולה בעולם. אנחנו ללא ספק הקבוצה הכי טובה בעולם."

במוצאי השבת המזוודה שלי מגיעה לביתו של ג'וני. זהו גם הזמן להיפרד ולהתחיל לצעוד לבד. אני עוברת למלון ומתחילה לעבוד.

ב.

עוד לפני ביקוריי הראשונים באקדמיות של צ'לסי וארסנל, אני מצליחה לארגן כרטיס למשחק של צ'לסי נגד פורטסמות' בליגת המילואים. הנסיעה מהקצה הדרומי של לונדון עד המגרש הביתי של קבוצת המילואים של צ'לסי אורכת למעלה משעה. זו שעת ערב מאוחרת של חודש אפריל והטמפרטורות נמוכות, על אף מזג האוויר הנהדר שהיה כאן כל היום. על כר הדשא מתחממות עכשיו שתי קבוצות מליגת המילואים; זו שבכחול היא המארחת. זו שבשחור שייכת למועדון הכדורגל של פורטסמות'. רוב השחקנים צעירים מאוד, בני שבע-עשרה עד שמונה-עשרה. יש להם חוזה בקבוצה והם מרוויחים שכר צנוע. צנוע במונחי כדורגל, כמובן. אבל יש להם גם רצון אדיר להוכיח את עצמם; ברגע שהעונה הזו תסתיים, תחליט ההנהלה למי מהם יוצע חוזה בקבוצה הבוגרת של המועדון. אחרים יוכלו להימכר לקבוצות טובות פחות, או במקרה הגרוע יותר – יצטרכו להתחיל לחשוב על מקצוע אחר. כחלק מתוך שיטת העבודה, סביר להניח שדווקא הטובים יותר ישלחו להשאלה בקבוצות מליגות נמוכות באנגליה. זהו חלק משיטת העבודה החדשה באקדמיות, שמבקשת לבדוק גם את היכולות המנטליות של השחקן, בנוסף ליכולותיו הטכניות. הסיכויים להצליח ממכרים; האפשרות להיכשל מאיימת. על הספסל יושבים גם כמה שחקנים פצועים של הנבחרת הבוגרת. קבוצת המילואים היא הזירה שבה הם יצטרכו להוכיח את עצמם לפני שיחזרו לשחק לפני ארבעים ושניים אלף צופים באצטדיון הסטמפורד ברידג'. ליגת המילואים מתנהלת כליגה לכל דבר; התוצאות בה נרשמות, ואלופה מוכתרת בסופה של כל עונה. המשחק אף מצולם בווידיאו ומועבר בשידור ישיר לאוהדים המנויים על ערוץ הטלוויזיה של המועדון.

האצטדיון סימפטי וביתי. בצד שבו אנו יושבים יש כאלף צופים. בעיקר משפחות הטריחו עצמן עד לאצטדיון המרוחק, ושילמו כמה פאונדים בכניסה. משחקים מעוררי עניין בליגת המילואים מושכים לעתים כשניים-עשר אלף צופים, אבל לא היום. ביציע שממול, בחדר אטום וגבוה, יושבים תקליטן וכרוז המשחק. לפני השריקה הראשונה מקריא הכרוז את ההרכבים והתקליטן מנגן מוזיקה שמחה וקופצנית. הצופים שרים איתו. "אנחנו האלופים," שר פרדי מרקורי את ההמנון של קבוצות בכל רחבי העולם. "אנחנו אלופים," שרים אחריו הורים, אחים וילדים מאושרים.

צ'לסי פותחת טוב. אין ספק שהיא הטובה מבין שתי הקבוצות על המגרש. מצב הרוח נעים. יכול היה להיות נעים עוד יותר אלמלא היה כל כך קר, אבל זה עדיין חודש אפריל, זו עדיין אנגליה. אני לא מכירה את רוב השחקנים על כר הדשא, כיוון שזו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות משחק של שכבת הגיל הזו. אבל אני מצליחה לקלוט כמה מהשמות לפי קריאות הקהל, שמבקש לעודד את השחקן הזה לרוץ מהר יותר ואת ההוא לשמור חזק יותר. אני שומעת בעיקר את השם "סקוט" נקרא פעם אחר פעם מכיוונים שונים. "'קאם און סקוט, קח את הכדור!" וסקוט לוקח. מספר 11 של הכחולים מצליח לעשות עבודה נהדרת במחצית הראשונה. בסופה הוא גם קובע שער יתרון; 0-1 לצ'לסי על פורתסמות'.

יש מחברת קטנה שנמצאת אצלי תמיד. אני פותחת אותה לעתים נדירות, כשיש משהו חשוב שאני מוכרחה לרשום לפני שאשכח, או איזה משפט מעניין שאני יודעת שיום אחד ארצה לצטט במדויק. למרות הקור והסיכון לקבל כוויות באצבעות, אני מוציאה את המחברת הקטנה שלי מהתיק, פותחת אותה מהצד השמאלי, ורושמת בעמוד הראשון למעלה: מספר 11, סקוט, קבוצת המילואים, צ'לסי. אם יום אחד סקוט יהיה שחקן מפורסם, ואני אהיה מורגלת לפתוח מחברות מצדן השמאלי, אזכור היכן ראיתי אותו לראשונה.

גם במחצית השנייה של אותו משחק סקוט כובש, וקובע את התוצאה הסופית: 0-3 לכחולים. בסוף המשחק פיטר, המאמן, מסדר את כל השחקנים שלו במעגל, ואחרי כמה מילים כולם מוחאים כפיים, זה לזה וכולם לקבוצה. סקוט מקבל את מרב המחמאות. הוריו ביציע זוהרים מאושר. היה חסר לו, לסקוט, רק עוד שער אחד נוסף כדי לקבל למזכרת את כדור המשחק, כדרך המסורת האנגלית. אבל לא צריך לדאוג לו; לסקוט סינקלייר – עכשיו אני מכירה גם את שם המשפחה שלו – תהיינה עוד הרבה הזדמנויות בעתיד להוכיח את עצמו.

ג.

בלילה שלפני הביקור הראשון באקדמיה של צ'לסי לא הצלחתי להירדם. פחדתי. מהאנשים, מהילדים, מדלתות המשרד הסגורות. חששתי שלא אספיק להגיע בזמן לרכבת שנוסעת לקובהאם, שם ממוקמת האקדמיה. וכשאגיע, למי עלי לפנות? ומה לבקש? בשעה מאוחרת של הלילה נזכרתי ששכחתי להביא את הבגדים מניקוי יבש. כך מצאתי את עצמי בשעה מוקדמת מדי של הבוקר לבושה בג'ינס וחולצה פשוטה – כי המכבסה לא נפתחת מוקדם כל כך – רטובה מהגשם האופייני לאזור, צועדת את הדרך הקצרה מתחנת הרכבת אל בנייני האקדמיה. גופי רועד, אולי מקור אולי מאימה.

האקדמיה של צ'לסי ממוקמת ליד מתחם האימונים של הקבוצה הבוגרת של המועדון. בשערי הכניסה אל הבניין בן שתי הקומות מוטבעות שמונה מילים: מצוינות, גאווה, סגנון, מקצוענות, תשוקה, יושר, אחידות ומנהיגות – הערכים שמי שנכנס בשערי האקדמיה מצופה לשאוף אליהם. על השטיח בכניסה לבניין אני מתעכבת עוד רגע כדי להיפטר משאריות הבוץ בנעליים. בחור גבוה לבוש חולצת טריקו חורפית כחולה של צ'לסי יוצא מהבניין, מברך אותי בבוקר טוב, ומחזיק את הדלת פתוחה עוד רגע, כדי שאוכל להיכנס. משב של חמימות עוטף אותי; אולי מהחימום בבניין, אולי מהמחווה. הקומה הראשונה משמשת בעיקר כלובי וככניסה לחדרי ההלבשה של הילדים, ובמרכזה גרם מדרגות. אני עולה אל הקומה השנייה, מביטה בקירות המעוטרים תמונות מחזור של ילדים בני גילאים שונים, כולם לבושים חולצות כחולות של המועדון. לב הפעילות החברתית של האקדמיה ממוקם בקומה השנייה, שרצפתה מכוסה שטיח כחול מקיר לקיר. על הקירות מסביב תלויות תמונות של שחקנים בוגרי האקדמיה: סקוט סינקלייר, בן סהר ואחרים. תמונות אחרות מראות גאוות מקומיות כמו ג'ון טרי, הקפטן של הקבוצה הבוגרת, עוקף בריצה עם כדור את סטיבן ג'רארד, קפטן קבוצת ליברפול. לאורך כל הקיר שממול ממוקמים משרדים, וגברים ונשים מרותקים ומרותקות בהם לדפים ומסכי מחשב. רוב הדלתות סגורות כדי שרעש הילדים לא יפריע. במרכז הקומה ניצב שולחן סנוקר גדול, מסך פלזמה משדר חדשות ספורט מסביב לשעון ומתחתיו עמדת קפה מציעה לנוכחים שתייה חמה וקרה. חלון גדול משקיף על מגרשי המשחקים. חדר פנימי משמש כחדר האוכל של האקדמיה. זהו חדר צנוע ובו שלושה שולחנות ארוכים. בקצה החדר ישנה מבשלת המציעה ארוחות חמות, ועל קיר הפנימי תלוי מסך טלוויזיה נוסף.

את הנוכחים במקום אפשר לסווג בקלות; אלו הלובשים חולצות טריקו עם סמל המועדון ומדברים אנגלית בז'רגון מקצועי הם עובדי האקדמיה. לעתים הם מסתובבים בין המשרדים, לעתים נעצרים לשיחת מסדרון קצרה עם הילדים – אומרים מילה טובה, שמים יד על הכתף לתמיכה. הדיבור שלהם הופך אז חם ומלטף. הצעירים הלבושים בגדי משחק בצבע דומה הם שחקני האקדמיה. כעת הם מפטפטים ביניהם בסלנג מקומי ומשחקים סנוקר. מעט המבוגרים האחרים הנוכחים במקום הם הורי הילדים. הם עומדים בקבוצות קטנות ליד עמדת הקפה, מקשקשים על חיי היום-יום והתקדמות ילדיהם על הדשא. היחידה שלובשת ג'ינס וחולצה פשוטה, עם מבט קצת מבוהל בעיניים, ולא מדברת עם אף אחד, זו אני. אני לא שייכת לאף אחת מהקבוצות האלה.

דאגלס, המנהל הכללי של האקדמיה, שכבר פגשתי בתחילת החודש לשיחת היכרות, לא נמצא היום. דלת המשרד של סטיב, המנהל בפועל של האקדמיה, פתוחה. אני אוזרת אומץ, נכנסת ומציגה את עצמי בפניו. סטיב בדיוק בדרכו לרדת אל המגרשים, אבל הוא מתעכב עוד רגע כדי לדבר איתי, וגם טורח להשיג לי את לוח המשחקים של האקדמיה לעונה הבאה. החיוך שלו חם, התנהגותו ידידותית להפליא; "בואי מתי שאת רוצה. אני כבר אסדר את העניין עם האבטחה," הוא אומר. לאחר חמש דקות של שיחה קלילה אני שוכחת מה הפחיד אותי כל כך הבוקר.

בשולחן ליד סטיב יושב טומי, הסקאוט הראשי של האקדמיה ומרכז המחלקה לאיתור כישרונות צעירים. טומי אדיב ונחמד. לאחר שסטיב עוזב את המשרד, אני מבקשת והוא מתפנה להסביר לי קצת על המחלקה שלו. "אפשר לחלק את מערך הסקאוטינג באקדמיות לשלושה חלקים: סקאוטים ברמה המקומית, הארצית והבינלאומית. ברמה המקומית יש לצ'לסי כעשרה אנשים שתפקידם לאתר ילדים מכיתה א' והלאה, שגרים באזור מתחם האימונים של המועדון. לרוב הם מאתרים אותם על ידי ביקורים בליגות חובבניות ובמשחקי ידידות של בתי ספר ממלכתיים. החוק האנגלי קובע שילדים המתאמנים באקדמיה מוכרחים לגור במרחק עד מאה קילומטר ממנה, וזאת משום שהילדים לומדים בבתי ספר עממים ומגיעים לאימונים בשעות אחר הצהריים. חצי תריסר סקאוטים במישור הארצי אמונים על איתורם של ילדים מגיל ארבע-עשרה ומעלה בכל רחבי בריטניה. במידה ויש בכך צורך, תימצאנה לילדים משפחות אומנה שתארח אותם עד שיזכו לעצמאות."

הפירוט שבו מתאר טומי את העבודה שלו מתחיל לבלבל אותי. אני מוציאה מתיק הצד שלי מחברת קטנה. טומי מושיט לי עט, ממתין עוד רגע קטן, וממשיך להסביר. "תריסר סקאוטים נוספים פועלים מחוץ לבריטניה. לרוב הם מתארחים במשחקים בינלאומיים ומושכים מהם שחקנים מתאימים. נכון להיום כשלושים אחוז מהשחקנים מעל גיל שש-עשרה באקדמיה הם שחקנים זרים, ושאר שבעים האחוזים מגיעים מרחבי בריטניה". בסך הכול מדובר על צבא קטן של שלושים וחמישה סקאוטים, שאת כולם מרכז טומי ממשרד קטן בקומה השנייה באקדמיה של צ'לסי. "וזהו. אם את צריכה עוד משהו, אל תהססי לשאול. והיכנסי להגיד שלום בפעם הבאה שאת מגיעה לבקר, בסדר?"

באחת-עשרה בבוקר, השעה שבה שורקים השופטים לתחילת המשחקים, אני מודה לטומי ועוזבת את המשרדים החמימים. הבניין שקט עכשיו, שכן כל הילדים כבר עומדים נרגשים על כרי הדשא, מחכים לפתיחת המשחק. ההורים עומדים על הקווים, מוכנים לעודד ולחזק אותם. גם אני יוצאת אל מגרשי הדשא רחבי הידיים של האקדמיה, ובוחרת לעמוד ליד מגרש הילדים הקטנים. רוחות עוד נושבות וממטרי גשם יורדים עלינו לסירוגין. אבל פתאום אני תופסת שאני כבר לא רועדת. אולי לא קר לי יותר, אולי אני כבר לא פוחדת.

ד.

בבוקר יום שבת בשבוע שלאחר מכן אני עושה את דרכי לאקדמיה של ארסנל. זהו שבוע המשחקים האחרון של העונה הנוכחית. הפעם אני זוכרת להביא את הבגדים מהמכבסה, ומוצאת בקלות את תחנת הרכבת הנכונה. אני מגיעה לשערי האקדמיה בשעה מוקדמת מדי. בדרך אני עוצרת בקיוסק קטן כדי לקנות עיתון סוף שבוע שיבדר אותי עד שהמשחקים יתחילו. ארבעים דקות לפני אחת-עשרה בבוקר, השעה שבה שורק השופט לפתיחתם של כעשרה משחקים בו-זמנית, אני נכנסת לבניין האקדמיה. המגרשים מסביב עדיין ריקים, הבניין בן שתי הקומות שקט. כמו באקדמיה של צ'לסי גם כאן בקומת הכניסה ישנן מדרגות לקומה העליונה ודלת גדולה המובילה לחדרי ההלבשה לשחקנים. אני מטפסת במדרגות. דלת המשרד של מנהל האקדמיה פתוחה. "מר סמית? בוקר טוב, מה שלומך?" אני אומרת. גבר גדול ממדים בסוודר כחול ותווי פנים של עלם צעיר מרים את ראשו ממחברת שהוא עסוק בקריאתה, ומחייך לקראתי. "בוקר טוב יקירה, הגעת מוקדם קצת, לא? אפשר להציע לך כוס תה? את יכולה לשבת להתחמם בחדר האורחים שלנו, או, אם תרצי, אני יכול להראות לך קצת את האקדמיה." אני מאוד רוצה.

מר סמית קם ממקומו ומוביל אותי לחדר האורחים הצמוד למשרד. "יש כאן מכונת קפה לשימושך ועוד מעט יתחילו העובדים להכין כריכים, אם את רעבה." חדר האירוח חמים ונעים. הרצפה מכוסה בשטיח מקיר לקיר בצבע אדום, ושולחנות עגולים וארבעה כיסאות סביב כל שולחן מאורגנים בחלל בסדר מופתי. הקיר החיצוני של חדר האירוח עשוי זכוכית שקופה שניתן להזיזה ולצאת אל מרפסת ארוכה וצרה, שממנה אפשר להשקיף על כל המגרשים של האקדמיה. "מכאן לפעמים צופים עובדי האקדמיה במשחקים על הדשא. אנחנו מארחים באקדמיה גם מנהלי קבוצות כדורגל מארצות שונות, והם בדרך כלל מאוד אוהבים לעמוד כאן. כשיורד גשם גם ההורים מתכנסים במרפסת הזו, אם כי בדרך כלל הם מעדיפים לעמוד על הקווים, ליד הבנים שלהם."

דלת קטנה בקיר השמאלי של חדר האירוח נפתחת לחדר לימודים. במרכז החדר ניצב שולחן ישיבות גדול. ליד הקירות ישנם כעשרה מחשבים משוכללים. "בימי חול, לפני האימונים, הילדים מגיעים לכאן. הם מביאים את שיעורי הבית שלהם מבית הספר או חוברות ללמידה חופשית," מספר לי מר סמית. "יש לנו מורים פרטיים שיושבים איתם כאן ועוזרים להם בכל שאלה. במחשבים מותקנות תוכנות למידה משוכללות, והילדים, כאשר הם מסיימים את שיעורי הבית, מוזמנים לשבת ולשחק בתוכנות האלה, שהן גם חינוכיות וגם מהנות."

"יש ילדים שמעדיפים שלא לעשות שיעורי בית?" אני שואלת.

"אם הם כבר הכינו את שיעורי הבית ואין להם צורך בעזרה, הם יכולים מבחינתנו לשבת לשחק במחשב או לרדת לשחק בדשא. אבל זה בתנאי שהם סיימו את כל מטלות הבית שלהם. אין סיטואציה בה ילד לא מכין את שיעורי הבית שלו. אנחנו מאוד מקפידים שהילדים שלנו לא יפגרו מאחור בלימודים בבית הספר."

"יש לנו באקדמיה מורה שאחראי על ההשכלה של הילדים. יחד אנחנו מחליטים אלו שיעורים ללמד ואלו תכנים להעביר. לרוב אנחנו בוחרים בתכנים שיפתחו את היכולות המנטאליות של הילד; חשיבה לטווח ארוך, ניתוח מצבים. אלו תכונות אופי שיכולות לשרת את הבנים במשחק הכדורגל בפרט ובחיים בכלל. אם תרצי, תוכלי לראיין את בריאן, הוא האחראי החינוכי שלנו."

הנינוחות וחוסר הפורמאליות בשיחה שלנו הופכים אותי אמיצה יותר; "ומה לגבי הילדים. תהיה לי אפשרות לדבר איתם?"

"תראי, לפי החוקים של הפרמיירליג, לילדים באקדמיות אסור להתראיין כלל. אנחנו לא יכולים לעבור על החוקים האלה, את ודאי מבינה. מעבר לכך שזהו החוק, אנחנו לא מעוניינים לחשוף את הילדים בגיל צעיר כל כך להתנסויות מהסוג הזה. במהלך השנים נלמד אותם באופן הדרגתי להתמודד עם תקשורת ואנשי מחקר כמוך. את מבינה, נכון? כל ראיון אחר שתרצי לעשות, בקשי ממני ואני אסדר זאת."

כבר כמעט אחת-עשרה. רעש המכוניות החונות ליד הבניין קוטע את השיחה. "בואי, אני אעשה לך סיבוב במגרשים," אומר לי מר סמית, ואנו יורדים למטה במדרגות. דלת חדרי ההלבשה נסגרת ונפתחת כשילדים צעירים עוברים בה, נעצרים לרגע כדי לברך את מנהל האקדמיה שלהם בברכת בוקר טוב. אנחנו יוצאים למגרשים. מימין לבניין מצויים שני מגרשים גדולים, עדיין ריקים משחקנים. "מנהלי האקדמיות לרוב מאמנים את הקבוצה הבוגרת של האקדמיה שלהם. אני מאמן את קבוצת ה'עד 16' של האקדמיה. זהו המגרש שבו אנחנו משחקים בדרך כלל. הוא בגודל של מגרש כדורגל תקני, כמובן. השנה יש לנו קבוצה טובה. אני אופטימי לגבי הסיכוי שנוציא בעוד כמה שנים לפחות שניים או שלושה שחקנים לקבוצה הבוגרת של ארסנל."

"כמה שחקנים הוצאתם עד היום?" אני שואלת.

"אנחנו מוציאים בכל מחזור בערך שני שחקנים. לרוב אחד מהם מגיע לליגה הראשונה,  והשני נמכר לקבוצה קטנה באחת הליגות התחתונות. אם אנחנו מצליחים למכור יותר שחקנים, אנחנו מאוד מרוצים."

"ומכירת שני שחקנים בכל עונה מספיקה כדי להצדיק כלכלית את ההפעלה של האקדמיה הגדולה הזו?" אני שואלת. מר סמית מביט בי מלמעלה. מהחיוך שלו אני מבינה שהתשובה היא, ללא ספק, חיובית.

אנחנו ממשיכים לטייל בין המגרשים. לצד שני המגרשים הגדולים עומד "בניין דיוויד רוקסטל". הדלת פתוחה. בפנים ישנו מגרש כדורגל מקורה עם דשא סינטטי. "זהו 'הדום'; לפי חוקי הפרמיירליג בכל אקדמיה צריך שיהיה לפחות מגרש מקורה אחד. כאן משחקים הילדים הקטנים כשמזג האוויר לא מאפשר לשחק תחת כיפת השמים." ציוד אימון – כדורים, קונוסים ודמויות אנושיות בגודל טבעי שמטרתן לעמוד כניצבים כאשר שחקנים מתאמנים על הבעיטות שלהם ממצבים נייחים – מסודרים כולם בפינת המגרש, מחוץ לקווים. ליד ה"דום" ישנו מגרש נוסף, שונה משאר המגרשים. על הדשא מונחים ארבעה שערים והוא מוקף גדר תיל גבוהה. "זהו מגרש לאימון השוערים," מסביר מר סמית. "בכל שעה תוכלי למצוא כאן לפחות ארבעה מאמני שוערים הבועטים כדורים לעבר ילדים. בסך הכול האקדמיה מעסיקה מספר דו-ספרתי של מאמנים, צוות רפואי לכל קבוצה, מעסים ומאמני כושר, סקאוטים, אנשי מנהלה ושלושה גננים, שאם תסתכלי על המגרשים משמאלך תראי איזו עבודה טובה הם עושים." כעשרה מגרשים על מישור לא גדול נחשפים במלוא תפארת הצבע הירוק שלהם. מר סמית מחייך לעברי; "יפה, נכון?"

אני מבקשת ממנו אישור לצלם. בינתיים, ילדים קטנים מתחילים לרוץ לעבר מגרשי הדשא המטופחים.

"אני מוכרח ללכת," מר סמית מתנצל. "הקבוצה שלי כבר ודאי מוכנה. תרגישי חופשייה להסתובב ולצלם כמה שתרצי. כשיגמרו המשחקים, תיכנסי לשתות איתי כוס תה."

המגרשים קרובים זה לזה ואני מתחילה להסתובב ביניהם, מחפשת אחד שלידו אבחר להתמקם. מגרש קטן מחולק לשניים, ובו ילדים קטנטנים מעבירים כדור בינם לבין עצמם, מושך את תשומת לבי. שלט קטן מודיע שזהו מגרש לילדים עד גיל עשר. אני לא מצליחה לנתק מהם את המבט. על הקווים כבר עומדים הורים, אחים ושאר מעודדים. אני נעמדת בצד השורה האנושית, ממש ליד נקודת הקרן. כל הילדים לבושים במדים של הקבוצה שלהם, החולצה בתוך המכנסיים, הגרביים מורמות עד הברכיים. בשעה אחת-עשרה בדיוק שופט צעיר, לשיניו גשר ברזל ליישור, שורק לפתיחה. מחיאות כפיים מגיעות בו-זמנית מכל המגרשים השכנים. האוויר מלא התרגשות. השחקנים הקטנים והאדומים מתרוצצים על כל המגרש, מעבירים כדור דרך האמצע או מפגינים שליטה מרשימה על הקווים. ההורים מעודדים באופן קבוע, גם אם תרגיל מסוים לא מצליח לגמרי.

הילדים של ארסנל יוצאים להתקפה. כדור חלש שנבעט לעבר השער מורחק לקרן השמאלית. שחקן קטן רץ להביא את הכדור, וכשהוא משיג אותו ורץ חזרה למגרש, הוא לפתע נעמד מולי. לחייו ורודות מהמאמץ וכעת הוא מאמץ את כל כוחו כדי לבקש "סלחי לי…". אני נבוכה, לא כל כך מבינה מה דיוויד, כך קוראים לו ההורים מאחורי הקווים, מבקש ממני. "סליחה," הוא חוזר שוב על הבקשה, לא כועס, ונזהר מלהתקרב יותר מדי. בעיניו הוא מצביע על הנקודה בה אני עומדת; נקודת הקרן. ברגע אני מבינה, קצת נבהלת מההפרעה למשחק, ובצעדים גמלוניים הולכת אחורה. דיוויד מניח את הכדור על הנקודה ובועט קרוס נהדר. אני מסתכלת מסביבי, מקללת בעברית את הדשא המושלם ושלושת הגננים המסורים של האקדמיה, שלא השאירו בור קטן שאוכל להתחבא בו.

כשהמשחק נגמר אני עולה למשרד של מר סמית לכוס תה של צהריים. העיתון שקניתי בבוקר עוד מונח על השולחן של מנהל האקדמיה, עדיין סגור, בדיוק כפי שיצא מהחנות לפני שעות. קבוצת ה"עד 16" שלו שיחקה נהדר, כך הוא מספר לי. "ואת, נהנית מהחוויה?" הוא שואל. "מאוד!" אני עונה, מסתירה את המקרה המביך על נקודת הקרן.

"אם כך, נראה אותך בעונה הבאה, לא?"

ה.

כבר סוף החודש הראשון שלי באנגליה. שלהי עונת 2006/07 עומדים לפנות מקום לתחילת חופשת הקיץ. בעונה הבאה כבר אהיה אורחת קבועה במשחקי כדורגל ופנים מוכרות באקדמיות. בשלושת השבועות האחרונים שלי כאן השגתי את רוב המטרות שהצבתי לעצמי: צפיתי במשחק כדורגל של ארסנל ובמשחק של ליגת המילואים; שוחחתי עם מנהלי שתי אקדמיות בלונדון, והשגתי את הסכמתם לכך שאחקור בהן בעונה הבאה. רגע לפני שאפרד לראשונה מהעיר ואסע לחופשה אחרונה בישראל, אני מוזמנת לארוחת ערב אצל המשפחה של ג'וני. אני מתלבשת יפה, מביאה פרחים, כפי שמצווים חוקי הנימוס המערביים. כראוי לתושבי צפון לונדון, כל המשפחה הם אוהדי ארסנל. האם היא האוהדת המרכזית, והאחראית על העברת כל שביב מידע על הקבוצה לגברים שלה במהלך ארוחת הערב. אנחנו מתיישבים לשולחן, ומתחילים בקרקרים וסלטים שנקנו הבוקר ברשת המזון המקומית. ג'וני מתחיל לספר על עצמו. הוא איש קולנוע בפוטנציה, מבוגר ממני בשנים מועטות, שכל עתידו עוד לפניו. לפני שלוש שנים הוא סיים לימודי קולנוע באחד מבתי הספר הטובים בלונדון ומאז הוא עסוק בחיפוש נושא ראוי לסרט הבכורה שלו; שיהיה מעניין אבל לא נדוש, דרמטי אבל לא בנאלי, רומנטי אבל לא קיטש. יש לו עוד זמן לחשוב. בינתיים – עד שיגיעו המזל, ההון וההשראה, מי מהם שאחראי על הפיכת פוטנציאל קולנועי לאומן מצליח – ג'וני מברמן במסעדה קטנה, כדי לשלם חשבונות. מהלימודים נשארו לו בעיקר חובות כלכליים ומנוי חינם לקולנוע. הוא בדיוק חזר מבית הקולנוע, ומשתף אותנו בחוויותיו מהסרט; הסצנה הזו היתה טובה, האחרת פחות. "איט ווז נייס," הוא מסכם. היה נחמד. "אבל אני הייתי עושה את זה הרבה יותר טוב."

מולי יושב רועי, אחיו של ג'וני והבן הצעיר במשפחה. הוא רק באמצע שנות העשרים לחייו, אבל הקריירה שלו כבר כמעט לגמרי מאחוריו. כשהיה צעיר זוהה כהבטחה ממשית להיות יום אחד בועט מקצועי בכדור. אבל ההבטחה נעלמה, ואיתה גם זיק השמחה של המשפחה. עכשיו הוא מנצל את שעות היום להשתתפות בקורסי הכשרה לאימון כדורגל לילדים. את שעות הערב הוא מבלה בהקשבה לרטינות אביו על החלום שהיה רק במרחק נגיעה, וברח. "את צריכה לראיין את רועי," אומר לי האב בקול גדול ובפה מלא שאריות של קרקרים. "הוא יודע דבר או שניים על אקדמיות לכדורגל." בקול חלוש יותר ובנימה סרקסטית לא מוסתרת, הוא ממשיך: "רק חבל ששם זה נתקע." רועי מתעלם. הוא כבר רגיל. "כמובן, כל מה שתצטרכי," הוא אומר לי. לרועי יש את מבנה הגוף של אביו: גדול ומסיבי. פניו עדינות, מתובלות בצבע העור של אמו. באוזנו השמאלית נעוץ עגיל יהלום, ואם הייתי צריכה, לא הייתי מתקשה כלל לדמיין אותו מופיע בשער עיתון ספורט אנגלי גדול. אני לא יודעת איך הוא משחק, אבל הקסם של שחקני כדורגל לא חסר לו.

כשהאם מביאה את המנה העיקרית, ספגטי בולונז, רועי מספר לי על הקריירה הקצרה שלו ככדורגלן. הוא היה קשר קדמי, עם בעיטה מדויקת באופן בלתי רגיל. במשך שנים הוא היה ההבטחה של מחלקת הילדים של קריסטל פאלאס. ואז, כמו משום מקום, באחד ממשחקי טרום העונה, הוא הסתובב מהר מדי לכדור שהגיע לעברו מאחור, וסובב את הברך. עכשיו אמו מתפרצת לשיחה. "ישבתי בקהל, יכולתי לשמוע את הפריקה של הברך עד למקום הישיבה שלי. עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה. זה היה נורא!" והאב אומר: "רק טיפת מזל היתה חסרה בקריירה שלך. יכולנו כבר מזמן לצאת מהחור הזה ולעבור למרכז העיר. רק טיפת מזל," הוא מסכם, וטיפות רוטב עגבניות נמרחות על פניו האדומות מכעס.

כשהחלים רועי מהפציעה כבר לא היה לו מקום בקריסטל פאלאס. אז הוא נשלח להיבחן באיסלנד, בדרום אפריקה, ואפילו לכפר סבא הגיע. באיסלנד היה לו קר מדי, ואיך אפשר בכלל לשחק בקור כזה? בדרום אפריקה היה לו כבר חם יותר והוא כמ-עט עשה את זה, אבל אז התאהב בבחורה אנגלית מהשכונה, והחליט לחזור הביתה כדי להיות איתה. כשנפרדו, כי ככה תמיד קורה עם אהבות ראשונות, הוא נשלח למבחנים בישראל. בכפר סבא הוא היה משוכנע שהוא יעשה את זה. גם יצליח כשחקן כדורגל, גם יעשה "עליה" כדת וכדין. הוא התארח אצל אחת מאחיותיה של אמו, ומשפחה הרי לא חסרה לה בארץ. אבל איכשהו, השעון המעורר שלו לא צלצל בבוקר, והוא לא הגיע לאימון הקובע בזמן. "אין מה לעשות…" הקול הנשי של המשפחה שוב מצטרף לסיפור. "גידלתי לי בבית שני ילדים מפונקים, שלא אוהבים לעבוד קשה." והיא יודעת מה זה לעבוד קשה; את כל הילדות שלה עברה בקיבוץ. "סיפורי אהבה תמיד הורסים הכול בסוף," מוסיף ג'וני, שכנראה חסרה לו טיפה של רומנטיקה כדי להיות קולנוען מצליח באמת. "זה לא קשור!" מבקש האב לסכם את השיחה. בפה מלא פאי תותים וגלידת שוקולד הוא אומר: "פשוט היתה חסרה לו טיפת מזל. רק טיפת מזל ויכולנו כבר מזמן להפסיק לעבוד, לשבת רגל על רגל מול הטלוויזיה ולצפות כל היום בכדורגל."

ו.

בארוחת הערב הזו פגשתי את דייויד. דייויד הוא שחקן כדורגל יהודי שהגיע מספרד כדי לשחק באקדמיה של ארסנל. כשרועי פרש מהכדורגל כשחקן והחליט להיות מאמן ילדים הוא הגיע לביקור באקדמיה של ארסנל, שם פגש את דייויד, ומאז לא נפרדו דרכיהם. דייויד מתגורר אצל משפחה אומנת ביישוב צפוני ללונדון, והוא אפילו מרוצה שם, אבל המשפחה האומנת שלו אינה ממוצא יהודי, והוא קצת מתגעגע הביתה. אז כמעט בכל ערב שבת וחג הוא מגיע לארוחות אצל המשפחה של רועי, ושם הוא מרגיש כמו אח קטן.

דייויד הוא בהיר עור ושיער. כשהגיע לראשונה לאקדמיה היה צנום, אך כיום, לאחר סדרת אימונים מדורגת בחדר הכושר, מפוקחת על ידי מאמן, רופא ודיאטן, הוא בנה לעצמו גוף מאסיבי לתפארת הכדורגל האנגלי. הוא בן שבע-עשרה וחצי ועוד קצת, מעט מבוגר מהגיל שבו היה רועי כשסיים את הקריירה שלו. מנהלי האקדמיה צופים לדייויד עתיד מזהיר בקבוצה הראשונה. הוא יהיה בין ראשוני הדור שיפרצו לרמות הגבוהות ביותר מאז שעברה האקדמיה ארגון מחדש. בינתיים הם מבקשים ממנו לשמור על סבלנות. ולדייויד יש לא מעט סבלנות, למרות שהוא כבר חולם על היום שבו ידרוך בפעם הראשונה על מגרש הדשא של אצטדיון האמירויות. בינתיים הוא מתאמן כפי שאומרים לו, אוכל מה שאומרים לו. דייויד הוא ילד טוב, בדיוק כפי שמצופה מהילדים באקדמיות להיות. הוא מתעקש להישאר צנוע, למרות שיש לו סיבה להלל את עצמו במדינה שסוגדת לשחקני כדורגל. הוא כמעט לא יוצא לבלות בלילות, וגם כאשר הוא יוצא, לעולם אינו חוזר אחרי חצות. בשעות הפנאי הוא משלים חומר לימודי על ההיסטוריה של ספרד, שהחסיר בגלל המעבר לאנגליה. העובדה שכל משפחתו נשארה בספרד מכאיבה לו. למזלו, המשפחה שלו מבוססת כלכלית, אז את כל מה שהוא מרוויח הוא שומר ליום סגריר. יש לו רכב חדש, אבל לא נוצץ מדי, ובתוך האקדמיה הוא שומר על המהירות המותרת של שלושים מייל בשעה. בתקופה שבה נפגשנו, סוף העונה, הוא התחיל לעשות תוכניות לעונה הבאה. האם יעלה לבוגרים או שמא יישאר שנה נוספת באקדמיה? בכל מקרה, הוא ימשיך להגיע לסעודות שבת בבית משפחתו של רועי.

אם היה מסיים את הכשרתו באקדמיה לפני כמה שנים, כנראה שלא היתה התלבטות לגבי המשך הקריירה שלו; בגיל שמונה-עשרה דייויד היה יוצא אל העולם האמיתי. לפי איכויותיו והבטחותיהם של מביני דבר הוא היה ממשיך מיידית לקבוצה הבוגרת של המועדון; שותף באימונים אך ככל הנראה מבלה את רוב זמן המשחקים הרשמיים על הספסל, ממתין בסבלנות לתורו, נלחם על העמדה שלו מול שחקנים בעלי ניסיון רב יותר, אולי זרים. אבל בשנים האחרונות עשו באקדמיה שינוי, וכעת הם מטפחים את השחקנים הצעירים, שומרים אותם תחת חסותם עד גיל עשרים ואחת. ההיגיון המלווה את ההחלטה הזו פשוט; עדיף שהפוטנציאל הצעיר ישחק עוד שנים מספר בליגת המילואים, או יושאל לקבוצה מליגה נמוכה יותר. בשתי המסגרות האלה יקבל דקות משחק רבות יותר, ישפר ביצועים מול שחקנים אחרים, ויצבור ניסיון. אז נכון להיום, דייויד לא יודע היכן יבלה את השנים הבאות. אבל קיימת סבירות גדולה שיעבור עוד זמן רב עד שייצא מן המנהרה של אצטדיון האמירויות.

דייויד כבר התאמן עם הקבוצה הבוגרת כמה פעמים. בסוף האימון ארסן ונגר, מאמן הקבוצה, עבר איתו על הביצועים שלו, דיבר איתו על מהירות הריצה והיכולת הפיזית, וגם המליץ לשפר בעיטות נייחות. ונגר ביקש, ודייויד בילה שעות ארוכות לאחר אימוני האקדמיה על כרי הדשא הרחבים, בועט בעשרות כדורים, עד שהחושך היה כבר כבד כל כך שרק אוושת הרשת סיפרה לו אם הכדור נכנס לשער או לא. רועי עושה ככל יכולתו כדי לעזור. לפעמים הוא מביא כדורים, בפעמים אחרות הוא עומד בשער, נותן עצות. עכשיו, כשהקריירה שלו מאחוריו, ההצלחה של דייויד היא ההצלחה שלו. העונה הבאה של דייויד באקדמיה תהיה עונה של להיות או לחדול. לא פחות. בסופה ייקבע גורלו של הצעיר הכישרוני הזה. רועי מרגיש שבעונה הבאה ייקבע גם עתידו שלו.

ארוחת הערב מסתיימת בפרידות נרגשות. זהו ערב שבת האחרון בעונה זו של דייויד בבית משפחתו של רועי. זהו גם הערב האחרון בביקור הנוכחי שלי בעיר. לקראת חצות אביו של ג'וני ורועי מתנדב להסיע את דייויד ואותי לתחנת הרכבת הקרובה. שני החברים הטובים נפרדים בחיבוק אחרון עד הקיץ הבא. אני נפרדת מג'וני, רועי ושאר המשפחה. כולנו מבטיחים להיפגש שוב בעוד כמה חודשים.

בבוקר למחרת, בטיסה חזרה לישראל, אני תוהה מה יהיה על דייויד ואלו אתגרים עוד ממתינים לו בעונה הבאה. אני גם חושבת על רועי, שלא נותרו לו אתגרים כשחקן כדורגל מקצועי, על ג'וני ועל אהבתו סוחטת הדמעות לקבוצת כדורגל שלעולם לא יפיק עליה סרט, כי סרטים על כדורגל כבר מזמן הפכו בנאליים. אני נזכרת בסטיב ובטומי מהאקדמיה של צ'לסי, ובמר סמית מהאקדמיה של ארסנל. וגם בשם היחיד שרשום לי בינתיים בצד השמאלי של המחברת הקטנה שלי, סקוט, מספר 11, קבוצת המילואים של צ'לסי. בשלב כלשהו בין מילאנו לתל אביב אני משאירה את השמות הזרים מאחור, וחושבת רק על הבית. המתח, העומס וההתרגשות מהחזרה מכריעים אותי לבסוף, ואני שוקעת לתוך ענן מעורפל של חצאי חלומות.